פרשת מקץ

לכאורה יש כאן דבר והיפוכו. תחילה מתארים חז''ל את יוסף כאיש שעליו נאמר "אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו", ומיד לאחר מכן מציינים שנענש על חוסר ביטחון על זה ששם מבטחו בשר המשקים?

מה חטא הוא זה שהשתדל יוסף אצל שר המשקים להשיג ממנו טובה? הלא חייב אדם לעשות כל אשר בידו כשהוא נתון בצרה, והרי ההשתדלות מותרת ואף רצויה. איזו עוולה אם כן נמצאת בשפתיו של יוסף באמרו "וזכרתני-והזכרתני", עד שנענש לשהות שנה שלמה בבית הסוהר על כל מילה ומילה?

ה"בית לוי" מתרץ שהתורה אכן התירה לאדם השתדלות צורכי גופו וכמו שאמר הכתוב "וברכתיך בכל אשר תעשה" וכן כתוב "ואספת דגנך תירושך ויצהרך". זאת לפי שלא כל אדם יכול להגיע למדרגת הביטחון השלם. ההשתדלות היא אפוא סיוע להגיע למדרגת הבוטח.

יש להבין ששיעור ההשתדלות המותרת אינו שווה בכל אדם, אלא כל אחד לפי ערכו. מי שיכול לבטוח בה' במעט מלאכה אזי כל מה שירבה להשתדל יותר מכפי הדרוש לו ייחשב לו הדבר לחטא נגד מידת הביטחון. לעומת זאת, מי שביטחונו עדיין קטן משל אחרים רשאי לעסוק במלאכתו. נוסף על כך, כשמרבה האדם בהשתדלות יותר מכפי הדרוש עונשו מן השמים שיוסיפו לו על הצטרכותו להשתדלות ולא תוזמן לו פרנסתו רק על ידי יגיעת בשר, הדרך שבה בחר לעצמו.

יוסף היה מופלג כל כך במידת הביטחון שלעולם לא רצה בשום השתדלות של בשר ודם כי אם שם את כל מבטחו בשם יתברך. לפיכך הוא עצמו ראה את הדבר כחטא, שהשתדל אצל בשר ודם, וקיבל עונש על עצמו.

לפיכך נאמר בסוף פרשת ויצא: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". שהרי לכאורה יש כאן כפילות בלשון: אם "ולא זכר" הרי מסתבר כי "וישכחהו". אלא מסביר הרבני מאמשינוב זצ''ל שיוסף הצדיק נמלך מיד בדעתו שעשה מעשה רע בפנותו אל בשר ודם בהשתדלות, והתפלל לפני השם יתברך שישכח שר המשקים את העניין למען לא יפיק כל תועלת מהשתדלותו. זהו פשוטו של פסוק: "ולא זכר שר המשקים את יוסף", משום "וישכחהו", לפי שיוסף פעל להשכיח ממנו את העניין.

פרשת מקץ – הקשר לחג החנוכה

פרשת מקץ חלה כמעט בקביעות בתוך ימי החנוכה. חכמים מצאו רמזים רבים הקושרים בין חג החנוכה לפרשת מקץ. דורשי רשומות דרשו: "ויהי מקץ שנתיים ימים" – שנתיים = ראשי תיבות "שמאל נרות תדליק, ימין מזוזה". באופן דומה דרשו על הפסוק "וטבוח טבח והכן", שאותיות והכן בתוספת הח' של המילה "טבח" הן בדיוק אותיות חנוכה. אמנם מעבר לרמזים הסמליים קיים גם קשר עמוק בין תוכן הפרשה לתוכנו של חג החנוכה, ובין התמודדויותיו  השונות של יוסף עם הממלכה המצרית להתמודדות מול התרבות היוונית.

הפרשה פותחת במילים: "ויהי מקץ שנתיים ימים".

לפי חז"ל, יש משהו משותף בין הפרשה לחנוכה, שהפרשה מתחילה במילה "ויהי". חז"ל מפרשים שמילה זו מבטאת לשון צער, ואכן בתחילת סיפורו של יוסף הכול מתחיל בצער. האחים משליכים אותו לבור, הצער מתרחב ומסתעף: צער יוסף, צער האחים, צער יעקב אביהם, אך הסיומת היא חיובית. יוסף מגיע למצרים ונהיה משנה למלך, ועל פיו יישק דבר. הוא משתף את אחיו במשתה מפואר והכול מסתיים בפסוק: "עלו לשלום אל אביכם" (מד, יז).

הדבר מזכיר את נס חנוכה. בתחילה היוונים גזרו גזרות שמד קשות על היהודים במטרה להשכיח מעליהם את התורה, אך החשמונאים זכו לניצחון גדול בעזרת ה' וזכו לחדש את העצמאות בארץ ישראל.