עיונים בסידור התפילה - ברכות הראייה

 

המקור לברכות הראייה מופיע במשנה במסכת ברכות.[1]

הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר: ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה [...] מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה אומר: ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו על הזיקין, ועל הזועות, ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר: ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם [...] על ההרים ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות ועל המדברות אומר: ברוך עושה מעשה בראשית [...] רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר: ברוך שעשה את הים הגדול [...] על הגשמים: ברוך הטוב והמיטיב.

חכמים תיקנו גם ברכות על הפוגש מלכים וחכמים, "שחלק מחכמתו ליראיו" או "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם"; בריות נאות ומשונות, "ברוך שככה לו בעולמו" או "ברוך משנה הבריות"; הרואה את הקשת בענן, "זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו"; אילנות המלבלבים בימי ניסן,  "שלא חיסר בעולמו דבר וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם"; מקומות שהתרחשו בהם נסים, "ברוך שעשה לי לאבותי נס במקום הזה"; ועל יישובים חדשים שרואה בארץ ישראל, "ברוך מציב גבול אלמנה".

הרמב"ם, בתחילת הלכות ברכות,[2] מבטא את השוני בין ברכות הראייה לברכות הנהנין והמצוות.

מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח, י) [...] ומדברי סופרים, חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה, ואחר כך ייהנה ממנו [...] וכשם שמברכין על ההניה כך מברכין על כל מצוה ומצוה, ואחר כך יעשה אותה [...] וברכות רבות תיקנו חכמים דרך שבח והודיה, ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד, אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה.

הרמב"ם מחלק בין שלושה סוגים של ברכות: ברכות הנהנין הן ברכה על קבלת הנאה, ברכות המצוות הן ברכה על ההנאה והזכות שלנו לקיים את המצוות, ואילו ברכות הראייה אינן ברכות על קבלת הנאה, אלא מטרתן, "כדי לזכור את הבורא תמיד אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה". לדברי הרמב"ם חכמים תיקנו ברכות על מראות מיוחדים הנקרים ביומו של אדם ומעוררים בו התפעלות, הן כדי להודות על תופעת הטבע המיוחדת "דרך שבח והודיה" הן כדי לבקש את המשך קיומה ונוכחותו של הקב"ה עמנו בבריאה תמיד "דרך בקשה".

ניתן לחדד את הבחנתו של הרמב"ם בין ברכות המצוות לברכות הראייה ולומר כי כשם שבקיום המצוות "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות",[3] וקיום המצווה מקרב אותנו בקשר פנימי לקב"ה, גם במצוות הראייה יש עניין של חוש הראייה כמקרב את ראייתנו הפנימית למציאות ה' בברכה המבטאת שבח ובקשה לקרבת ה'.

הברכות מהוות כלי מיוחד המקרב אותנו לראייה הפנימית של המציאות. ברכות הראייה מעלות את חוש הראייה מחוש פיזיולוגי הבא לידי ביטוי ביכולת תפיסה חזותית מדויקת ומופלאה, לחוש שיש בו גם ערך נפשי, כאשר אנו מכירים בהשפעת המראות על נפש האדם והתפעלותה. בהלכות ברכות מכוונים אותנו חז"ל להשתמש בהתפעלות חזותית- נפשית זו לקִרבה לקב"ה ולהודיה על עולמו המרגש והמפעים את נפשנו.

הלכה יסודית בברכות הראייה היא שכל שלא ראה את המראה שלושים יום חוזר ומברך, ואם ראהו בתוך שלושים יום אינו מברך. כך הדין לגבי מקום שנעשה בו נס, לגבי הרואה חכם, ועוד. כך פסק גם השולחן ערוך:[4] "כל ברכות הראיה אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלושים יום אינו חוזר ומברך".

הרב קוק זצ"ל ב"עולת ראי"ה" מתייחס לפרק זמן זה של שלושים יום וכותב:[5]

החודש, שלושים יום, הוא הזמן הטבעי לחליפת סדרי התרגשות החיים ביחס חיי החברה והמשפחה. הרשמים בזה מתגלים בעדנן של הנשים, ובחיי החברה "סתם הלוואה שלושים יום", שהוא ההפסק הרגיל שגורם לחדש פני הרגש, שרק עב קל העיב את זהרו.

הרב רואה בזמן זה של שלושים יום פרק זמן שבו רגש האדם מתעמעם ותופעות טבעיות מתחילות את מחזוריותן מחדש. זמן זה הוא גם פרק זמן משמעותי לקביעות שונות בדיני ממונות.

בהמשך דבריו ב"עולת ראי"ה" מוסיף הרב ומסביר את הקשר הקיים בין כנסת ישראל לפרק זמן זה:

מצבא השמים נקח דעת, כאמור: שאו מרום עיניכם וראו יברא אלה". ומכל צבא השמים היותר קרוב אלינו ונטפל ביותר למקום מושבנו, כדור ארצנו, הוא הירח. על כן חליפת הזמן שעל פי הלבנה, שישראל מונים לה, לפי המכוון שבה לצורך כדור ארצנו, פועלת היא גם כן על חידוש ההרגשות שהוא ראוי לחדש ברכה, וכמו שכן ראשי חודשים הם גם כן זמן כפרה לישראל לחדש רוח חדש תחת רוח כהה, ולברוא לב חדש באור דעת ויראת ה' .

נראה שבחלוף חודש ואתו גם התחדשות הלבנה, מתעוררת הנפש שוב להתפעלות מהסובב אותה, וראויה לשוב ולברך על המראות המיוחדים.

 

 

---