דפי מאורות (5773-32)

חשיבותה של תפילת הקדיש היה ניכר כבר בימי התנאים. הגמרא במקומות אחדים מדגישה את כוחה ואת חשיבותה של אמירת הקדיש.

 

 

​

על המשנה שבה (סוטה דף מח ע"ב) מצהיר רבן גמליאל בשם ר' יהושע ש"מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה" הגמרא (שם דף מט ע"ב) מוסיפה:

אמר רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו שנאמר (דברים כח) "בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר". הי בקר? אילימא בקר דלמחר – מי ידע מאי הוי? אלא דחליף. ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא שנאמר (איוב י) "ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים" – הא יש סדרים תופיע מאופל.

לפי הגמרא, אמירת סדרי הקדושה – ובתוכם הקדיש – מקיימת את העולם ומצילה אותו מחורבן! נוסף על כך, במסכת ברכות (דף ג ע"א) הגמרא מספרת על רבי יוסי שנכנס להתפלל בחורבה במקום להתפלל בצד הדרך. ביציאתו מהחורבה פגש את אליהו הנביא. וכך מתאר רבי יוסי את סיום שיחתם:

אמר לי: "בני מה קול שמעת בחורבה זו?" ואמרתי לו "שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת 'אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות' ". ואמר לי "חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך, ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך' הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

אמרות חז"ל אלו ואחרות מעלות כמה שאלות, כגון:

1.    למה אנו אומרים תפילה זאת דווקא בשפה הארמית ולא בעברית?

2.    הגמרא בסוטה מייחסת משפט זה ל"אגדתא", קרי "קדיש דרבנן" המוכר לנו האמור לאחר לימוד תורה שבעל פה. איך נקשרה אמירת קדיש ועניית "יהא שמיה רבה" דווקא ליתומים שאומרים קדיש לעילוי נשמת אלו שעברו מן העולם?

 

למה אומרים את הקדיש בארמית?

בעלי התוספות על הגמרא (ברכות דף ג ע"א, ד"ה "עונין") מביאים שתי סיבות למנהג זה. "וגם מה שאומרים העולם לכך אומרים קדיש בלשון ארמית לפי שתפלה נאה ושבח גדול הוא על כן נתקן בלשון תרגום שלא יבינו המלאכים ויהיו מתקנאין בנו". ידוע שלדעתם של חז"ל המלאכים אינם מבינים את השפה הארמית. לכן נתקנו לומר את הקדיש בשפה זאת, כך שלא יקנאו המלאכים בנו באמרנו אותה. בעלי התוספות דוחים סיבה זאת,

[...] שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי. אלא, נראה כדאמרינן בסוף סוטה (דף מט ע"א) "אין העולם מתקיים אלא אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דבתר אגדתא", שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה ושם היו עמי הארצות ולא היו מבינים כולם לשון הקודש לכך תקנוהו בלשון תרגום שהיו הכל מבינים שזה היה לשונם.

לפי התוספות, נכון שהקדיש היא תפילה חשובה, אבל בדיוק בגלל סיבה זאת תיקנו לומר את הקדיש בשפת האם של רוב היהודים דאז, כדי שהם בעצמם יבינו את התפילה. (מעניין להוסיף שכנראה הסיבה של בעלי התוספות לא התקבלה להלכה, שאם כן, לפי דעתם היינו צריכים לתרגם את הקדיש היום בחזרה ללשון הקודש, שפת האם של יהודי מדינת ישראל).

בעל חידושי הגאונים (המופיע בספר עין יעקב על ברכות דף ג ע"א) מביא תשובה המסבירה למה דווקא הקפידו חז"ל שנאמר את הקדיש (ובמיוחד את משפט "יהא שמיה רבה") לעומת "תפילות יפות רבות" אחרות שאומרים אותם בעברית, ללא דאגת קנאת המלאכים. המשפט "יהא שמיה רבה" הוא תרגום בארמית למשפט "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – משפט שלפי המדרש נלקח גם מאת המלאכים. ידוע שזו אחת הסיבות שאיננו אומרים משפט זה בקול רם חוץ מביום הכיפורים, היום היחיד בשנה בו אנו הכי דומים למלאכי השרת. כיוון שהגמרא מקפידה שנאמר את ה"יהא שמיה רבה" דווקא בקול רם ובהתלהבות רבה (עיינו גמרא, שבת דף קיט), חייבים אנו לאמרה בשפה הארמית, שפה שהמלאכים אינם מבינים, כך שלא יקנאו בזה שאנו משתמשים במשפט ש"גנבנו" מהם.

 

למה יתומים אומרים את הקדיש?

בספר אור זרוע (ח"א דף יא וח"ב סימן ו) מובא, "מנהגנו בארץ כנען (=ארצות הסלאבים), וכן מנהג בני רינוס, לאחר שיאמרו 'אין כאלהינו' עומד היתום ואומר קדיש". רבים סבורים שהמנהג שיתומים אומרים את הקדיש מבוסס על סיפור מפורסם ומזעזע שהתרחש לרבי עקיבא ומופיע בכמה מקומות במדרש (ראו אוצר המדרשים, עשרת הדברות, עמוד 457).

ומעשה באדם אחד שבא על נערה המאורסה ביוה"כ והוציאוהו והרגוהו, לאחר מיתתו נולד לו בן מאשתו ונמנעו בני ישראל למולו, פעם אחת היה ר' עקיבא מהלך בדרך ומצא אדם אחד שהיה מכוער ביותר והיה נושא משאוי גדול של עצים שלא היה אדם בעולם ולא חמור ולא סוס שיכול לטעון כמותו, אמר לו ר"ע משביע אני אותך בשבועה שתאמר אם אתה בן אדם או שד או מאיזה בריה אתה. א"ל רבי! אדם הייתי וכבר נפטרתי מן העולם ההוא, ובכל יום ויום אני מביא משאוי כזה ומכניסין אותי בתוך הגיהנם ושורפין אותי בתוכה שלש פעמים ביום, וזה עמלי בכל יום ויום. אמר לו ר"ע מה עשית שעושין לך כך וכך, א"ל אותו האיש אני באתי על נערה המאורסה ביוה"כ, א"ל בני שמעת אם יש לך תקנה באותו עולם, א"ל כך שמעתי מאחורי הפרגוד שבזמן שיעלה בני לספר תורה ויאמר ברכו את ה' המבורך מוציאין אותי מגיהנם ומכניסין אותי בג"ע. א"ל ר"ע הנחת אשה או בן, א"ל בן אחד נולד לי אחר מיתתי ונמנעו ישראל למולו, א"ל מה שמך א"ל שמי ארנוניא, ומה שם אשתך, א"ל שישכייא, ומה שם עירך א"ל לודקייא. מיד כתב ר"ע שמו ושם אשתו ושם עירו, והלך ר"ע עד שבא לאותה העיר, כיון שבא לעיר יצאו אנשי העיר לקראתו, אמר כלום ידעתם איש פלוני ואשתו, אמרו שם רשעים ירקב, אמר להם על מה? אמרו לו כך וכך עשה, אמר להם אעפ"כ הביאו לי בנו, הביאו אותו וצוה למולו, והושיבו ללמוד וכן עשה, ולמדוהו ברכות שצריך לו לספר תורה, ביום השבת צוה לקרותו לספר תורה, ואמר ברכו את ה' המבורך לעולם ועד, מיד הוציאו את אביו מגיהנם והכניסוהו בג"ע, באותו הלילה בא בחלום לר"ע ואמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

יהי רצון שזכות אמירת הקדיש על ידי היתומים ימשיך לקיים את העולם, יגדיל וירבה את שמו של הקב"ה הן בעולם הזה הן בעולם הבא, ויביא לעילוי נשמתם של אלו שעברו מעולמנו לעולם הנצח.

 

הרב ראובן ספולטר

מרצה ללימודי יהדות

 

 

 

קבצים להורדה:

בהר בחוקתי תשעג.pdf

מחבר:

ספולטר, הרב ראובן