דפי מאורות (5773-53)

תפילת בית המדרש

ומערכת היחסים החברתית

 

המשנה במסכת ברכות (כח ע"ב), מביאה את דברי רבי נחוניא בן הקנה:

רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפלה זו? אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי.

 

 

הגמרא שם מביאה ברייתא המרחיבה את דברי ר' נחוניא:

בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלוהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא אומר על מותר אסור ועל אסור מותר, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.

השוואה מדוקדקת בין המשנה התמציתית ובין הברייתא בגמרא, המרחיבה את דברי המשנה, מגלה פרט חשוב ומעניין: המשנה מזכירה את רצונו של ר' נחוניא שלא להיכשל בדבר הלכה מצד אחד, ולהודות על חלקו מצד שני. אולם הגמרא מוסיפה את הפן החברתי: בכניסתו, אין הוא מתפלל רק שלא ייכשל, אלא גם שלא ישמחו חבריו בכישלונו ולא ישמח הוא בכישלונן.

מה משמעות הקשר הזה בתפילה בין לימוד התורה ובין מערכת היחסים עם הזולת? מדוע קושרת הברייתא בין לימוד התורה ובין האופן שבו יתייחסו חבריו של ר' נחוניא ללימודו ויתייחס הוא ללימודם?

רוב המקורות העוסקים במצוות תלמוד תורה עוסקים בו כמצווה המוטלת על האדם במסגרת החובות להרחיב ולהעמיק את תודעתו כלפי בוראו. לימוד תורה הוא מצווה בסיסית שבאמצעותה ניתן להגיע לאהבת ה', ליראתו, ולקיום מצוותיו. כך למשל הפסוק שממנו לומדים הרמב"ם (עשה יא) וספר החינוך (מצווה תיט) את מצוות תלמוד תורה הוא מתוך פרשת קריאת שמע בדברים (ו, ז) "ושיננתם לבניך". פסוק זה נמצא במכלול של פסוקים המכוונים לבנות את תודעת האדם, החל ממצוות התודעה והאמונה "שמע ישראל", דרך המצווה לאהוב את ה', וכלה במצווה לקשור את התודעה על גופנו ולכותבה על מזוזות ביתנו. גם הפסוק ביהושע (א, ח) שעליו בונה ר' שמעון בר יוחאי את דבריו על החובה התמידית ללמוד תורה (ברכות לה ע"ב) מדבר על תודעה שתביא להצלחה במלחמה ובחיים בכלל: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל". לימוד התורה התמידי מביא לשמירת המצוות ומתוך כך הצלחה והשכלה. במילים אחרות: תודעה.

לתודעה האישית של האדם יש מספר מרכיבים. האחד מהם הוא הדרך שבה רואה האדם את עצמו מבעד למשקפי זולתו. במילים אחרות, תודעתנו האישית בנויה לא רק על מה שאנו יודעים, אלא גם על הדרך שבה מודדים האחרים את ידיעתנו. יכולת זו, למדוד את עצמנו דרך עיני זולתנו, מעניקה לתודעה גם ממד חברתי: אנו מצווים לא רק לאהוב את ה', אלא גם לאהוב את רענו כמונו.

לימוד התורה יכול לכלול בתוכו מרכיב של גאווה והתנשאות. יש בו ממד של קשר לה' ויש בו ממד של רמיסת הזולת. לא מעט אגדות חז"ל, כמו גם סיפורי חסידים, מבוססים על התמודדות בין חובת תלמוד תורה ובין חובת היחס לבריות באופן ראוי. חלק ניכר מבניית עולם החסידות בא כאנטי-תזה להתנשאות הליטאית, שלפיה האדם נמדד על פי רמת ידענותו. החסידות, וגם תנועת המוסר, בנו את עולמם על פי סולם אחר של דבקות, שמחה ולאו דווקא ידענות.

כך למשל ידועים הסיפורים על הבעל שם טוב ששלח את תלמידיו לראות את העני שגר בבקתה רעועה בסוף הכפר, ודווקא הוא, למרות היותו רחוק מתורה, נחשב לצדיק גדול. וידועים הסיפורים על ר' ישראל סלנטר שהיה מודד כשרות של מפעל מצות לא על פי אמת מידה הלכתית, אלא על פי רמת השמירה על כבודה של אישה ענייה.

משהו מן הפן הזה ניתן ללמוד מהלל הזקן. כאשר הוא מתבקש על ידי הנוכרי ללמד את התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, הוא בוחר את "מאי דסני עלך לחברך לא תעביד" כמשפט הממצה את התורה (שבת לא). ר' עקיבא, שלושה דורות לאחר מכן, בוחר בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" ככלל גדול בתורה, ואולי הכלל הגדול ביותר.

ר' נחוניא בן הקנה היה ככל הנראה חלק מן האסכולה הרואה במערכת תקינה של יחסים חברתיים את הבסיס ללימוד התורה, ואולי אף את מטרתה. הגמרא במסכת מגילה (דף כח) מביאה את הסיפור המתמצת אולי את תפישתו: "שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא התכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי".

לימוד התורה, ואולי לימוד החיים על פי ר' נחוניא בן הקנה, איננו מתמצה רק בדרך שבה הוא קונה ידע והשכלה, גם אם ידע זה מקרב אותו לאהבת ה' וליראתו.

עיקר פנייתו ובקשתו היא שלא יתכבד בקלון חברו ולא יתכבדו הם בקלונו.

 

רחל שפירא

מרצה בהתמחות למתמטיקה

 

 

קבצים להורדה:

האזינו תשעד.pdf

מחבר:

שפירא, רחל