דפי מאורות (5774-36)

רפאינו ה' ונרפא, הושיענו ונושעה, כי תהילתנו אתה, והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו ולכל מכותינו, כי אל מלך רופא רחמן ונאמן אתה, ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל.

 

 

ברכת רפאנו היא הברכה השמינית בתפילת שמונה עשרה. תחילת ברכת רפאנו מבוססת על הפסוק מספר ירמיהו: "רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה" (ירמיהו יז, יד). חז"ל שינו את הפסוק ללשון רבים. בתפילת שמונה עשרה אנחנו מבקשים מהקב"ה שיושיע אותנו וירפא אותנו מכל המחלות, הכאבים והחבלות.

כאן המקום לשאול את השאלות הבאות: האם ניתן להירפא רק בזכות תפילה ובקשה מהקב"ה? האם מותר להתערב ברצונו של הקב"ה שיצר אצל אותו אדם את המחלה, הכאב והמכה? האם מותר לפנות לרופא לצורך ריפוי? האם לאדם עצמו יש אחריות בשמירת בריאותו, מניעת מחלות של עצמו ובריפוי גופו?

בפרשת בשלח אנחנו למדים שהקב"ה הוא רופא כל בשר:

אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. (שמות טז, כו).

כלומר המחלה באה לאדם כי הוא לא שמע לקול ה' ולא שמר את כל חוקיו. אם כך, האם התרופה למחלה היא שמירת המצוות?  

בפרשת עקב כתוב: "והסיר ה' ממך כל חולי" (דברים ז, טו). פסוק זה מחזק את השאלה אם יש רשות לרופא לרפא או שהכול בידי שמים.

עם זאת, בספר שמות (כא, יח–יט) כתוב:

וכי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא.

מעצם העובדה שהתורה מקנה זכות לניזוק לקבל דמי רפואה, ברור שניתנה לרופא הרשות לרפא. אך האם לרופא ניתנה רשות לרפא רק מכות וחבלות הנגרמות בידי אדם או גם מחלות?

בספר יחזקאל כתוב: "כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (יחזקאל מז, יב). דעת מקרא מפרש: "זהו שיא הברכה שתבוא בעקבות מי הנחל: על גדות הנחל יגדלו עצי פרי. שפירותיהן יבשילו כל חודש, ואפילו העלים ישמשו לתרופה". מכאן שיש עלים המשמשים כצמחי מרפא ומיועדים לרפואת האדם וזו בגדר ברכה. כלומר הקב"ה שהוא רופא כל בשר ברא גם את צמחי המרפא כדי שישמשו לרפואת האדם. כך שניתן לומר שבתפילת "רפאנו ה' ונרפא" אנחנו מבקשים מהקב"ה גם רפואה וגם "עלהו לתרופה", כלומר שהקב"ה יצמיח לנו צמחי מרפא לצורך רפואת הגוף ורפואת הנפש.

הרמב"ם, בפירושו למשנה (פסחים ד, ט), כותב "כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה".

בפירושו על נדרים (ד, ד) הוא כותב:

חייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל, והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב (דברים כב, ב) "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לו", לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו.

הראי"ה קוק זצ"ל כותב בתחילת פרק א בספרו "אורות התשובה", על התשובה הגופנית:

התשובה הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכלל. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם.

מכאן, שכאשר אדם אינו מקפיד על אורח חיים בריא הוא מביא על עצמו מחלות, כאבים וסבל, ועל כן עליו לחזור בתשובה גופנית.

 

לסיכום, ארון הספרים היהודי עשיר במקורות רבים המחזקים את הדעה שלפיה אדם חולה חייב לפנות לרופא כדי שיתרפא, ועל האדם עצמו מוטלת האחריות לשמירת בריאות גופו. אם לא כן, הרי הוא חוטא. נוסף על כך, לאורך כל ההיסטוריה היהודית ניתן למצוא רופאים יהודיים, כגון אסף בן ברכיהו הרופא, יצחק בר שלמה הישראלי, רבי חסדאי אבן שפרוט, שבתאי דונולו, אבן בכלארש, הרמב"ם, רבי נתן בן יואל פלקירא, רבי מאיר אבן אלדבי, רבי חיים ויטל, אברהם פורטליאונה, הרב יעקב צהלון וטוביה הכהן כץ. הריפוי לא בא לסתור את תפילת "רפאנו". אדם צריך לזכור בכל יום, גם כשהוא בריא וגם חלילה כשהוא חולה, שהוא חייב בשמירת גופו ובאותו זמן "ה' יעשה הטוב בעיניו" (דברי הימים א יט, יג). אמנם פסוק זה נאמר בהקשר אחר, אך הכוונה היא שלעתים אדם נוקט בכל אמצעי הזהירות ושומר על בריאותו ובכל זאת הוא לא מצליח להירפא, כיוון שרצונו של הקב"ה שהוא יהיה חולה, או חלילה שימות. לכן עלינו להתפלל ולבקש מהקב"ה שיבריא אותנו, דבר שיתאפשר רק אם: "והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו" (שמות טז, כו).

 

שרה בר אשר

מייסדת וראש בית הספר בריאה לרפואה משלימה

 

 

קבצים להורדה:

בהעלותך תשעד.pdf

מחבר:

בר אשר, שרה