דפי מאורות (5771-31)

חובת החינוך

 

"אמור אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אליהם"

 

 

​

כותב הרב ציון בדש בספרו "תל-חי לתורה":

התלמוד במסכת יבמות (קיד עמוד א) שם לבו לכפילות בפסוק הפותח את הפרשה, והקשר בין כפלות זאת ובין הדינים בהלכות אבלות, טומאה וטהרה המיוחדים לכהן הבאים מיד אחר כך. "אמור אל הכהנים, ואמרת אליהם", הרי זה ממש אותו הדבר בכפל לשון. לשם מה? עונה הגמרא, שכתוב אמור ואמרת, כדי "להזהיר הגדולים על הקטנים". מכאן אנו לומדים על החובה של המבוגרים, לדעת לדאוג לקטנים- לילדים הרכים, לדעת להפריש אותם מטומאה, להרחיק אותם מכל דבר אסור ולמנוע מהם הליכה בדרך לא טובה.

לכן אומר ה' אל משה בכפל לשון: "אמור אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אליהם". אמור אל הכוהנים הגדולים, שינהגו כך וכך ויימנעו מזה ומזה. ואמרת אליהם, כי את אותן האזהרות שהם מוזהרים עליהן יש להנחיל לדור הבא. בקיצור – חובת החינוך.

הלשון "להזהיר" נובע מלשון זוהר, ברק, תפארת (בעל "אמרי חיים" מויז'ניץ זצ"ל). אם הילדים יקבלו דברי מוסר ותוכחה מהגדולים, בסופו של דבר דמויות הגדולים תהיינה מזהירות בעיני הילד.

יש סיפור מעניין שמביא הרב בדש, שפעם אב אחד היה קורבן לשוד דרכים, ולאחר ששדדו אותו קשרו אותו לעץ והמתינו לראש השודדים שיפסוק את דינו. מה רב היה כאבו של הנשדד כאשר ראה שראש הליסטים העומד לפניו הוא בנו יוצא חלציו ולא אחר. הכאב והצער היו כפל כפליים. אזי מטיח האב בפני בנו: בני, מה קרה לך? לאן התדרדרת? איך יכולת לעשות לי זאת? מה יצא ממך? מלסטם את הבריות ושודד בדרכים!? הבן לוקח את אביו הצידה ואומר לו שישחרר אותו בתנאי אחד. הוא מראה לו עץ עבות ואומר לו: אם תצליח להזיז את העץ ממקומו, אשחרר אותך לחופשי. האב מנסה להזיז את העץ ואינו מצליח לנענע אף ענף אחד ממנו. איני יכול, נאנק האב ועיניו זולגות דמעות. 
עונה לו בנו: בוודאי שאינך יכול. רק כאשר העץ היה שתיל רך, יכולת לעשות ממנו מה שרצית. אבל כיום, כאשר שורשיו כה עמוקים, מאוחר מדי להניעו או לעקור אותו ממקומו.

כך גם אתי, אחרת את המועד, עונה הבן. כאשר הייתי רך בשנים יכולת עוד להציל אותי, יכולת עוד להטיף לי דברי מוסר, ואילו אתה רק צחקת כאשר "נטלתי" משהו או שדיברתי על "סחיבה", דבר שמביא בסופו של דבר ללסטם את הבריות. אז אמרת שזו סתם שובבות של ילדים והעלמת עין מדברים כגון אלה. כיום, כאשר שורשיי עמוקים בעולם הפשע מאוחר מדי לעקור אותי מזה.

עלינו אפוא להזהיר גדולים על הקטנים, להיות דוגמה ליושר, לאמת ולכנות לבני הנעורים. אם לא כן, הביקורת העיקרית אינה על החברה, לא על בית הספר ואף לא על כל אמצעי ההשפעה ההמוניים. הביקורת מתחילה מהבית.

"אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" – להזהיר גדולים על הקטנים, כי כאשר ההורים משמשים דמויות זוהרות, כלומר לדוגמה ולמופת אישי, זוהי הדרך הטובה ביותר להשפיע על הקטנים.

ה"חתם סופר" אומר על הפסוק בקריאת שמע "ושננתם לבניך ודברת בם", שצריך היה לומר "ודברו בם". כלומר  כתוצאה מזה שאתה משנן אותם לבניך, הם ידברו בם. אלא אומר החתם סופר שאם אתה רוצה שבניך יעסקו בלימוד תורה, אין זה די שאתה משנן להם. העצה היא "ודברת בם", שאתה תדבר בדברי תורה.

אומר הרב בדש, שכאשר הבן בא הביתה ורואה שאין האב מכור לטלוויזיה, אין הוא מכור לעיתונים, אלא מקיים "ודברת בם" ועוסק בדברי תורה, אזי "ושננתם לבניך".

בדרך זו יצליח להחדיר את דברי התורה בלבות ובמוחות ילדיו יותר מכל הטפה ומכל מוסר. אין כמו הדוגמה והמופת האישיים שלו.

זאת היא אפוא המשמעות של כפל הלשון הכה-חיונית וכה-חשובה בעולם החינוך היהודי. להזהיר גדולים על הקטנים – אמור ואמרת.

 

אפרת חיים

סטודנטית בהתמחויות לחינוך חברתי

וללימודי ארץ ישראל

                                                                                                                

 

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

אמר תשעא

מחבר:

חיים, אפרת