פרשת בהעלותך

דפי מאורות (5771-36)
מגיד שבחו של אהרן שלא שינה
 
בתחילת הפרשה אנו קוראים על המצווה המיוחדת שעליה נצטווה אהרן הכוהן – הדלקת המנורה במשכן.
 
 
רש"י מסביר (בפירושו לבמדבר ח, ב) שלאחר שראה אהרן הכוהן את חנוכת הנשיאים, שכל הנשיאים מביאים את קרבנם ומשתתפים בשמחת כל ישראל בחנוכת המשכן, חלשה דעתו שהוא ושבטו לא השתתפו בחנוכת המשכן. לכן ניחמו הקב"ה: "חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".
"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה [...] כאשר צוה ה' את משה" (במדבר ח, ג). לכאורה מה בא לחדש פסוק זה? האם יעלה על הדעת שאהרן הכוהן לא מקיים את דבר ה' שנאמר לו מפי משה רבנו? כותב על כך רש"י במקום: "להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה". לכאורה, דבריו מגדילים עוד את התמיהה. וכי יעלה על דעתו שאהרן ישנה, עד שעוד צריך לתת לו שבח על כך שלא שינה?
אומר על כך רבי יהודה ליב מגור, בעל 'שפת אמת', שבמעשה זה של אהרן יש שבח מיוחד. מובן כי בפעם הראשונה בהדלקת המנורה אהרן קיים את המצווה במלא הכוונה, בהתרגשות גדולה ובהתלהבות רבה, וכך אפשר לומר גם על הפעמים הבאות. אולם מה קורה לאחר שנים ארוכות של הדלקת המנורה בכל יום, כשהמעשה חוזר על עצמו פעמים רבות כל כך?
באופן טבעי, כשאדם עושה מעשה בפעם הראשונה כל כולו נרגש בעשיית המצווה ועושה אותה במלוא הכוונה. אך ככל שאדם חוזר על אותה מצווה, ההתלהבות הפנימית הולכת ופגה. לא כן אצל אהרן הכוהן. זה מגיד בשבחו של אהרן, שבמשך 39 השנים שבהן קיים את המצווה, הוא לא שינה. בכל יום ויום הדליק אהרן את המנורה במלוא הדבקות והכוונה, ולא שינה במאומה הן בעשייה הן בכוונה הן בהתלהבות הפנימית.
זאת המיוחדוּת במעשה אהרן הכוהן בהדלקת המנורה, שעליה קיבל את השבח ועליה אמר הקב"ה: "שלך גדולה משלהם". חנוכת המזבח הוא אירוע חד פעמי, מרגש ומלא התלהבות, יום שמחה לכל ישראל, אבל הוא יום אחד. ייחודו של מעשה אהרן בא לידי ביטוי דווקא בעשייה היום-יומית, שלא נס ליחה של המצווה גם לאחר שנים רבות ולא עשה אותה כמצוות אנשים מלומדה.
עתה, כשעברנו את חג מתן תורה וקיבלנו עלינו מחדש עול תורה ומצוות, צריכים אנו ללמוד ממידתו של אהרן, להשתדל לקיים את דבר ה' ואת המצוות כל יום בהתלהבות פנימית ובשמחה "בכל יום יהיו בעיינך כחדשים".
וכיצד יהיו בעינינו כל יום כחדשים? בפרשת כי תבוא (דברים כח, מז) נאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". כלומר ייתכן שעבדו את ה', אבל לא עשו זאת בשמחה ובהתלהבות הנדרשת. עולה מכאן שכדי להתחדש בכל יום צריכים לעבוד את ה' לא רק בנאמנות, אלא בעיקר בשמחה. איך מגיעים לשמחה? הרי לכאורה זה רגש שקיים בלב או שאינו קיים. הדרך לעשות זאת היא על ידי חזרה והתבוננות מדי יום באותם הדברים שלשמם אנו חיים, שהם משמעות חיינו, ולשאוב עצמות וכיוון לכל מעשינו.
 
עמית סורה
סטודנטית במסלול לחינוך מיוחד
ובהתמחות למחשבת ישראל
 
 

 

 

 

קבצים להורדה:
מחבר:
סורה, עמית