דף הבית > פרשת בשלח

פרשת בשלח

דפי מאורות (5771-16)
"עם ישראל כיתות כיתות"
 

כאשר מתעמקים בפרשת בשלח העוסקת בגאולת מצרים וקריעת ים סוף, אנו מבחינים בכך שלעתים פסוקים נראים לכאורה כסותרים זה את זה. מצד אחד מדובר בפרשה על מורך לב ועל פחדנות "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג, יז), ומצד שני על אומץ ועל אמונה "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שם שם, יח( "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שם יד, ט).

 
 
​
גם בשטח התגובה על רדיפת מצרים אחריהם שומעים תגובות מנוגדות אחת לשנייה. מצד אחד "ויצעקו בני ישראל אל ה' " (שם יד, י), שאם יהודי צועק לה' סימן שהוא מאמין ומבקש את עזרת הבורא ואינו מתרעם על מעשיו, ומצד שני "ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שם שם, יא). מפרש המדרש: "אמרו מיתתנו במדבר הזה קשה לנו ממיתת אחינו במכת החושך, אחינו נפסדו ונקברו ואנחנו תהיה נבלתנו מושלכת לחורב ביום וקרח בלילה [מכילתא] דברים שיש בהם טרוניא גדולה נגד ניסי השם ונפלאותיו".
בפסוקים אלה מופיע מצד אחד המושג "בני ישראל" ומצד שני המושג "העם". גם בשירת מצרים אנו פוגשים שתי הגדרות בפסוק אחד: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", ואחרי כן "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". נשאלת השאלה: מה באים ללמדנו שינויי ההגדרות והבדלי השמות?
מפרשי התורה מסבירים כי בארץ מצרים היו בתוך הקיבוץ היהודי שני חוגים שהטביעו את חותמם על חיי העם: חוג אחד האמין באמונה שלמה בגאולה הבאה וחיכה לה בציפייה נפשית, ושאיפה זו נמסרה על ידם מדור לדור. חוג זה נקרא בתורה בשם "בני ישראל"; חוג שני היה מורכב מציבור ששקע ראשו ורובו בעול העבודה. עבודה קשה זו העסיקה אותו והסיחה את דעתו מכל מיני דברים, ושעתם לא הייתה פנויה לחשוב על גאולה. חוג זה נקרא בשם "העם".
במסגרת העבודה הקשה העם לא צעק ולא נאנח כי עצם 
הצעקה והאנחה מעידה שאדם שואף ומקווה לשינוי המצב. לכן לא כתוב "ויצעק העם" אלא "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה".
לפי ההיגיון האנושי היה הקדוש ברוך הוא צריך לטפל בגאולת "בני ישראל" כי הם דורשים ומבקשים אותה. אולם לא כן דרכי ה'. הדאגה המרכזית של ההשגחה היא כלפי אלה שכבר התרגלו והסתגלו לשעבוד והגאולה היא מהם והלאה. בהם צריכים לטפל בדחיפות. לכן הקב"ה אומר למשה "לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים".
בפירוש הכלי יקר לתורה מובא רעיון נפלא מפרשת בשלח המראה בצורה ברורה שעם ישראל היה מורכב מכיתות  שונות ובעצם מאז ועד היום לא השתנה דבר. בפרק יד פסוק כב נאמר: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", ובפסוק כט נאמר: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם". בפסוק כב הקדים את הים ליבשה ובפסוק כט הקדים את היבשה לים.
אפשר לומר שהיו בישראל כיתות כיתות על הים, מקצתם צדיקים ומקצתם קטני אמונה. הטובים והצדיקים מישראל באו מיד אל הים באמצעיתו אף על פי שלא ראו עדיין את היבשה. מכל מקום האמינו בה' ונכנסו לים. רק אחרי כניסתם למים ראו את היבשה. להם היו המים לחומה [בכתיב מלא] להגן בעדם, אבל הפחותים חסרי האמונה הלכו תחילה ביבשה כי לא האמינו באלוקים. על כן לא נכנסו אל תוך הים עד שראו תחילה את היבשה. להם היו המים חמה (כעס עז) [בכתיב חסר] כי היו נתונים בדין להינצל או להיטבע.
גם בימינו אנו רואים שעם ישראל מורכב מכיתות כיתות. יש כאלה שהם בבחינת "בני ישראל" – מאמינים בני מאמינים, מוסרים עצמם על קידוש השם ומוכנים אף לקפוץ לים; ויש כאלה שהם בבחינת "העם" הפוסחים על שני הסעיפים. הם אינם חדורי אמונה, אלא נגררים אחרי המוסרים עצמם על קידוש השם והארץ.                    
 
שירה אוזנה
סטודנטית בהתמחויות לאנגלית ולתושב"ע
 
 

 

 

 

קבצים להורדה:
PDF icon בשלח תשעא
מחבר:
אוזנה, שירה