שמחה הולצברג נולד בשנת 1924 בוורשה, פולין. בצעירותו עבר את השואה ואף השתתף במרד גטו ורשה. בשנת 1943 נלקח למחנה בודז'ין. לאחר ששכל את כל משפחתו בשואה, שוחרר על ידי הצבא הבריטי בשנת 1945 ממחנה הריכוז ברגן-בלזן ועלה לארץ בשנת 1949
מוראות השואה ליוו אותו כל חייו והוא פעל ללא לאות למען זיכרון השואה. שמחה הקים ספריות בנושא והוציא לאור את כתביו של המשורר יצחק קצנלסון. כמו כן לחם בכל כוחו נגד כינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. סיפור חייו מאז מלחמת ששת הימים הוא סיפור גבורה של אדם בודד שהקדיש את כל חייו לעזרת פצועי צה"ל ובעיקר לנכים קטועי איברים, שרופים ועיוורים, אלמנות ויתומים. שמחה הולצברג הפך את עצמו ל"אבא" של אלפי הפצועים. לכולם התייחס כאב, כאילו הם "בנים" יחידים לו. הוא תמך בהם נפשית וגשמית, עודד את רוחם בכל אמצעי ודרך, והפיח בהם תקווה למרות פציעתם הקשה. במעשי החסד שלו גילה רגישות עצומה לסבל האיום שהתגלה לעיניו יום יום בסיוריו בבתי החולים ובמרכזי השיקום. הבנתו את המשבר הנפשי שעברו הצעירים סייעה להם בהתמודדותם. הוא הוביל לחופה רבים מהם, וילדיהם נחשבו בעיניו לנכדיו. שמחה הולצברג גילם באישיותו את מידת החסד היהודית במיטבה וזכרו הברוך חקוק לעד בלבבות של רבבות האנשים שנעזרו על ידו, במשך עשרות השנים שבהן הקדיש את ימיו ואת לילותיו להביא להם מרפא לגוף ולנשמה. הוא ראה בפעילותו שליחות ושאף להביא שמחה ככל שיוכל ללב הבריות, כדי להיות ראוי לשם שהעניקה לו אמו עם לידתו: שמחה. על כל זה הוענק לו בשנת 1976 פרס ישראל. "אבי הפצועים" נפטר כפי שחי בקרב פצועיו, פצועי המלחמה ופעולות האיבה. הוא החזיר את נשמתו לבוראו ביום ב' באדר תשנ"ד, בעת האזכרה להרוגי אוטובוס הדמים בצומת גלילות, לאחר 27 שנות פעילות. בן 69 היה במותו. בהספד עליו אמר יצחק רבין: "השואה הנוראה ליוותה אותו כצל כל ימיו והייתה חומר הדלק שהזין את אהבתו למדינה, לפצועים, לנכים ולמשפחות השכולות". לעיון נוסף: מעוזיה סגל, שמחה בלב: סיפורו של שמחה הולצברג – "אבי הפצועים", תל-אביב, מודן הוצאה לאור, 2000.