דפי מאורות (5774-34)

כתב מרן ר' יוסף קארו בשלחנו על אודות קביעת המזוזה:

בא לקבעה, יניחנה בשפופרת של קנה או של כל דבר ויקבענה במקומה ויברך: אקב"ו [=אשר קדשנו במצוותיו וצוונו] לקבוע מזוזה. ולא יברך בשעת כתיבתה (שולחן ערוך, יורה דעה סימן רפט, סעיף א).

 

 

​

בהלכות מזוזה (ה, ז) מדגיש הרמב"ם שהקביעה היא המצווה ולא הכתיבה: "וקודם שיקבענה במזוזת הפתח מברך תחלה [...] וצונו לקבוע מזוזה, ואינו מברך בשעת כתיבתה שקביעתה זו היא המצוה".

מדוע הקביעה היא המצווה?

במקום אחר מרחיב הרמב"ם ומשייך את קביעת המזוזה לקבוצה של מצוות שהכנת החפץ שבו נעשית המצווה מתבצעת בשלב אחר מאשר ביצוע המצווה. הרמב"ם פירט מצוות אלו בהלכה הבאה:

כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון, כיצד? העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין, מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך? בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה, אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, וכן כל כיוצא בזה (הלכות ברכות יא, ח).

נמצאנו למדים שכאשר המצווה מתמשכת ומורכבת ממספר פעולות ("ציוויים" בלשון הרמב"ם) הפעולה האחרונה היא העיקרית והברכה תבורך בשעת עשייתה של הפעולה האחרונה. יתרה מזאת, עיון בלשון הברכות מוכיח שכך בדיוק נתקנו הברכות בהתאמה לשלב הסופי: "נטילת לולב", "לשמוע קול שופר", להתעטף בציצית", "להניח תפילין", "לקבוע מזוזה".

אולם היו פוסקים שראו את הדברים אחרת. ר' אברהם גומבינר, בעל "מגן אברהם", תלה את הברכה בשעת החיוב. הוא משווה בין ציצית למזוזה, ומקשה: מדוע בציצית אין מברך על עשיית הציצית (אלא על העיטוף בלבד) ואילו במזוזה מברך על קביעת המזוזה (מגן אברהם סימן יט, סימן קטן א)? התירוץ לדעתו הוא שקיים הבדל: מזוזה נקבעת כאשר האדם כבר דר בבית והרי שעת החיוב הגיעה. בציצית, לעומת זאת, החיוב מגיע רק לאחר לבישת הבגד בעל ארבע הכנפות, ובעת הטלת חוטי הציציות אדם עדיין איננו לבוש בבגד.

המגן אברהם מחדש כאן חידוש גדול: הוא כותב שאילו אדם לבוש בבגד ארבע כנפות מצויץ, והחוטים נחתכו, ותוך כדי שהוא עדיין לבוש בבגד הוא מטיל חוטים חדשים, עליו לברך באמת עליו לברך "לעשות ציצית, כמו במזוזה" (שם, אלא שאין זה מעשי כל כך כי ההלכה קובעת שהוא חייב לפשוט את הבגד). לפי מהלך זה הוא מחדש חידוש נוסף, שאם אדם קבע מזוזה לפני שהוא נכנס לדור בבית, כאשר ייכנס לדור יהיה עליו לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לדור בבית שיש בו מזוזה"!  

מכאן עולה שהמגן אברהם רואה את הדיור בבית עדיין כשלב בקיום המצווה אף לאחר שהמזוזה נקבעה! החיד"א, ר' חיים יוסף דוד אזולאי, בספרו "ברכי יוסף" על השלחן ערוך, סימן יט, דוחה את דברי המגן אברהם. הוא נוגע בשתי נקודות חשובות: (א) המגן אברהם חידש ברכות שאינן כתובות בשום מקום ולכן אין לקבל את חידושיו; (ב) אין לדמות את הדיור בבית ללבישת הטלית המצויצת. לבישת הטלית היא עיסוק בגוף המצווה ולכן הברכה נדחית עד שלב העיטוף, אבל דירתו של אדם בבית כבר איננה קשורה לגוף המצווה. השלב האחרון של קיום גוף המצווה במזוזה היא קביעתה בדלת ולכן יש לברך רק בשלב זה. באופן זה חוזר החיד"א לדברי הרמב"ם הרואים בקביעת מזוזה שלב אחרון של קיום המצווה.

האם אכן חידש המגן אברהם ברכות? עיון בתלמודים מעלה שיש בסיס מסוים לריבוי אופני ברכה בשלבים שונים של הציצית והמזוזה. בירושלמי, ברכות ט, ג כתוב: "העושה מזוזה לעצמו או' לעשות מזוזה [...] כשהוא קובעה או' ברוך אקב"ו על מצות (!) מזוזה". כך מופיע שם גם לגבי עשיית סוכה, לולב, ציצית, תפילין. כן מסופר בבבלי, מנחות מב ע"א שרב אדא בר אהבה בירך לעשות ציצית בעת הטלת החוטים. אולם רב נחמן (שם) לא הסכים עמו, וכן משתמע מחכמים אחרים שחולקים וסוברים שאין לברך על עשיית הציצית. התוספות (בבלי, מנחות מב ע"ב, ד"ה "ואילו") כתבו שהירושלמי חולק על התלמוד שלנו. מתברר שבזמן חז"ל היו שתי עמדות שונות לגבי ברכות בשלבי הביניים: הירושלמי, בניגוד לבבלי, מציג גישה שלפיה מברכים על המצוות גם בשלבי ההכנה שלהן. ר' משה מרגלית בחידושיו (מראה הפנים, על הירושלמי בברכות שם) הזכיר את דברי התוספות הללו וסיים בכך שמסקנת התלמוד הבבלי בניגוד לירושלמי היא שכל מצווה דאין עשייתה גמר מצווה – אין מברכין על עשייתה (בבלי, מנחות מב ע"ב).

נמצא שקיים יסוד מסוים לדברי בעל המגן אברהם על יותר מנוסח אחד של ברכה (לציצית). מכאן הסיק כנראה המגן אברהם על אפשרות של נוסח נוסף של ברכה בעת כניסה לדירה. אולם רוח הדברים העולה ממסקנת הבבלי היא שיש ללכת אחר גמר המצווה בלבד. מכאן, שלפי הבבלי יהיה רק נוסח אחד של ברכה.

  

הרב ד"ר שי ואלטר

מרצה בתואר שני

בהתמחות להוראת מקרא וספרות חכמים

 

 

קבצים להורדה:

במדבר תשעד.pdf

מחבר:

ואלטר, הרב ד"ר שי