עיונים בסידור התפילה - ברכת האירוסין

ברכת אירוסין שמברכים היום בסמוך לעריכת חופה וקידושין, מהווה את השלב הראשון מתוך שני שלבים במיסוד הקשר הזוגי. בימי המשנה והתלמוד מרחק הזמן בין שני השלבים היה ארוך. השלב הראשון – תקופת האירוסין – נמשך כשנה. בימי הביניים החל להתפשט המנהג לאחד ולקיים את שני השלבים באירוע אחד, וכך מקובל גם היום.

 

נוסח ברכת האירוסין הוא:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת [לָנו] עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ [עַמּו] יִשְׂרָאֵל [עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין].

לברכת האירוסין יש שלושה היבטים ייחודיים:

א.  היות שהחתן הוא המארס היה מתאים כי הוא יברך את הברכה על אירוסיו, אך לאורך הדורות התקבל כי עורך החופה מברך ברכה זו ולא החתן עצמו. הנימוק הייחודי  הוא שלא לבייש את שאינם יודעים לברך. בתקופתנו יש חתנים שכן מברכים ברכה זו בחופה ובמסורות תימן, שנוהגים כשיטת הרמב"ם, נהגו כך תמיד;

ב.  ייחוד שני לברכה זו הוא בסוג הציווי – הימנעות מאיסור, והנוסח מציין את זה ש"ציוונו על העריות^[1] ואסר לנו את הארוסות";

ג. השורש ארש (ארס), מופיע אחת עשרה פעמים בתנ"ך, ובשתי מערכות יחסים בלבד. להלן שתי דוגמאות לכל אחת ממערכות היחסים:

וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ (דברים כ, ו–ח).

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹקָי (הושע ב, יח–כה).

אכן, ייחוד השורש אר"ש הוא שהוא בין הפעלים המבטאים בו-זמנית את הקשר בין עם ישראל ובין הקב"ה כמו את הקשר בין בני זוג. השוואת הקשר בין בני זוג ובין אבינו שבשמים מעידה על העצמת הקשר בין איש לאשתו, מחד גיסא, ועל זמינות הקשר לקב"ה דרך החיים היו-יומיים, מאידך גיסא.

בגמרא כתוב: "דרש רבי עקיבא: איש ואישה – זכו, שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם" (בבלי, סוטה יז ע"א).

הביטוי "זכו שכינה ביניהם" ממחיש כי ההשוואה בין הזוגיות האנושית ובין היחסים עם הקב"ה מובילה לרמות גבוהות של אנושיות ורוחניות הנקראות "שכינה". על פי מטבע הלשון של מימרה זו ניתן לומר כי ברכת האירוסין מכוונת להבנה נוספת. ניתן לומר "זכו קדושה ביניהם" – משום שבגוף הברכה מצויה הקבלה. ההעמדה היא "וקידשנו על העריות" וחתימת הברכה היא "ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". אנו מתקדשים בשמירה על איסורי העריות שציוונו הבורא ויחד עם זה ה' מקדש את עמו ישראל.

מעניין הדבר שקדושת ישראל על ידי שמירה על העריות מופיעה דווקא בברכת האירוסין ולא בשבע ברכות הנישואין הנאמרים אחר כך. הדבר מעורר למחשבה. ההבחנה העקרונית בין אירוסין (קידושין בלשון חז"ל) לנישואין הוא ששלב האירוסין הוא תחילת יצירת הקשר בין בני הזוג ועיגון ההתחייבויות השונות ביניהם. שלב הנישואין מכוון למימוש התחייבויות אלו. באופן פשוט, תשומת הלב שלנו בשלבי החתונה היא לשלב הנישואין. השמחה היא סביב התחלת החיים המשותפים בפועל של בני הזוג, אולם הקדושה נוכחת דווקא בברכת האירוסין, בהסכמת ההתחייבות ההדדית של בני הזוג אחד לשני.

בחתונה מסוימת שממנה זכיתי להתבסם לאחרונה, נאמרה ברכה זו בכוונה רבה. שמחתי בלבי עם התמקדות המברך בברכה זו בדורנו, דור המתקשה כל כך במחויבויות ארוכות טווח. נדמה כי כיום יש מקום להחמיר בכוונות ברכה זו.

עדות ייחודית לחשיבות מיסוד ההתייחדות בין איש לאישה ולחשיבות הטקס ניתן ללמוד מסיפור על רב חיפאי שחיתן את יערי החלוץ, מנהיג השומר הצעיר, בתקופה שבה ההתנגדות לכל רמז דתי הייתה בשיאה. יערי, צאצא לר' אלימלך מליז'נסק, רצה להתחתן בליווי רב. הוא נאלץ לעשות זאת בחשאי גמור, בהיעדר אמצעים אידאולוגים ופיזיים וגם ללא טבעת בכיסו.[2] כך מתאר זאת יערי: "כשבאנו בסוף אל הרב ואמרנו לו כי ברצוננו להתחתן – היה כחולם [...] אולם שאל אותי והטבעת היכן? לבסוף פסק שאפשר לקדש את הכלה בג'ידה [מטבע תורכי] [...] שהלווה לנו [...] ומיאן לקבלה בסוף הטקס". לפני פרידתם מהרב, ביקש הרב: "אני מבין שאתה מן החלוצים ויש לי בקשה גדולה אליך [...] תעשה תעמולה שכולם יבואו אלי ואני אקבל אותם בסבר פנים יפות ואעמיד להם חופה כמו לך, חינם – ובלבד שלא יגורו ביחד בלי חופה וקידושין".[3]

 

יהי רצון שניטיב בידיעת ברכה זו, שלא יהיה ספק כי החתנים יודעים לברך אותה ולהתקדש על פיה. ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין.

 

 

 

 

 

---