דפי מאורות (5771-19)

 ועשו לי מקדש

 

לאחר יציאת מצרים ומתן תורה מופיעה החוליה השלישית בבניין עם ישראל – השראת השכינה:  "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". המקדש – מקום השראת השכינה, הוא הסוף, המימוש של האידאלים.

 

 

אם לאחר יציאת מצרים נבנתה הגוויה הלאומית – העם, ובמתן תורה קיבלנו את הרוח, כל זה עדיין לא מספיק אלא צריך שהרוח תתממש בחומר, בגוויה הלאומית – בעם. כמו ילד שנולד ובהתחלה יש אך ורק גוויה – אוכל, שותה וישן, לאחר מכן לאט לאט נבנה החומר עד שמגיע לגיל הבר-מצווה, ששם הוא מקבל גם רוח. יודעים אנו כמה בעיות וקשיים יש לילדים בגיל ה"טיפש-עשרה" עד שמתיישרים, עד שבסופו של דבר לאחר שנבנה הילד אנו רואים יותר מאוחר, כל אחד לפי התפתחותו וכישוריו, אדם מבוגר עם דעות, משפחה ואחריות. כמו שקורה אצל האדם הפרטי כך קורה גם לכלל. נבנית הגוויה ביציאת מצרים, לאחר מכן הרוח במתן תורה, ובסופו של דבר ההתגשמות בפועל של הרוח בחומר שזה בית המקדש. זה האידאל, כמו שאומר הרב קוק באורות: "יש קודש ויש חול והקודש שבתוך החול זה קודש הקודשים".

באידאל זה עוסקת פרשת תרומה, בהתגשמות של הרוח בחומר המשכן (במדבר לא היה בית מקדש אלא משכן כתחליף, ורק כשעלינו לארץ ישראל נבנה בית המקדש). רש"י (לא, יח) כותב שמבחינה כרונולוגית קדם מעשה העגל לציווי המשכן. אם כן, מדוע התורה מקדימה את הציווי על המשכן (בפרשיות תרומה ותצווה) לחטא העגל (שמופיע בפרשת כי תשא)? הרב אבינר כותב שיש אנשים מאנשי "מדע המקרא" המסבירים שהציווי על הקמת בית המקדש בא כתוצאה מחטא העגל: לאחר שנתגלתה חולשתם של ישראל, חוסר יכולתם לעבוד אלוקות מופשטת לחלוטין וחיפושם אחר "דבר מה מוחשי אשר יראוהו ויכוונו אליו" ודרכו יעבדו את ה'. מתוך כך, חל ויתור אלוקי והתפשרות עם המציאות של חולשה הכרתית ו"פרמטיבית" רעיונית של ישראל, ובא 
 הציווי על הקמת המקדש כדי לספק את הצורך הנפשי להגשמת האלוקות. אם כן, לדעתם, המקדש אינו לכתחילה אלא בדיעבד. הוא אינו אידאל אלא כורח המציאות ומשום כך אין לו ערך עצמי. לפי דעה זו, אך כיום שהמחשבה האנושית התעלתה מעל לצורך בעבודת אלוקים מוחשית, שוב אין צורך בבית המקדש.

אולם הרב אבינר מסביר שטעות היא בידם.

החזון הנבואי על בניין בית המקדש מופיע לפני חטא העגל, כמו שכתוב בשירת הים: "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך, פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך". אז, בשיא הרוממות ההכרתית, בעיני הנביאים של העם כולו מהווה בית המקדש את פסגת ההצלחה הלאומית ואת התכלית הסופית של ההנהגה האלוקית. כך סדר הדברים בתורה. הציווי על מלאכת המשכן נכתב בתורה לפני חטא העגל. התורה אינה כתובה לפי סדר עובדתי-כרונולוגי-היסטורי, וכפי שמציין רש"י: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". הסידור האלוקי הוא סידור משמעותי-פדגוגי המתאים לאדם. ייתכן שעובדתית הדברים קרו אחרת ובסדר אחר, אך הקב"ה רוצה שנדע ונסיק את המסקנות החינוכיות-המהותיות הנובעות מהדברים כפי שהם כתובים, ולא כפי שהם קרו מבחינה היסטורית.

וכן כאן בענייננו, כתבה התורה את ציווי הקמת המקדש לפני חטא העגל כדי ללמדנו שעניינו של בית המקדש ומהותו קודמים לחטא העגל, למרות שמבחינה כרונולוגית הוא הוקם אחריו. בית המקדש, שהוא התגלות השכינה בתחתונים במקום הפיזי הממשי, שייך לסדר האידאלי של התגלות האלוקות בעולם. אין הוא פשרה או ויתור, אלא אידאל של לכתחילה המתממש למרות חטא העגל ולא בגללו. משום כך, בניין בית המקדש לעתיד לבוא מהווה את תקוות האנושות היותר עליונה ומשאת נפש היותר עמוקה.

(מתוך מאמר של הרב שלמה אבינר בספרו "טל החרמון")

 

הדר דמתי

סטודנטית במסלול לחינוך מיוחד

 

 

 

 

 

קבצים להורדה:

תרומה תשעא

מחבר:

דמתי, הדר