דפי מאורות (5773-57)

מצוות הפרשת חלה מפורשת במקרא (במדבר טו, יח–כא):

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ראשית עֲרִסֹתֵכם חלה תרימו תרומה כתרומת גֹּרן כן תרימו אֹתה. מֵרֵאשִׁית ערִסֹתיכם תתנו לה' תרומה לדֹרֹתיכם.

 

 

​

הבצק המתחייב בהפרשת חלה הוא בצק העשוי מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיפון ושיבולת שועל), ומפרישים בברכה מכמות של 1.6 קילו קמח. מלשון הפסוקים נראה הקשר שבין מצוות הפרשת חלה לארץ ישראל חזק ומשמעותי. רש"י מדייק מלשון "בבואכם אל הארץ" הבדל בין מצוותינו לשאר המצוות התלויות בארץ:

משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר כי תבוא, כי תבואו, לפיכך כולן למדות זו מזו וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כולן כן, אבל זו נאמר בה בבואכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה.

החיוב בחלה הוא מיידי מרגע הכניסה לארץ, ללא קשר למצב עם ישראל בתהליך הארוך של מלחמות הכיבוש וההתנחלות. ייחוד נוסף שיש במצוות חלה קשור לשייכות המצווה דווקא לנשות ישראל. כך עולה מלשון המשנה בשבת פרק שני, וכן כותב למשל בעל הקיצור שולחן ערוך  (לה, ח): "מצות הפרשת חלה שיכת להאשה בעלת הבית" (כמובן שגם הגבר חייב בהפרשת חלה). מדוע התייחדה מצוות חלה מרגע הכניסה לארץ ישראל ובייחוד לנשים ולבנות ישראל? 

רמז לכיוון חשיבה ניתן למצוא בפירושו המופלא של בעל הכלי יקר על התורה, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ. לאחר שנכשלו ישראל בשיטים ונפלו בזנות, ולאחר נקמת פנחס והמגפה שפגעה בעם, מבקש ה' למנות מחדש את עם ישראל (במדבר כו, סג–סד). כך מסכמת התורה את המניין:

אלה פקודי משה ואלעזר הכהן אשר פקדו את בני ישראל בּערבֹת מואב על ירדן ירחו. ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני.

את הלשון "איש" מדייק הכלי יקר בעקבות הפרשנים שלפניו:

ובאלה לא היה איש – אבל נשים היו כי לא נגזרה גזירת מרגלים כי אם על האנשים לפי שהאנשים היו שונאים את הארץ והיו אומרים "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", אבל הנשים היו מחבבות את הארץ שכן בנות צלפחד אמרו תנה לנו אחוזה.

בנות ישראל מחבבות יותר את הארץ וע"כ לא נכשלו בחטא המרגלים! ומה פשר הזיקה המיוחדת לארץ? מביא הכלי יקר שני פרושים שונים:

לפי שיש לך ארץ מגדלת צנועים ויש לך ארץ מגדלת נואפים ואמרו חז"ל ששיטים היה מגדל נואפים ולפיכך זנו בשיטים כי ישיבת המקום ההוא גרם להם לזנות, וארץ ישראל מסוגל בזה שאין הארץ סובלת זימה כמו שנאמר בפרשת עריות "כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ ותקיא הארץ את יושביה", וכבר כתבנו למעלה שהאנשים היו פרוצין בעריות ועל כן שנאו את הארץ, אבל הנשים היו כשרות וצנועות ושלומית בת דברי תוכיח שפרסמה הכתוב על כן היו מחבבות הארץ המגדלת צנועים.

הקשר לארץ ישראל עובר במידת הצניעות. הצניעות הנשית בעם התבררה בחטא בשיטים, ואף בארץ ישראל יש צניעות פנימית. ממשיך הכלי יקר ומבאר:

טעם שני הוא, כי מהידוע שיש הבדל בין ארץ ישראל לשאר ארצות כי בארץ ישראל הגשמים יותר מצוין מבארץ מצרים או שאר ארצות, והנה בארץ מצרים מאחר שאין הגשמים מצוים שם על כן צריכין עובדי האדמה להשקות השדות של תבואה ברגליהם כמו שמשקין את גן הירק, ומאחר שיש להם כל כך טורח גדול בשדות פטרם התורה מן תרומות ומעשרות כי אין שורת הדין נותן שיתן חלק למי שלא עמל בו. אבל ארץ ישראל שהגשמים יורדין שם בעתם ואין לבעל השדה כל כך טורח גדול בהשקאת השדות, ואף על פי שיש לו טורח הזריעה והחרישה ושאר מלאכות שבשדה מכל מקום יש גם להקב"ה חלק בשדה מצד שהוא יתברך נותן מטר בעתו, על כן דין הוא שיתנו מחלק גבוה לכהנים וללוים משרתי אלהינו כי משולחן גבוה הם זוכים.

זהו פירוש מיוחד מאוד המלמד על הקשר שבין החקלאיים הארץ ישראליים ובין ריבונו של עולם. הגשם מאפשר השקיה נוחה דווקא בארץ ישראל ועל כן החקלאי שלא טרח יותר מדי (לעומת החקלאיים שבחוץ לארץ) מצווה לשתף בגידוליו גם את הכוהנים ואת הלווים. ממשיך הכלי יקר:

ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" ודרשו בספרי חנם מן המצוות, וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וגו', לפי שכל אלו פטורין מן המעשר [...] ומדקאמרו חנם מן המצוות שמע מינה שהיתה עינם צרה בכהני ה' על כן שנאו את הארץ מקום החיוב. אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה, הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ הן שאר תרומות ומעשרות על כן היו אוהבים את הארץ לילך למקום החיוב.

אם כן, לצד הצניעות, מידת החסד מקשרת בייחוד את בנות ישראל לארצנו. ניתן לומר כי מצוות חלה דווקא, בגלל שיוכה החזק לארץ ישראל כפי שראינו ברש"י לעיל, מיוחסת במיוחד לנשים ולבנות ישראל ובע"ה נזכה כולנו לגלות את הקשר הפנימי שבין העם לארץ ישראל מכוח הצדקה, החסד והצניעות.

 

ד"ר ראובן טבול

ראש ההתמחות לספרות

 

 

קבצים להורדה:

סוכות תשעד.pdf

מחבר:

טבול, ד"ר ראובן

דוא"ל:

[email protected]