מחנכים באמונה - בעז כמחנך

בדור של רות, מצבה של מואבית שהתגיירה לא היה מזהיר.

אף מצבן של אלמנות היה לעתים קשה. הוסיפו לזה את הקשיים שאִתם התמודד כל עני (בעידן שלפני פנסיה, ביטוח חיים וביטוח לאומי). לכאורה, איזה דימוי עצמי יכול היה להיות לאחת כמו רות, שהייתה גם ענייה, גם אלמנה וגם גרה?
נוכח מצב זה בעז פונה לרות ומצווה עליה לא ללכת ללקוט בשדה אחר. דבריו מבטיחים סעד מעשי, אך לא משפיעים על תפיסתה את עצמה, שבאה לביטוי בתגובתה: "ותפל על פניה ותשתחו ארצה ותאמר אליו מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה". דבריה אינם רק ביטוי לנימוסים או לצניעות גרידא, אלא נובעים מתחושה אמתית ש"אני שווה פחות מכל האחרים, בגלל רקעי".
נוכח אמירה זו אין בעז מסתפק רק במעשיו הטובים, אלא מביע מסר חינוכי רב עצמה: "הֻגד לי כל אשר עשית את חמותך [...] ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום: ישלם ה' פעלך [...] אשר באת לחסות תחת כנפיו". במילים אחרות, הוא אומר לה כי מה שקובע זה לא המוצא, אלא המעשים, ושהיא עשתה מעשים נפלאים. עם זאת הוא אומר לה כי מי שקובע זו לא החברה או העיתון, אלא הקב"ה – ובעיניו את אהובה ורצויה. אמירה בהירה זו משפיעה על רות ומסייעת לה לשנות את תדמיתה לחלוטין: "נחמתני [...] ואנכי לא אהיה כאחת שפחֹתיך".
סוף דבר, מבעז עלינו ללמוד לקח חינוכי כפול: ראשית, לא להשתעבד לדימויים חיצוניים המושפעים מרקעו של אדם או של תלמיד, אלא ללמד את עצמנו להתבונן בפוטנציאל ובמעשים של כל מבוגר או תלמיד; שנית, לרומם את לב חניכינו ולחנכם להאמין בעצמם ולדעת כי הקב"ה אוהבם.