תורתנו נצחית. כתובים בה דברים שנוכל כולנו ללמוד מהם באופן אישי.
דווקא משום כך מפתיע המקום שהיא משקיעה במה שנראה כתיאור גאוגרפי של מסעות שהתקיימו לפני אלפי שנים. מה יש לנו ללמוד מהעובדה שפעם בני ישראל חנו או נסעו? האדמו"ר מסלונים (הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל), בעל "נתיבות שלום", מציע לשאלה זו פירוש חסידי רב משמעות:
ויש ב' בחינות במסעי האדם, ויסעו ויחנו. "ויסעו" עניינו לכבוש מקום חדש, ואילו "ויחנו" היינו להשתלט על המקום החדש שכבשו ולהתבסס בו [...] יש לפעמים אצל אדם רגע טוב שמקבל על עצמו, אבל אח"כ אינו משתלט על זה ולא מחזיק מעמד, וצריך שיהיה ויסעו וגם ויחנו, להחזיק ולשלוט במה שכבש.
ועפי"ז [ועל פי זה] יש לתרץ קושיית האוה"ח ה' [האור החיים הקדוש] מדוע נאמר רק אלה מסעי בנ"י ולא נזכרו גם החניות, כי הראשית והעיקר אצל יהודי הוא "אלה מסעי בנ"י", לנסוע תמיד קדימה ולכבוש, שזהו בחי' [בחינת] ויסעו כנ"ל, ואילו ויחנו הוא בחינה יותר קטנה, אך זקוקים גם לה, להשתלט על מה שכבשו.
בדורנו, מה קל יותר לנו כמבוגרים ומה קל יותר לתלמידינו הצעירים: "ויסעו" או "ויחנו"? למה?