"וְעַתָּה בִּהְיוֹת תרי"ג מִצְוֹת שֶׁבַּסֵּפֶר מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹכוֹ הֵנָּהוְהֵנָּה בְּתוֹךְ סִפּוּרִים אֲחֵרִים [...] אוּלַי לא יִתֵּן לִבּוֹ הַקּוֹרֵא בַּסֵּדֶרלְתֻמּוֹ לִרְאוֹת כַּמָּה מִצְוֹת קָרָא בְּאוֹתוֹ שָׁבוּעַ וְלא יָעִיר לִבּוֹלְזָרֵז עַצְמוֹ בָּהֶם, עַל כֵּן רָאִיתִי טוֹב אֲנִי הַדַּל בְּאַלְּפִּיתַּלְמִיד הַתַּלְמִידִים שֶׁבִּזְמַנִּי, אִישׁ יְהוּדִי מִבֵּית לֵוִיבַּרְצְלוֹנִי, לִכְתּב הַמִצְוֹת עַל דֶּרֶךְ הַסְּדָרִים, וְכַסֵּדֶרשֶׁנִּכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה זוֹ אַחַר זוֹ, לְעוֹרֵר לֵב הַנַּעַר בְּנִיוְהַיְּלָדִים חֲבֵרָיו בְּכָל שָׁבוּעַ וְשָׁבוּעַ, אַחַר שֶׁיִּלְמְדוּ אוֹתוֹהַסֵּדֶר, בְּחֶשְׁבּוֹן הַמִּצְוֹת, וּלְהַרְגִּיל אוֹתָם בָּהֵן". כך מסביר מחבר ספר החינוך את תפקידו החינוכי של ספרו.
ספר החינוך הוא אחד הספרים הידועים והנפוצים ביותר בארון הספרים היהודי, ובכל זאת מחברו נשאר עלום שם ועד היום – למרות השערות רבות שהעלו חוקרים – עדיין לא התברר הדבר לאשורו. הספר נכתב בספרד בעברית רהוטה, כנראה באמצע המאה ה-13. ספר החינוך מונה את המצוות בכל פרשה ופרשה כשהוא ממיין אותן למצוות עשה ולמצוות לא תעשה. המצוות בספר החינוך מסודרות לפי סדר הופעתן בפרשיות התורה. הדיון על כל אחת מהמצוות נחלק לארבעה חלקים: תכונת המצווה: מקור המצווה בלשון הכתוב ופירושה על פי חז"ל; שורשי המצווה: טעמי המצווה; דיני המצווה: פרטי המצווה, כפי שכתב הרמב"ם ב"משנה תורה"; הגבלת המצווה: היכן ומתי נוהגת המצווה, מי חייב בה ומה העונש לעובר עליה. בביאור טעמי המצוות מדגיש כותב הספר עיקרון יסודי: "דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך מצוה טז). כלומר, מערכת ההוראות המפורטת של ההלכה מסייעת לנו להקפיד על התנהגות ערכית מתמשכת. היא מחנכת אותנו ומעצבת את אישיותנו. אדם הופך להיות מה שהוא עושה; מעשים טובים הופכים את האדם לאדם טוב.