דף הבית > דגל ישראל במקורות היהדות

דגל ישראל במקורות היהדות

אורשת כרך א-16

בשנים האחרונות אנו עדים לחדירת ה"פוסט-ציונות" גם לתוך המחנה הדתי-לאומי. במיוחד בעקבות המשבר מסביב לעקירת היישובים בגוש קטיף, אף בציבור זה, המזוהה ביותר היום עם הרעיון והאידאולוגיה הלאומיים, חל כרסום המתבטא לפעמים אף ביחס של ציניות כלפי המדינה וסמליה

 
 

בשנים האחרונות אנו עדים לחדירת ה"פוסט-ציונות" גם לתוך המחנה הדתי-לאומי. במיוחד בעקבות המשבר מסביב לעקירת היישובים בגוש קטיף, אף בציבור זה, המזוהה ביותר היום עם הרעיון והאידאולוגיה הלאומיים, חל כרסום המתבטא לפעמים אף ביחס של ציניות כלפי המדינה וסמליה.[1]

אין ספק שדגל ישראל בולט בתור אחד הסמלים ה"ציוניים" ביותר, וכמו ברוב מדינות העולם, חשיבותו ומרכזיותו בטקסים אף מעוגנים בחוק.[2] הנפת הדגל מהווה הזדהות מובהקת ואף חגיגית עם המדינה,[3] ואילו זלזול בדגל, בין אם ממניעים אנטי-ממלכתיים "ימנים" או חרדים בין ממניעים "שמאלנים" פוסט-ציוניים, מהווה פגיעה בה.[4]

לא רק הסודר עצמו אלא אפילו הביטוי "דגל" מסמל אידאולוגיה, וביטוי לדבר שאנשים מוכנים אף למסור את נפשם עבורו.[5] למשל, ההמנון הלאומי האמריקאי הוא שיר לכבוד "הדגל" שעבורו לחמו, ששרד קרב מטיש מול הבריטים, "O say, does that Star-Spangled Banner yet wave?!" ("תגיד, האם אותו דגל עטור הכוכבים עוד מתנוסס?!").[6] להבדיל, בהסברו למה הריגתם של דתן ואבירם מכונה "ויהיו לנס" (=דגל, בלשון המקרא),[7] מטעים רש"ר הירש 
ש" 'נס' הוא אות המתנוסס במרום והוא בא להורות את דרכו של אדם שפניו מועדות ליעד מסוים בכיוון מסוים".[8] השאלה היא מה היא אותה דרך, מה הכיוון שמסמל הדגל הישראלי מבחינת מקורות היהדות?

המחפש בספרות ההלכתית בנושא יגלה תשובות בודדות ללא בירור ממצה, העוסקות בשאלה אם יש מקום להכניס דגל (או כל חפץ זר) לטקס הלוויה או לבית הכנסת.[9] בתשובה קצרה, שהיא המפורסמת ביותר בנושא, והמשקפת יחס מצוי בצבור החרדי כלפי הדגל, מתייחס הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים באמריקה בדור האחרון, בבוז מופגן כלפיו. לפני כחמישים שנה, שאלו אותו על אודות המנהג הנפוץ בבתי כנסת בארה"ב להעמיד את דגלי ישראל והלאום המקומי ליד ארון הקדוש.

הנה בדבר ביהכ"נ [...] הוא בקדושתו אף אם נעשה שם עבירה ממש ועניני קלון, כמפורש [...] בההיא עובדא שמצאו שהשמש עשה בביהכ"נ עבירת זנות [...] שאף בשעת העבירה לא ירדה מקדושתה [...] וא"כ אף אם נימא דהעמדת הדגלים בביהכ"נ הוא דבר איסור לא נתחללה הקדושה בכך [...].

ובעצם לא מובן איזה איסור ממש יש בהעמדת הדגלים הא ליכא איסור להכניס דברים שהם חולין אף שאין בהן שום צורך להביהכ"נ [...] ואף שאלו שעשו זה לדגל וסימן למדינת ישראל היו רשעים,[10] מכל מקום הא לא החזיקו זה לדבר קדוש, שנימא שיהיה חשש גרירה דעבודה זרה [...] והוי זה ככל דבר חול. וגם דגל אה"ב שהוא ג"כ שם מוכיח שלא הכניסו זה בשביל שמחשיבין זה לדבר קדוש אלא שהוא לסימן על מנהלי ביהכ"נ שמחבבין מדינה זו ומדינת ישראל [...] ולכן אף שודאי לא מן הראוי הוא להכניס בביהכ"נ שהוא מקום קדושה וכ"ש שאין להניחו שם בקביעות וכ"ש לא אצל ארון הקודש, אבל איסור ממש לא שייך לומר ע"ז אלא שהוא ענין הבל ושטות, ואם אפשר באופן של שלום לסלקם מביהכ"נ היה זה דבר טוב אבל לעשות מחלוקת בשביל זה אסור. ואם היה כח בלא מחלוקת לעקור ענין הדגל כדי שלא יהיה זכרון למעשה הרשעים[11] היה ג"כ אולי נכון לעשות, אבל ח"ו לעשות מחלוקת בזה.[12]

מדבריו של הרב פיינשטיין עולה: (1) שמי שמעניק לדגל ישראל מעמד של קדושה, הרי זה לגריעותא ואולי יהיה בכך טעם לאסור משום "חשש גרירה דעבודה זרה"; (2) כך גם מצד שהוא "זכרון למעשה הרשעים", נראה לרמ"פ יותר פשוט להתיר הכנסת דגל אמריקאי לבית הכנסת מאשר דגל ישראל; (3) הרמ"פ מחשיב דגל ישראל כ"חולין", "הבל ושטות", ו"זכרון למעשה רשעים" שראוי לסלקו מבית הכנסת.

להבדיל, גם פרופ' ישעיהו ליבוביץ נימק ש"יש לנו עצמאות מדינית והדגל מבטא זאת אבל אין לכך שום קשר ליהדות", שאותה ראה כמערכת חוקים.[13] לדברי שניהם, הלאומיות והיהדות הן שני תחומים שונים לחלוטין. האמנם?

אף על פי שבתי כנסת רבים מניפים את דגל ישראל ביום העצמאות וכדומה, עד כה לא השיבו רבני הציונות הדתית תשובה מקיפה ועקרונית עם הסתכלות שיטתית אלטרנטיבית על דגל ישראל, לעומת הגישה הנזכרת.[14]

מצד המחקר, נכתבו בעיקר מאמרים היסטוריים,[15] המקיף שבהם של ד"ר א' ארנד,[16] שעשה עבודה מרשימה בחקירת הצדדים ההיסטוריים והחוקיים של הדגל ועל מנהגי רבנים שונים מסביבו ביום העצמאות וכדומה. חלק מהמחקרים ליקטו גם מקורות מהתנ"ך ומהמדרשים על דגלי השבטים שבמדבר (בלי להתעמק בקשר בינם ובין דגל ישראל), ותיעוד היסטורי על דגלים בקהילות מסוימות ועל חפצי יודאיקה, אך מטרתם לא הייתה בירור עקרוני בשורש הסוגיה. האם יש בדגל לאומי איזה אידאל לכתחילה או אפילו בדיעבד, או שמא מדובר ב"הבל ושטות" או אפילו "סמרטוט צבוע על מוט" (כלשון פרופ' י' ליבוביץ')[17] שבמקרה השתמשו בו בתנ"ך ובתרבויות נכריות, אך חשיבותו מפוקפקת, ובמיוחד בעידן הפוסט-לאומי?

הרבנים והחוקרים הללו כמעט שלא עסקו במקורות היהדות, כי למראית עין אכן אין הרבה. כבכל סוגיה מודרנית, מתפקידי הרבנים והחוקרים של הדור לחפש בתנ"ך גם מושגים מקבילים, וכן תקדימים בסוגיות הנושקות, הנוגעות לשאלה הרלוונטית ואף לבחון הנחות מקובלות (למשל, אלה של הרמ"פ) מבחינה היסטורית, שאלה אמורים לכוון את יחסנו לנדון.

מבחינה חינוכית, חשוב ביותר לדעת כיצד להסביר לציבור הממלכתי-דתי, ובכלל בציבור היהודי בארץ ובחו"ל, את ערך החשיבות הסמלית של הדגל הלאומי וכמדגם לערכם של סמלים לאומיים בכלל.


תולדות הדגל היהודי והנחותיו של הגר"מ פיינשטיין

הדגל היהודי בבית הכנסת קודם למפעל הציוני

על רקע התנגדותו של הגר"מ פיינשטיין להכנסת דגל ישראל לבית הכנסת, מעניין במיוחד לציין שההופעה הקדומה ביותר של דגל יהודי (אף עם "מגן דוד") היה בהקשר של הנפתו דווקא בבית הכנסת. מתועד שבשנת קי"ד (1354) העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את ה"חירות" ל"הרים דגל" אדום ועליו סמל גדול של הכוכב המשושה.[18] בשנת שנ"ח (1598)[19] ניתנה לגביר ר' מרדכי מייזל[20]זכות מהמלך רודולף השני להעמיד בבית הכנסת שלו באותה עיר "את הדגל של דוד המלך לפי התבנית שנמצאה בבית הכנסת הגדול הקדמון שלהם ולהשתמש בו באותו בית כנסת ברבים".[21] כינוי הדגל על שם דוד המלך ונימת הכבוד כלפיו נראים משמעותיים. אמנם, יצוין שבשנת תע"ו (1716) הטיל השלטון עונש על פרנסי הקהילה היהודית שנתנו לדגל להתקלקל,[22] אך ייתכן שמדובר ברשלנות ולא בחוסר כבוד.

בשנת ת"ח (1648) העניק המלך פרדיננד השני ליהודי פראג דגל דומה, הנמצא שם עד היום (ראו בצילומים),[23] בצבע אדום ובתוכו מגן דוד צהוב וכוכב שוודי באמצעו, לתלות בבית הכנסת האלט-נוי-שול[24] כאות הכרה על הצטיינותם[25] בהגנה מפני השוודים הפולשים.[26]

File:V10p158001 Prague.jpg                         הדגל הבולט בבית הכנסת בפראג (מרחוק ומקרוב)

אף בתקופה הציונית, למרות החלטה קודמת,[27] ביקש משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, לקבוע הבדל מובהק בין הדגל של העם היהודי העולמי ובין דגל המדינה. מטרתו הייתה "לא לגרום לסיבוכים במעמדו של קהילות יהודיות בארצות שונות כשהניפו את דגל העם היהודי העולמי",[28] באופן שיטעו לחשוב שמניפים דגל של מדינה זרה. הצעתו התקבלה, ואף פתחו תחרות לעיצוב דגל שונה, אך בסופו של דבר ההבחנה לא יצאה לפועל.[29] מעניין לציין את הצעת ח' וייצמן להבחין בין הדגלים בכך שבדגל המדינה יתוסף גור אריה יהודה המחזיק באחד מכפיו את לוחות הברית.[30] התברר שאף מי שמכנה הרמ"פ בשם ה"רשעים", לא היו כל כך מנותקים ממסורת ישראל ותורתו.

הוכחה נוספת שמדובר בדגל של העם היהודי ולא הציוני היא בכך שממשלת צ'רצ'יל באנגליה קבעה את דגל היהודים כסמל בתגיית הבריגאדה היהודית שלחמה תחת פיקוד הצבא האנגלי במלחמת העולם השנייה, אף שבשלב זה התנגדו האנגלים להקמת מדינה ציונית בארץ.[31]

למרות קדמותו של הדגל היהודי יש לציין שלאחר שאומץ כסמל ציוני, חלק מהחוגים החרדים התחילו להחרים אותו. למשל, האדמו"ר מבאבוב ציווה להסיר את צורות מגן דוד מהפרוכת וממפת הבימה.[32] לעומתו, כשדן הר"מ פיינשטיין בשאלת קישוט המגן-דוד עם המלה "ציון" על הפרוכת, הוא פסק שהיות שסמל זה "עשו כן זה מאות בשנים קודם שהיו כת הציונים בעולם כלל" אין עם כך בעיה. "ומה שכתבו גם תיבת ציון לא מתייחד זה להכת ציונים, ובלא מחלוקת, טוב להסיר אותיות אלו כי צורת המגן דוד שעשו מכבר על כלי הקדש היה בלא תיבת ציון, אבל ענין איסור ליכא בזה כלל".[33]

לסיכום, הדגל בוודאי אינו מסמל רק את "מעשי הרשעים". אם הדגל סימל קודם את ה"יהדות" לפני ה"ציונות",[34] אז איך ניתן להתנגדלו? נמצא שגם הר"מ פיינשטיין היה מודע לכך שסמל המגן-דוד אינו ציוני. אך ייתכן שלא ידע שעצם הרעיון של ה"דגל היהודי" קדם בהרבה ל"דגל הציוני", שדגל זה היה ממוקם דווקא בבתי כנסת לזכר ניצחון ותרומה לאומית/צבאית, ובאישורם של רבני פראג הגדולים, הכוללים את המהר"ל, השל"ה, הנודע ביהודה ור' יונתן אייבשיץ.[35]

הדגל עוצב בדמות הטלית

יחד עם זאת עם פרוש עידן הציונות משמעותו של הדגל עלתה מדרגה. כבר בשנת תרנ"ה, התייחס הרצל באופן עקרוני לחשיבות הסמלית של דגל.[36] הוא בעצמו עיצב דגל לבן עם שבעה כוכבים כסמל לשבע שעות העבודה שביום, שבזכותן לדעתו ניגאל. ברם רעיונו לא התקבל, והתקבל דווקא דגלו הדתי יותר של דוד וולפסון.[37] הלה מתאר 25 שנה לאחר הקונגרס הציוני המייסד בבזל תרנ"ז (1897): 

בין השאלות הרבות שהעסיקונו אז היתה אחת: באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. [...] והאם עמנו עלול להבחין בצבעים, עמנו הנזהר לבלי להזין את עיניו בכל פסל וכל תמונה?

והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל, לבן-כחול, הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו, טלית זו היא סמלנו. נוציא נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים [...] וכך בא לעולם דגלנו הלאומי, המתנפנף על אולם הקונגרס, ואיש לא תמה [...] מאין וכיצד בא [...] כך היא דרכן של כל היצירות שרוח העם חופף עליהן. סימן טוב להן, שאין איש מרגיש בחידושן והעם קולט אותן כדברים רגילים ושכיחים, אשר הסכין להם מכבר.[38]

יש לדייק בדבריו האחרונים של וולפסון, המשיבים על תמיהה קיימת של מקרים מתועדים שונים בנוגע להופעות קודמות של דגל על בסיס הטלית.[39] למשל כבר בשנת תרכ"ח, כשלושים שנה לפני המעשה של וולפסון, כותב המשורר ל"א פרנקל בשירו "צבעי ארץ יהודה" (תורגם לעברית): "עוטר הוא צבעי ארצו, עומד הוא בתפילה ועטוף הוא גלימה[40] לבנה [...] שולי הגלימה [...] פסי תכלת [...] כמו מעילו של כהן גדול [...] צבעי הארץ האהובה הם, תכלת-לבן, לבן הוא זיו הכהונה, וכחולים זהרי הרקיע."[41]

בשנת תרמ"ה במאמר ציני נגד תנועת חיבת-ציון של ד"ר א' ילינק, מנהיג רפורמי מווינה, מופיע הביטוי "ואשר דגל לבן-כחול ירים על האניה, שתביא את הגולים לארץ הקודש".[42] באותה שנה מצאנו אזכור דומה נוסף מראשון לציון המזכיר הנפת דגל לבן עם פסים כחולים שבמפורש עוצב בדומה לטלית.[43] כך מעיד גם הרב יעקב אזקוביץ, רב בקהילת בוסטון, שבשנת תרנ"א בחנוכת אולם אסיפות חדש של "חברת בני ציון", הונף דגל על פי השראת הטלית, עשוי מיריעה לבנה ובה שני פסים כחולים, ובתוכם מצויר מגן דוד ובמרכזו המלה "מכבי".[44] דגל דומה נוצר בלונדון כנראה בשנת  תרנ"ג על ידי האמן איזידור ש' דון, שציין אף הוא שהצבעים נלקחו מהתנ"ך והפסים מן הטלית.[45]

לסיכום, הן ברוסיה, הן בראשון לציון, הן בבוסטון והן בלונדון גם אם רעיון הדגל של כחול-לבן קדם לוולפסון, מקור העיצוב של הדגל היה מהטלית.[46] אמנם יש שהוסיפו בתקופות מאוחרות יותר הסברים סמליים על פי דמיונם, אך הסמליות המקורית של הטלית, שכאמור גם קדמה לוולפסון, לא זזה ממקומה.[47] גם כעבור כשלושים שנה, בשנת תרפ"ח, קולונל פ"ה קיש, הקצין האנגלי שעבד עם ההנהלה הציונית, מוסר כמסיח לפי תומו, כדבר ידוע ומובן מאליו, שמקור הדגל הוא הטלית,[48] וכן מקובל בספרי ההיסטוריה עד היום. [49]

אחרים ציינו ש"במקרה" כיוונו וולפסון וקודמיו לדגל יהודה שצבעו תכלת וסמלו אריה, אך ייתכן שנשאר זכר לדגל המלכות של יהודה בתודעה הלאומית (אולי אפילו של ח' וייצמן)[50] על פי המדרש שנלמד במשך הדורות.[51] נראה להוסיף שאם אכן המשיכו להשתמש בדגלי השבטים, ושהיו דגלים גם בתקופות בית שני,[52] היות ששבט יהודה הוא השבט היחיד שנשאר כמעט בשלמותו ושהמשיך להזדהות בתור שבט, ייתכן שדגל השבט בצבע התכלת אומץ כדגל לאומי, דבר שנשאר במודעות הציבורית אף לדורות. אף ר' אברהם אבן עזרא עמד על סמליות המלכות שבדגל שבט יהודה לאחר החורבן.[53] מעניין לציין שבהסבר דגל יהודה חז"ל לא כתבו "כמין תכלת" אלא "כמין שמים",[54] להדגיש את הצד הרוחני שבסמליות צבע הדגל.

וולפסון בעצמו הצביע על כך שקשה לאלץ ולכפות סמלים לאומיים בצורה מלאכותית. אדרבה, הם חייבים להיות סמלים טבעיים אשר כבר קיימים במודעות הציבורית. בכך הוא "מודה במקצת" שרעיון הדגל היהודי כבר קדם ל"הברקתו" לעיצוב הדגל הציוני, על בסיס הטלית או דגל יהודה או דגלי יהודי פראג או סמל ה"חובבי ציון".

נציין שבבחירת הטלית המסורתית לקח וולפסון בחשבון במפורש את אלה שיחששו מלחדש סמל לא מסורתי או כל בעייתיות או התנגדות דתית לסמל או פסל זר. הוא מציין שגם בבחירת השם "שקל" למס הציוני, בכוונה נקט בשם מסורתי וטבעי, "שישביע רצון כולם".[55]

מבחינת המגן-דוד, חוקר הקבלה ג' שלום מצביע עליו כסמל מהקבלה המעשית בקמעות וסגולות,[56] ושיתכן שמשם הגיע ליהודי פראג ולחובבי ציון.[57] הרב מימון מזכיר בישיבת מועצת המדינה הזמנית כשהוחלט על הדגל באופן רשמי, שלא רק הטלית אלא גם המגן-דוד "נתקדש גם הוא במסורת ישראל".[58] אמנם היו חילוקי דעות לגבי המגן דוד, דווקא משום שיש שטענו ש"אינו, ולא היה אף פעם סמל יהודי",[59] אך כמעט כל ההצעות שמרו על צבעי הטלית ופסיה.[60] הצד השווה הוא שלדגל חיפשו סמלים יהודים מובהקים, עובדה המפריעה לערבים עד היום.[61]

מבחינה הלכתית בגד הטלית יכול להיעשות מכל צבע. ברם הרמב"ם סובר שצריך לעשות את הציצית מצבע הטלית,[62] ומוסיף השולחן ערוך "והמדקדקים נוהגים כן".[63] היות שהתקבל לעשות את חוטי הציצית בצבע לבן,[64] ממילא נהגו לרוב שהטלית המיוחדת לתפילה תהיה אף היא בצבע לבן, משום הידור מצווה.[65]

אמנם היום אנו רגילים לראות פסים שחורים על הטלית, אך לפני כ-600 שנה מצאנו בספר לקט יושר[66] שתלמידו של בעל התרומת הדשן מביא בשמו שהיה מעטר את טליתו במשי צבוע כחול כהה זכר לתכלת. אף הפרי מגדים מעיר שמאז שנגנז התכלת עושים פסים של צבע תכלת לאורך הטלית זכר לתכלת,[67] ומוסיף: "וכן נוהגים בטליתים שלנו ועתה נהגו בטלית קטן שפת הבגד בל"א [כחול באידיש, א"ש]".[68] אף שהוא מסכם שעדיף שכל הבגד יהיה לבן, אין קפידה אם בשפה יש תכלת, "דבתר עיקר הבגד אזלינן".

לענייננו, המשנה ברורה, בן-דורו של וולפסון,[69] מעיד שכך נוהגים בפועל במזרח אירופה, "ששפת הבגד כעין תכלת בטליתות שלנו".[70] גם בעדות המזרח באותה תקופה מצאנו שבעל הבן איש חי מציין שאין קפידה במה שנוהגים לקשט בשפת הבגד כעין תכלת.[71]

יש שעמדו על הסמליות שהעם דחה את הרעיון החילוני לחלוטין של הרצל,[72] ואף דחה את ההצעות שטשטשו במקצת את הטלית כמקור הדגל,[73] והעדיף את הדגל עם המשמעות הדתית של וולפסון.[74]

הפרוטוקולים של הדיונים מעלים בבירור שדווקא הנציגים הדתיים, ר"ז ורהפטיג, מ"ח שפירא ורי"ל מימון, הם אלה שעמדו על כך שלא ישונה העיצוב הדתי המובהק של הדגל.[75] הרב ד"ר ורהפטיג, מציין כהישג למחוקקים הדתיים ש"בניגוד להצעת הממשלה הזמנית, הצלחנו לקבל כדגל המדינה את הדגל הציוני בתכלת לבן כצבעי הטלית[76] עם המגן דוד, הסמל המסורתי שנתקדש בסבלות ישראל במשך דורות".[77] הוא מוסיף, "שאפנו לחוט מקשר ולו סמלי, לזיקת העתיד לעבר. ואל יהיו סמלים קלים בעיניך. הם מעוררים מחשבה, כיסופים עמומים למסורת דורות, למקורות ולמקוריות, נימי קסם המקיימים שרשרת הדורות [...] בלתי מנותקת."[78] על כן הנחתו של הרמ"פ שהדגל הישראלי הוא גורם זר בבית הכנסת, היא הפך של המציאות. נוסף על דגלי קהילת פראג שהיו בבתי הכנסת שם, גם בעידן המודרני התחיל עיצוב הדגל דווקא בבית הכנסת בתור טלית. קשה לדמיין חפץ המתאים יותר לבית הכנסת ממנו.

המדינה לא נוסדה רק על ידי רשעים

לגבי הטענה שהמדינה הוקמה על ידי רשעים, יש לציין שמההתחלה היוו הדתיים חלק ניכר מהתנועה הציונית. כמובן תנועת "חובבי ציון" הייתה חזקה מאוד בציבור הדתי, והיו גם ארגונים דתיים מובהקים כמו נס ציונה, המזרחי, וברית חלוצים דתיים.[79] גם בהנהגה ראשי המזרחי כמו הרי"י ריינס, הרי"ל מימון והר"מ בר-אילן (בנו של הנצי"ב) ואחרים היו תלמידי חכמים גדולים.[80] הרב מימון היה לא רק חריף ובקי מובהק כפי שמוכח לכל הלומד בכתביו הרבים, הוא היה מבין המנסחים של מגילת העצמאות, ואף היה קול מכריע בוועד הלאומי בעד הכרזת העצמאות באייר תש"ח. [81]

מבחינה היסטורית, נוסף על ארגונים ועל הסיעות הדתיות רואים בתמונות שרבים מהצירים בקונגרסים הציוניים היו דתיים. גם מבין הציוניים "גלויי-הראש", כמו וולפסון, פינסקר ואוסישקין, היו שומרי מסורת, ועבור אחרים כמו הרצל, נורדאו ולילינבלום, כניסתם לתנועה הציונית הייתה קרבה משמעותית מהתבוללות לחזור לחיק אומתם, ובוודאי לא גורם מרחיק יחסי למקום שהיו בלעדיה. [82]

אין ספק שאכן היו צעירים רבים שהשתמשו בציונות לתרץ את עזיבת הדת,[83] אך גם למורדים הללו, המניעים והגורמים המרכזיים היו החילון והמודרנה יחד עם האידאולוגיות של הסוציאליזם, ההשכלה והרפורמה. הציונות והלאומיות דווקא הצילו חלק ניכר מהם מהתבוללות על ידי דרך מושכת להתחבר ליהדות באופן מתאים להם.[84]

בנקודה זו ראוי לציין גם תלונה מהמבט ה"חרדי" הקיצוני. הר"מ שטרנבוך, סגן לאב בית הדין של העדה החרדית בירושלים, מוסר שהגרי"ז סולובייצ'יק מחה מאוד על כך שדנו בכנסייה הגדולה של רבני אגודת ישראל בשנת תרצ"ו והסכימו על הקמת מדינת ישראל (ורק חלקו אם מותר לוותר על חלקי ארץ ישראל), משום שברגע ש"התאספו רוב גדולי הדור" והסכימו על משהו, המדינה תצא לפועל.[85]כלומר גם רוב גדולי תורה היו בעד.

כך מעיד גם הרב צבי יהודה קוק שחזר על כך פעמים רבות שרוב גדולי ישראל לא התנגדו לציונות, אלא חלק היו בעד ומעט נגד (ר' חיים סולובייצ'יק ור"ד פרידמן מקרלין), ורבים שלא הכריעו בנושא.[86] אף אם אחרים טוענים שהמחלוקת הייתה יותר רחבה,[87] אי אפשר להכחיש את העובדה שרבים מפעילי הציונות בכל שלביה היו יראי שמים וצדיקים.[88]

דמוקרטיה שייכת לאזרחיה ולא למנהיגיה

נקודה נוספת שעליה לא דן הרמ"פ היא העובדה שמדינת ישראל היא דמוקרטית. בתור כך, המדינה שייכת לאזרחיה מהפלגים השונים ולא למנהיגיה. אמנם בראשית המדינה, בתקופה שמתייחס אליה בעל האיגרות משה, מפא"י שלטה לא רק בממשלה אלא גם בהסתדרות, בצבא ובתקשורת, וההשלכות הגיעו גם לענייני שיכון, בנקים, עיתונות, תעסוקה ועוד. אך השינוי שחל בתחושה של בעלות על המדינה התבטא היטב מאז המהפך של עליית הליכוד לשלטון בשנת תשל"ז, בפתגמים המיוחסים למנהיגי השמאל, כמו "הם לוקחים לנו את המדינה", או "צריכים להחליף את העם".[89] המדינה ודגלה הם בוודאי לא המונופול של החילונים והשמאלנים. אמנם ייתכן שגם הרמ"פ נפל קרבן לתפישת מפא"י כאילו המדינה היא שלהם,[90] אך תמיד מבחינה חוקית והיום גם מבחינה מעשית, הדבר איננו נכון. אף אם יש אכזבה, גם היום, מהרמה הדתית שקיווינו שתהיה במדינה יהודית, יש מרחק רב בין מדינה שיש בה הפרדה בין דת ומדינה ובין הקביעה שהמדינה היא של רשעים.

שינוי במציאות: היום כמעט שאין ציונות כפרנית

נוסף על כך, מאז כתיבת תשובתו של בעל האיגרות משה חל שינוי משמעותי בחברה הישראלית. התרגלנו בעשורים האחרונים לשיח הפוליטי המתייחס ל"מחנה הלאומי" המורכב מ"גוש הימין והדתיים", שהם ציבור חובבי ארץ ישראל. אין ספק שהחיבה לדגל ישראל היום מזוהה עם הדתיים ועם המסורתיים, הרבה יותר מאשר עם ה"כופרים". קשה מאוד לומר שהדגל מסמל ומציג דווקא את הרשעים שבעם, כשהתאוננו ח"כ אריה אלדד וח"כ לשעבר מיכאל קליינר, שבעצמם אינם חובשי כיפה, שלדעתם היום כבר אין ציונות חילונית.[91]

יתרה מזאת, נראה שגם הרמ"פ בעצמו שם לב שהאנטי-דתיות של המדינה השתנתה לטובה. בשני העשורים הראשונים של המדינה, בדומה למה שכתב לגבי מעצבי הדגל, מצאנו אצלו ביטויים חריפים נגד הציונות והנהגתה, שהוא אף מכנה "כופרים ומומרים".[92]

במשך השנים לא רק שירדה הנימה האנטי-ציונית בתשובותיו, אלא מורגשת אף סימפתיה. הרמ"פ ראה בחיוב את עלייתו של מנחם בגין לשלטון בשנת תשל"ז, ואף שלח לו ברכה שיזכה להנהיג את המדינה עד שימסור את השלטון למלך המשיח.[93] כפי הנראה הוא אף הצדיק אמירת תפילה לשלום מדינת ישראל,[94] והשיב לחברי בני עקיבא שמי ששמח יכול להסתפר ביום העצמאות.[95] חשוב לפרסם שלעומת התשובה שהזכרנו, התיר הרמ"פ בבית הספר שבראשותו, מתיבתא תפארת ירושלים, לצעוד עם דגלי ישראל ואמריקה בטקס סיום לימודיהם שהתקיים בבית המדרש (!).[96] הערכתו התחזקה במיוחד כשחלק מנכדיו  עלו והקימו בתים של תורה בארץ, אחת מהן אף נישאה לרב שבתי רפפורט, ראש ישיבת ההסדר באפרת במשך כעשרים שנה, שאף התבקש על ידי הרמ"פ לערוך את הכרכים האחרונים של תשובותיו ושישה חלקים מחידושי דיברות משה על הש"ס.[97] בתשובותיו לנכדיו מורגשת הזדהות גם כשהנושא הנדון קשור לשירות בצה"ל ולהתנחלות ביהודה ושומרון.[98] למשל בתשובות שהשיב לנכדו ניתן להרגיש את נחת הרוח והאהבה שיש לו נכד הטורח ללמוד תורה תוך כדי סיורי ביטחון בשבת, והוא רוצה לדעת כיצד לנהוג בספרי קודש ומזון מבחינת הלכות תחום שבת.[99] הרב אף מדמה סיור ביטחוני בג'יפ צבאי להליכת עדי קידוש החודש שהלכו בדרך לבית דין, ששניהם נחשבים לדבר מצווה, ובסיור יש אף דין פיקוח נפש. במקום אחר כתב "ענין צבא ההגנה הוא ענין גדול".[100] לא מדובר רק באהבה למשפחתו שעלולה "לקלקל את השורה", כי את הדברים האחרונים כתב לבחורי ישיבה שלא הכירם, אלא שבזכות ההכרה מקרוב עם המציאות הישראלית והציבור הציוני-דתי, התבררה לו מציאות חיובית יותר מאשר חשב (וגם מאשר הייתה באמת) בהתחלה.

כך כעבור עשרים שנים מאז תשובת הדגל, באיגרת לתלמידו המובהק הר"א גרינבלאט, בעצמו ישראלי שלחם בלח"י ואף נפצע במלחמת השחרור,[101] פסק הגרמ"פ שלאחר מלחמת ששת הימים כבר אין צורך לקרוע בראיית ירושלים מאחר שהיא "בחסד השי"ת בנויה לתפארת ואינה עכ"פ ברשות אומות עכו"ם".[102]

נמצא שייתכן שהיה חוסר מידע בנוגע להנחות של הרמ"פ לגבי הדגל, וממה נפשך הדגל כלל איננו המצאה ציונית, אך גם אם נתייחס אליו כסמל שהתקבל וכמקביל לציונות, כניסתו לתחום זה הייתה בתור סמל דתי, הטלית. אף אם נאמר שבשלב מסוים רבים ממרימי הדגל אכן היו רשעים, המצב כבר אינו כך. כמו שסמל המדינה, מנורת המקדש, יש לה משמעות דתית מובהקת, כך גם סמל הדגל, ואין להתבייש ממנו כלל.

דבריי אושרו עם סיום כתיבת הפרק, כששמעתי ממקור נאמן שמכל ספריו ותשובותיו הרבים, הצטער הרמ"פ רק שפרסם את ביטויי הבוז בנושא דגל ישראל.[103]

תפקידי הדגלים בתנ"ך, בבית שני, בחז"ל ובתולדות ישראל

כשנשאל הרב צבי יהודה קוק על חשיבות דגל ישראל ומקורו השיב בחריפות ש"הכפירה בחלק של התורה היא כפירה בתורה. מציאות דגלים להנהגת כלל ישראל היא מפורשת בתורה, קדושה וחשובה".[104]

השורש דג"ל מופיע 13 פעמים בתורה, כולן בעשרת הפרקים הראשונים של ספר במדבר בהקשר של חניית השבטים. אף על פי שרבים מסבירים שבשונה מהשימוש המקובל היום, מדובר במילה נרדפת ל"חטיבה"[105] או לקבוצה,[106] אף הם מודים שהביטוי באותו פרק "איש על דגלו באותות לבית אבותם",[107] אכן מתייחס למה שמכונה היום: דגל. כך גם המלה "נס",[108] למשל בפסוק "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל",[109] מוסבר במצודת ציון: "נס – הוא כלונס[110] ארוך ובראשו בגד".[111]

על סמך האזכורים בנביא משער הרב ד"ר ש"ז כהנא ש"יש להניח שהיה לעם דגל מסוים שהתייחסו אליו כדגל ה', שבשמו יצאו למלחמות יחד עם ארון הקודש ובשמו חנו ביחד עם הארון כפי שרמוז בשירתו של דוד, 'נתת ליראיך נס להתנוסס',[112] ובנבואתו של ישעיהו 'ואל עמים ארים נסי'".[113] אף שבפסוקים שהזכיר לא מוכרח שמדובר בדגל לאומי, הסברה אומרת שהנביאים רק ישתמשו בסמל או משל המוכר היטב באזני מאזיניהם. הרי הם מתנבאים מאות שנים לאחר דגלי המדבר.

חז"ל אף סוברים שמלכויות העולם העתיקו מישראל המצאה יעילה ומכובדת זאת: [114]

באותות, סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה וצבע על כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן, מהם למדה המלכות (י"ג: המלכיות) להיות עושין מפה וצבע [...] ראובן אבנו אודם ומפה שלו צבוע אדום ומצוייר עליו דודאים,[115] [...] יהודה נפך וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים ומצוייר עליו אריה".[116]

חז"ל ופרשנים רבים אף מייחסים לצבעים ולסמלים שנבחרו לדגלי המדבר משמעות פנימית, אפילו למרכבה האלוהית, ולפי זה שימשו לא רק כאמצעי טכני אלא אף כמטרה, כמשתמע מדברי הרמב"ן, "כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים".[117] הוא אף קורא לחומש "ספר הפקודים ודגלי הצבאות", דבר המעיד על החשיבות שהעניק לנושא.[118]

שמא תאמר שאי אפשר להשוות בין הדגלים האלוהיים שבתורה ובין דגלנו היום, מצאנו לפי חלק מהמדרשים שגם דגלי המדבר היו דווקא מיזמת ישראל, שנתאוו לדגלים ולאותות והקב"ה לא רק שלא ראה בכך כל פסול, אלא אף ענה בחיבוב:

"איש על דגלו באותות" [...] כיון שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלף מרכבות מלאכים שנא' "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן"[119] והיו עשויין דגלים דגלים, לכך נאמר "דגול מרבבה". כיון שראו אותן ישראל שהיו עשויין דגלים התחילו מתאוים לדגלים אמרו ולואי שאנו נעשין דגלים כמותן [...] "ודגלו עלי אהבה"[120] אמרו הלואי הוא מגדיל עלי אהבה, וכן הוא אומר "נרננה בישועתיך ובשם אלהינו נדגול ימלא ה' כל משאלותיך",[121] אמר להם הקב"ה, התאויתם בדגלים חייכם הריני עושה משאלותיכם, "ימלא ה' כל משאלותיך", מיד הקב"ה הראה אהבתו לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו "איש על דגלו באותות".[122]

נראה בהמשך מאמרנו שבדומה לדגל ישראל המודרני רואים חז"ל בדגלים (לפעמים בעקבות התנ"ך) סמליות ישועה,[123] קיבוץ גלויות,[124] עצמאות וגדולת ישראל,[125] חיבובו,[126] הפרדתו,[127] גילוי ה' דרכו[128] וכיבוש ארץ ישראל.[129] אף מצוין שהקב"ה שונא דגלים של אומות העולם ואינו אוהב אלא דגלי ישראל.[130]

נוסף על כך, ראו חז"ל בסידור על פי דגלים את חשיבות הייחוס והמשפחתיות השבטית:

"איש על דגלו באותות" [...] קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים "מי זאת הנשקפה וגו'"[131][...] אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן [...] אלו הם הדגלים התחיל אומר מי יכול ליגע בבני אדם אלו מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם שנאמר "שוכן לשבטיו".[132] מיכן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל לכך נאמר איש על דגלו.[133]

אם קיימת חשיבות בזיהוי ובהבחנת ייחוס בדגלי שבטי ישראל, כל שכן שיש חשיבות בדגל ישראלי לאומי המבדיל בין ישראל לעמים, כמשמעות הביטוי "גדר לישראל".[134]

הרב מ"צ נריה ציין שעל הפסוק "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל" דורש הזוהר: " 'שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה' [...] חדוה לא אשתכח אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא [...] 'עבדו את ה' בשמחה' – בארץ הקודש, 'עבדו את ה' ביראה', בארץ אחרת".[135] כלומר ל"דגלו" יש משמעות "מקומו", והוא דבר שמביא לידי עבודת ה' בשמחה, ובפרט בארץ ישראל.

לדגלים יש מקום מכובד במיוחד במגילת "בני האור ובני החושך" המכונה גם "מגילת המלחמה" שבספרים החיצוניים שנמצאו בין מגילות ים המלח מסוף תקופת בית שני.[136] שם מתוארים באריכות פרטי דגלי המלחמה הקרויים "אותות", ממש כלשון התורה וכפירושם של חז"ל במדרש. מתואר שם מה יהיה במלחמה הגדולה שבאחרית הימים.[137] כמו בספר במדבר מדובר בסדר השבטים למלחמה, אך היו גם  דגלים עם שמות השרים, סיסמאות ו"דגלי" המלחמה.

מתוארים שם "אותות", דהיינו דגלים, מיוחדים ושונים שהניפו בשלושת השלבים של הקרב, "בצאתם למלחמה", "בגשתם למלחמה" וב"שובם ממלחמה". על הדגל הראשי של הצבא כותבים הם בצאתם למלחמה "עדת אל"; בגשתם למלחמה "מלחמת אל", ובשובם מן המלחמה "ישועות אל". על אות ראשי המחנות כותבים הם (בהתאם לשלושת השלבים הנ"ל): "מחנה אל", "נקמת אל" ו"נצח אל". החלפת סיסמאות בדגלים נעשית בכל שלב גם בדגלי השבט, הריבוא, האלף, המאה, החמישים, והעשרה שם למשל נכתב: "צבאות אל", "כלת אל בכל גוי הבל", ו"שלום אל". כך גם החליפו דגלי הכהנים ושל גרשון, קהת ומררי, ביציאה, בקרב ובחזרתם.

על דגלי יחידות המשנה של משפחות בני לוי, כגון האלף, המאה, החמשים והעשרה, מתוארים סיסמאות יותר ארוכות כמו: "אף אל בעברה על בליעל ובכול אנשי גורלו לאין שארית", "מאת אל יד מלחמה בכל בשר עול", "חדל מעמד רשעים בגבורת אל".

נוסף על תיאור הסיסמאות המתחלפות בפרוטרוט, אנו מוצאים לראשונה במגילה גם פירוט אורך הדגלים: דגל העם – 14 אמות; דגל שלושת שבטים[138] – 13 אמות; דגלי כל שבט – 12 אמות; דגל רבבה – 11 אמות; דגל אלפים – 10 אמות; דגל מאות – 9 אמות; דגל חמישים – 8 אמות; דגל עשרות – 7 אמות.

ראוי לציין שגם בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל, מתואר שהיו פסוקים כתובים באמצע דגלי המדבר, למשל בדגל יהודה "קומה ה' ויפוצו אויביך ונוסו משנאיך מפניך"; בדגל ראובן, "שמע ישראל ה' אלהנו ה' אחד".[139]

הרי לנו במגילה זו עדות על השקעה אדירה בהחלפה תמידית של הדגלים, הקפדה בניסוחם ובמשאם ותיאור מפורט עד כדי פרטי אורכם. במקור זה יש הענקת חשיבות עצומה לדגלי הנהגת העם מעבר לכל צפוי. אף אם מדובר כנראה במגילה של כת האיסיים,[140] וגם אם אין בכך מקור מהתנ"ך או מחז"ל, יש כאן לפחות עדות על מקומם החשוב של הדגלים בתפישת עם ישראל בימי קדם. המצביא והחוקר יגאל ידין מעיר שיש כאן "אחד המקורות החשובים ביותר להבנת הארגון הצבאי בימי בית שני ולהבנת המונחים הצבאיים שהיו מקובלים אז [...] בצבא-ישראל." נוסף על כך, הוא מציין בצדק שהתיאור שם המשחזר את דגלי ישראל והשימוש בחצוצרות במדבר בדור יציאת מצרים הוא אלפיים שנה יותר קדום מאתנו, למעשה "רוב הדרך" בחזרה לתקופת משה רבנו.[141]

במגילה אחרת מתקופת בית שני, מסופר שביום משיחת המלך, קיימו לפניו צעדה צבאית של כל איש מבן 20 ועד גיל 60, שם הניפו דגלי כל עיר בישראל.[142] סביר אם כן שכשם שהיה דגל לכל עיר בתקופת בית שני ייתכן שהמשיכו גם עם דגלי השבט, לפחות דגל התכלת של שבט/מלכות יהודה, שאולי אף נהיה לדגל הלאומי לשבט המלכותי ששרד כמעט בשלמותו.[143]

ב"מדרש" מתקופה אחרת, מספר אלדד הדני על השבטים האבודים, דן, נפתלי, גד ואשר אשר גרים מעבר לסמבטיון, "ושם הנשיא הגדול אליצפן מבני אהליאב למטה דן, ודגלו לבן כתוב בשחור: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ובעת אשר יבקש לצאת למלחמה יצעק הצועק בקול שופר ויבא שר הצבא ויצאו החיילות מאה ועשרים אלף דגלים לבנים קטנים".[144] כמו אצל דוד הראובני ושלמה מולכו,[145] יש כאן עדות למקומו של הדגל במודעות הציבורית היהודית לאורך הגלות, אולי אף אצל עשרת השבטים.

הדגל כסמל לדבר ד' או לדבר מצווה

קיבוץ גלויות: "ושא נס לקבץ גלויותנו"

אחד התקדימים המפורשים ביותר המקביל להפליא לרעיון הדגל הישראלי של היום הוא הרמת ה"נס" (דגל) כסימן לקיבוץ הגלויות שהיא אחת מהמטרות המרכזיות של הציונות ומדינת ישראל.[146] אפילו קבעוהו חז"ל בתפילה כסמל מובהק ומובן להמון, "ושא נס לקבץ גלויותנו, וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ".[147]

כמובן, מקור הנוסח הוא בתנ"ך, "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ,"[148] ופירש רש"י: "מרימים נס להקבץ אליו". כך במצודת ציון "נס – הוא כלונס[149] ארוך ובראשו בגד[150] ועשוי להוליכו לפני אנשי החיל וכולם הולכים אחריו",[151] כבדגלי המדבר שבתורה. במקום אחר, "כל ישבי תבל ושכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקע שופר תשמעו".[152] מסביר הרד"ק:

כנשא נס הרים כמו שאמר ונשא נס [...] ואסף נדחי ישראל.[153] וזה דרך משל, כי כשירצה אדם לקבץ עם ישא נס בהרים כדי שיראו הנס למרחוק ויבאו [...] יקבצו בני ישראל אל ארצם מפה ומפה בעת הישועה, וכן הגוים יביאו אותם ויקבצו אותם כאלו נשאו להם נס.[154]

בפירוש מקורי מסביר ר' אלעזר מוורמייזה, בעל ספר הרוקח, שעניין ה"נס" נקרא על כך שכל הרואה אותו נס אליו.[155] עד היום, המטייל בעיר העתיקה של ירושלים יראה מדריכי טיולים מרימים דגל, כשיש קבוצות רבות של מטיילים,  כדי שקבוצתו תלך כקבוצה ולא תלך לאיבוד.

המלבי"ם כדרכו מבחין בדקויות, ומסביר שכמו בצבא קודם מרימים את הנס לקבץ את הרחוקים, ואחר כך תוקעים בשופר כדי לזרזם לפעילות.[156] כמובן, אם כבר משתמשים בחפץ או ציור כמשל, הדבר מעיד שיש לו עוד לפני הנבואה סמליות מובהקת במודעות השומעים מהקשר אחר. כך מצאנו מימי דוד, "נתת ליראיך נס להתנוסס",[157] פירש המלבי"ם: "ולהתקבץ למלחמה".

מוסיף ר"ע חכם: "הנס מראה את המקום שעל הגולים להתאסף שם, וגם את כיוון הדרך עצמה".[158] כן בשפתי חכמים, כשהעלו את נחש הנחושת על נס, "לפי שדרך לרמוז במוט על אותו מקום שהאות שם",[159] בנדון שלנו ארץ ישראל.

רעיון הרמת הדגל במטרה להתאסף מופיע לא רק בנוגע למונח "נס" אלא אף לגבי "דגל" – "נרננה בישועתך ובשם אלהנו נדגל",[160]פירש רש"י נתאסף. וכן בפסוק "ודגלו עלי באהבה", מסביר רש"י לשון לקבץ.[161]

רש"י מוסיף פן אחר של השימוש הצבאי של הדגל, ומסביר שהנס הוא "כלונס גבוה שנותנים בראש הגבעה וכשרואה הצופה גייסות באין, נותן עליו סודר והרוח מוליכו והוא סימן שינוסו או יתקבצו",[162] כלומר איתות לתנועה, ובמקרה שלנו לעלות לארץ ישראל.

בהקשר אחר מצאנו בתנ"ך את הנס כסמל להודעות פומביות למשל "הגידו בגוים והשמיעו ושאו נס השמיעו אל תכחדו אמרו נלכדה בבל".[163] בהתאם, בהקשר של קיבוץ גלויות ניתן להבין שהנס מודיע על כך, כעין "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון [...] אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם".[164]

על הפסוק "כל ישבי תבל ושכני ארץ כנשא נס הרים תראו",[165] מדגיש רש"י שיראו הגויים את קיבוץ הגלויות בבירור, וכן פירש במצודת דוד. נראה שמה שהביא את רש"י לפרש בצורה שונה מאשר מה שהבאנו מפירושו בישעיהו יא, הוא מה שכאן, הנושא לדעתו, הוא הגויים ולא ישראל. כלומר יש מחלוקת בפרשנות אם הנס כאן מקבץ את היהודים או מקבץ את המבט של הגויים לשלוח ולקבץ את היהודים. בהקשר שונה במקצת, הנס מופיע גם בתורה כמוט שמטרתו לרכז את המבט, "עשה לך שרף ושים אותו על נס",[166] ולאו דווקא לרכז את האנשים.

מצאנו את שני הצדדים בפירושים גם על הפסוק "פנו דרך העם סולו סולו המסילה סקלו מאבן הרימו נס על העמים [...] אמרו לבת ציון הנה ישעך בא [...] וקראו להם עם הקודש גאולי ה' ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה".[167] רש"י מפרש "הרימו נס – כלונס, פירק"א[168]בלע"ז, אות הוא שיקבצו אלי ויביאו לי את הגולים אצלם". כלומר רש"י מביא את שני הצדדים של מטרת הדגל בקיבוץ גלויות, שאנו נתקבץ לארץ ושהגויים גם יעודדונו. יתרה מזאת, על הפסוק "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ", רוב הפרשנים מסבירים שמדובר בהרמת דגל לגויים שיביאו את היהודים שאצלם ציונה.[169]

ר"י אברבנאל מציע פירוש מקורי מדוע יש כאן התייחסות לגויים בהקשר של דגל ישראל. אם עד עכשיו היו בישראל דגלים של שבטים שונים, ואף מלכויות שונות (יהודה וישראל) כשלפעמים הגויים אף עשו קואליציה עם מלכות אחת משלנו נגד חברתה, לעתיד לבוא יתייחסו גם הגויים למלכות ישראל אחת מאוחדת, תחת "דגל אחד",[170] היינו דגל ישראל.

במקומות מסוימים נראה בבירור שהדגל של קיבוץ גלויות אכן הורם עבור הגויים, למשל "ואל עמים ארים נסי והביאו בניך".[171] לפי האמור יוצא שלהרמת דגל ישראל באו"ם בשנת תש"ח[172] היה מעמד של קיום נבואה, ולא פחות חשוב מהרמת אותו דגל על ידי היהודים.

לסיכום, הדגל או הנס מסמל בתנ"ך צדדים שונים של גאולת ישראל, ובמיוחד קיבוץ גלויות, בין אם מדובר על סימון מקום המקבץ, דרך ההליכה, עצם ההליכה ביחד, איתות לתנועה, הניסה עצמה, יציאה למלחמה וכיבוש ארץ ישראל,[173] בין אם מדובר על משיכת מבט או תשומת לב להודיע שהגיע הזמן לחזור לארץ. דגל ישראל המודרני הוא הנס לקבץ גלויותינו.

לפחות לחלק מהסמליות הזאת התכוון גם הרצל באיגרתו לברון הירש, "הלא שאול ישאלוני בלעג: דגל? ומהו זה? מוט עם סמרטוט? לא, אדוני. דגל הוא יותר מזה, בדגל מובילים את העם לכל אשר נרצה גם לארץ הבחירה".[174] מוכח שכוונותיו של הרצל בנושא היו כשרות למהדרין ומפורשות בתנ"ך.

גאולה, כבוד ועצמאות

פן אחר לתקדים הדגל בתור רעיון יהודי מקורי הוא סמל לגאולה, לכבוד ולעצמאות לאומית. הדבר נמצא במפורש ברמב"ן: "וזה טעם 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה',[175] שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור, כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם".[176] רעיון דומה מוזכר גם במדרש: " 'איומה כנדגלות', ובמה אתם כנדגלות? בדגלים שנתתי לכם, ודוד רואה ואומר 'לא עשה כן לכל גוי' אלא לעמו,[177] הה"ד 'איש על דגלו וגו'' ".[178] הסביר מהרז"ו שם, שהרמת הדגל ה"מאיים" של ישראל שבמדרש הוא על פי הפסוק המוזכר, "וירם קרן לעמו", להרים כבוד לעמו על ידי הדגלים.

יש אף שהסבירו שלפעמים הדגל, הנס המוזכר בישעיהו כסמל צבאי[179] מסמל צעדה טקסית הכוללת דגלים,[180] כפי שנהוג עד היום בצעדות חגיגיות  באמריקה ("Marching-Bands") המעוצבות כצעדות צבאיות של ניצחון בימי קדם.[181] כך הגדיר גם הר"צ טאו, שבדגל "מקופל כבוד האומה וכבוד הצבא".[182] ייתכן שכך יש להבין גם את הפירוט בסידור הדגלים במדבר ובמגילת "בני אור ובני חושך",[183]כסמל מרשים של עצמאות וחירות.

הדגל מסמל גם את יראת הכבוד שתהיה לגויים כלפי ישראל בתקופת הגאולה. "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל",[184] הרד"ק מדייק שמדובר בהרמת נס עבור הגויים, ומסביר "כאלו הקב"ה ירים נס לגוים שיחרדו לבוא אל מקום הנס כן ישלחו [...] את ישראל אשר בארצם שילכו להם בכבוד". כך יש להבין את מקום הדגל בדברי הזוהר על הגאולה שמתחילה כשחר העולה ומתקדמת עד שה' יאיר לישראל להיות "איומה כנדגלות".[185]

הדגל כסמל לכבוד הלאומי של ישראל בדור קיבוץ גלויות מתבטא אף יותר בפסוק "הרימו נס על העמים", שמקשה ר"י אברבנאל למה הדגל, הנס של קיבוץ גלויות מופנה כלפי הגויים ולא כלפינו. ועוד, אנו מכירים את הביטוי "ואל עמים ארים נסי"[186] ודומיו,[187] אך מה המשמעות כאן להרים נס "על" העמים? הוא משיב שמלכות ישראל המסומלת בדגל תהיה עליונה לעתיד לבוא על כל העמים,[188] כפי שמשתמע גם מהמשך הפסוק שם: "וקראו [הגוים] להם [לישראל] עם הקודש גאולי ה'". כך הסביר ר"א אבן עזרא, " 'ובשם אלהינו נדגול' – ירום דגלינו בעת שימלא השם כל משאלותיך".[189]

בדומה לכך, כותב הרי"א אברבנאל במקום אחר:

עומד לנס עמים כדגל רם ונשא אליו גוים ידרושו ויביטו אחריו. וכן אמרו במדרש כתיב "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה".[190]נסיון אחר נסיון דגלון אחר דגלון[191] [...] בשביל גדלם כנס הזה של ספינה [...] שבמעשה הזה[192] שצוהו לעשות כבדו והגדילו ועשאו דגל ונס לכל העמים.[193]

הדגל כמשל לגיטימי לכבוד מופיע אצל אבן עזרא שפירש את הביטוי "דגול מרבבה" מלשון בולט בגדלותו כמו דגל.[194] ר' יהודה הלוי השתמש בשיריו ב"דגל" בהקשר של פאר וכבוד: "קומי אורי מלכך ראי נדגל",[195] "נשמת דכא ושפל רוח [...] תדגלך דגול".[196] כך מצאנו גם בתפילה העבודה של יום הכיפורים: "תגלה שנת שלומנו, תדגיל לגדל את שמנו".[197]

בשלב מאוחר יותר של הגאולה, מצאנו שהגויים אף יתקבצו אל המשיח כמו חיילים מסביב לדגל: "והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עמד לנס עמים אליו גוים ידרשו והיתה מנחתו כבוד". הרד"ק מסביר:

ביום ההוא, שהוא יום קבוץ גליות, ויהיה הוא לכל העמים כמו הנס בחיל שילכו אחר נושא הנס כל החיל,[198] כן ידרשו כל הגוים אל המשיח וילכו אחריו לעשות מה שיצוה, כולם יהיו נשמעים אליו, לפיכך יהיה בכבוד שלא יהיה לו מלחמה ויהיה במנוח(ה) ובכבוד כי כל הגוים יכבדוהו ויעבדוהו.[199]

הקשר המובהק בין הערך האלוהי שבישועת ישראל לבין דגלי ישראל, מתבטא במדרש שלקמן:

איש על דגלו וגו' הה"ד "נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול וגו' ",[200] אמרו ישראל להקב"ה, הרי אנו מרננים בישועתך מה שעשית לנו בשמך [...] "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל",[201] וַיוָשַע כתיב. כביכול ישראל נגאלים וכאלו הוא נגאל, "ובשם אלהינו נדגול", שקבע הקב"ה שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים שנאמר "איש על דגלו".[202]

הקשר במודעות הציבורית היהודית בין הדגל ובין הגאולה התבטא באגדה עממית שהיה ליהודה המכבי דגל שעליו כתוב "מי כמכה באלים ה' ", ראשי תיבות מכב"י.[203] כך גם לפני כחמש מאות שנה אצל שניים ממעוררי המשיחיות השקרית המפורסמים. דוד הראובני טען שהוא מעשרת השבטים, וכשנפגש עם האפיפיור הרשים אותו ואת אחיו עם דגל משי לבן עם עשרת הדיברות, פסוקים ושמות ה' המרוקמים באותיות זהב וכסף. מסופר שהמלך אף שאל אותו מה מטרת הדגל, והשיב הראובני שהוא מתכנן לצעוד עם הדגל לכבוש את ירושלים ואף הציע לאפיפיור להרכיב קואליציה ללחום נגד המוסלמים השולטים שם.[204] גם משיח השקר שלמה מולכו אימץ לעצמו דגל,[205] ואף שרבב אותו מעל שמו בחתימתו כדלהלן:[206]

 

                                                                       

חתימתו של משיח השקר שלמה מולכו                                הדגל של שלמה מלכו

מעניין גם לציין שחסידי שבתי צבי שר"י השתמשו במגן דוד כסמל משיחי,[207] ולהבדיל, אולי לכך התכוון הרמב"ם בביטויו שר' עקיבא היה "נושא כליו" של בר כוכבא.[208] אף בקרבות של המרד בגטו ורשה מצאנו עדויות הן של היהודים הן של הגרמנים ימ"ש על כך ששני הצדדים השקיעו בקרב על הורדת הדגלים שהניפו המורדים כסמל העצמאות והכבוד.[209]

כן כותב הרב קוק זצ"ל לגדוד העברי שלחם עבור הבריטים במלחמת העולם הראשונה: "וברכה [...] לכל אחינו בני הגדוד נושאי דגל ראשית צמיחת ישועתנו. צור ישראל יברכם בעוז וחיל, ויחד נזכה לראות בישע עמנו בתשועת אמת וגאולה שלמה בכל הודה והדרה".[210]הרב התייחס לא רק ל"דגל" הסמלי שנשאו הגדוד, אלא גם לדגל הממשי שלהם, ואף חיבר תפילה[211] ודרשה לכבודו בטקס הכנסתו "למשמרת עולמים"[212] לבית כנסת[213] החורבה בירושלים בחנוכה תרפ"ו עם הכותרת: "נרננה בישועתך ובשם אלהנו נדגול".[214]

דגל ישראל מסמל את אותה מדינה המעידה כי פקד ה' את עמו, ומגדירה שכבר לא צריכים לקרוע בגדנו בבואנו לערי יהודה, כי יש שלטון יהודי בארץ, וממילא איננה "בחורבן".[215] מהתנ"ך ועד היום, הדגל מסמל את ישועת ה' לעמו.

כיבוש ארץ ישראל

כששאלת מאמרנו הופנתה לרב צבי יהודה קוק על ידי חייל, הוא השיב בתקיפות:[216]

שלום וברכה לך יקירי מר י' שליט"א ותודה ותשובה למכתבך החשוב והחביב,

נרעשתי ונכאבתי לראות דברי מכתביך ובשם חבריך, בשאלה הנבערה אם בהתייחסות הקדושה אל דגלה של מדינת ישראל יש בה משום "בחוקותיהם לא תלכו".

אתם יקירי צריכים לחזור בתשובה שלמה מן העקמומיות הזאת. כהוראת וכהדרכת קודשו של הרמב"ן, "אביהם של ישראל",[217] תקומת מדינת ישראל, לכיבוש הארץ ויישובה ושלטונה בידנו היא מצוות עשה של התורה.[218] הכפירה בחלק של התורה היא כפירה בתורה. מציאות דגלים להנהגת כלל ישראל היא מפורשת בתורה, קדושה וחשובה.

אשרנו שזכינו לכך בחסדי בורא עולם וקורא דורותיו. ההתייחסות בחביבות ובחרדת קודש אל זכותנו לתקומת מצוות מדינתנו, ואל תפארת סידוריה וסמליה, היא הביטוי הבריא של קדושת עם ישראל המכיר ומודה ומברך חסדי ה' יתברך עלינו, והיא גם כן קדושה של ממש, וההתכחשות לזה היא חולשה חולנית תחושת החיוניות הכלל ישראלית והאישיות הישראלית, וצריך להתקדש ולהיטהר ולהשתחרר לגמרי ממנה, ומתוך כך להגדיל ולהאדיר אהבה ואמונה של לימוד תורה וקיומה, אשר מתוך כוננות ירושלים של מטה, מתרוממת ומתחזקת של מעלה.

בכל היקר דורש שלומך ותורתך ומעשיך באה"ר (=באהבה רבה) מלב ונפש,

בצפייה לישועה שלימה,

צבי יהודה הכהן קוק

כדי להבין את הרעיון המרכזי שבדברי הרב, עלינו להבין את הרקע ההיסטורי של רעיון הדגל והקשר בינו ובין מושג הכיבוש בעולם בכלל ובישראל בפרט. השימוש בדגלים במלחמות התבסס על מטרה כפולה: זיהוי ומורל. נס גבוה שימש לזהות מרחוק את הכוחות השונות המשתתפים בקרב ואף לקבוע או לאותת את מקום המפגש; מורל, כדי לעודד חיילים להגן על הסמל.[219] סביר שזה התחיל כאמצעי זיהוי אך מהר מאוד נהפך לסמל עבורו לוחמים,[220] וממילא הדגלים התקבלו כמלווים את המסדר או המצעד, הלוויה וטקס הזיכרון.[221]  

עם התחזקות הלאומיות המדינית התחילו הדגלים לשמש סימן בין-לאומי לבעלות או לכיבוש או לחלופין לכניעה (הורדת הדגל).[222] על כן אחת הפעולות הראשונות שעושה תייר העולם ש"גילה" ארץ חדשה (למשל בקוטב הצפוני) או האסטרונאוט הראשון שהגיע לירח או צבא שכובש ארץ (כפי שמעידים הצילומים המפורסמים מכיבוש אילת[223] והר הבית[224]), היא הנפת דגל הלאום.[225] כך הצהיר שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, משה שרת, בטקס הנפת דגל ישראל לפני בניין האו"ם:

דגל תכלת-לבן זה אשר נישא בידינו בכל חבלי ההתאחזות בארצנו [...] אשר הונף ברמה בידי לוחמינו לחירות בשדה-קרב במלחמת העולם האחרונה, אשר נפרש מעל חומות גיטו ורשה במרד הנואש [...] מבטא היום הזה את קוממיותנו השלמה".[226]

למרבה הפלא, לפי הערוך ובעלי התוספות יש אפילו קשר מילולי בין המילים דגל ומלחמה. על דרשת הגמרא "שני תלמידי חכמים הדגילין זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן שנאמר 'ודגלו עלי אהבה'",[227] פירש רבנו תם: "המכחישין זה לזה", כלומר לשון מלחמה והכחשה.[228]

הסמליות המובהקת הזאת בין הדגל ובין מלחמה וכיבוש מופיעה כבר בתנ"ך. בעצם ההקשר היחיד ששם מוזכרים דגלים, המכונים גם אותות, בתורה הוא אצל סידור וספירת החיילים כהכנה למלחמה ולכיבוש ארץ ישראל:

מבן עשרים שנה ומעלה (הרמב"ן: "בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים"[229]) כל יוצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאתם[230][...] איש על דגלו באותות לבית אבתם יחנו [...] והחנים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה לצבאתם [...] וצבאו ופקדיהם ארבעה ושבעים אלף ושש מאות.[231]

כך מעיר הרמב"ן:

כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי [...] כמו שאמר "נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' ",[232] והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה ועוד שיחלק להם הארץ [...] הנכבשת להם כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד.[233]

כך יש להבין גם את דברי הסיום שלו לאותו חומש, כתפילה לתחיית הדגלים ולכיבוש הארץ מחדש במהרה בגאולה האחרונה: "נשלם ספר הפקודים ודגלי הצבאות, ולאלהים צבאות, שבח והודאות [...] וכאשר עשה עם אבותינו הגדולות והנוראות, יחיש בימינו קץ הפלאות, יבנה הבית והלשכות".[234]

על פי זה מובנים גם דברי המדרש: "כשם שברא הקב"ה ד' רוחות וכנגדן ד' דגלים אף כך סיבב לכסאו ד' מלאכים". המדרש ממשיך לפרט שליד כל דגל מונה מלאך מסוים ללוות, ודגל יהודה שהוא דגל מלכות ישראל,[235] שהולך חלוץ וראשון במחנה, מלווה על ידי המלאך גבריאל, סמל הגבורה והכיבוש.[236]

הזיקה המובהקת שבין דגל, אות, נס ובין מלחמה נמצאת לא רק בנבואות הגאולה[237] אלא אף בנבואות הפורענות. למשל "עד מתי אראה נס, אשמעה קול שופר?"[238] כלומר עד מתי יהיו מלחמות נגדי?[239] וכן "ונשא נס לגוים מרחוק",[240] פירש רש"י: "רמזים להתאסף ולבוא, להלחם בישראל". וכן "תנוסו עד אם נותרתם כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה",[241] שתברחו ותשאירו רק את הנס תלוי בתורן ללא חיילים. אלא שבהקשר של נבואות הנחמה מדובר במלחמות הכיבוש שלנו.

אף כשהנושא הוא קיבוץ גלויות, ראינו שפרשנים רבים מסבירים שסמליות הדגל בנביא מרמזת למלחמה.[242] בספר השורשים של הרד"ק הוא קובע ש" 'דגל' הוא הנס שמרימים ראשי החילים".[243] אף הרלב"ג מפרט במלחמת יהושע: "הם היו במקום קרוב [...] שיראו כשיטה יהושע את ידו בכידון והוא הרומח אשר בו הנס [...] באופן שנתקבצו כולם [...] ויבואו אל העיר וילכדוה".[244]

שימוש אחר בדגל מודגם היטב ברש"י בתיאור קרב, המראה שהדגל שימש לא רק כזיהוי חזותי אלא גם כסמל זיהוי קולי, כעין סיסמה בין הכוחות:

"ויזעק יהושפט" אחר בני דגלו וחיילותיו שיבאו לעזור לו, כמו אות אריה שבדגלו או דגל בני יהודה וכן מנהג כשנלחמים שני גדודים, מכנה כל גדוד וגדוד שם א' לסימן לדגלו לצורך הגדוד שעמו שאם יתפרדו איש מעל אחיו או יתערבו הגדודים זה בזה יצעקו כל גדוד וגדוד שם סימן שלו ויכירו בקול הסימן ויתקבצו כולם יחד [...] כשצעק אחר הסימן של דגלו.[245]

כבר הזכרנו שבמגילות ים המלח מתוארת מלחמת גוג ומגוג עם פירוט אקסטרווגנטי של אורך, של צורה ואף של סיסמות מלהיבות שבדגלים הרבים המשתנים בתדירות.[246]

באחד מהספרים הראשונים שיצאו בראשית ימי המדינה בנושא הלכות הצבא מרחיק לכת הרא"ד רגנשבורג ופוסק ש"צריך לדאוג שיהא לצבא דגלים".[247] לעומתו הגרי"ד סולובייצ'יק סבר שדגלי המדבר היו הוראת שעה,[248] וכן נראה, שאחרת היו צריכים מוני המצוות לכלול זאת כמצוות עשה לדורות.[249] בכל זאת אם הקדישו התנ"ך וחז"ל כל כך הרבה מקום לדגל, והוא מהווה אף סמל לכמה מצוות חשובות, נראה שיש בכך לא רק משמעות אלא גילוי "רצון הבורא",[250] ותקדים לכל השואפים לחדש ימינו כקדם.

בדומה למשמעות המודרנית,[251] מצאנו גם במקורות שבתום המלחמות משמש הדגל סמל לכיבוש ולבעלות. למשל, על הפסוק "אל חומות בבל שאו נס",[252] אומר רד"ק: "כשתכבשו אותה שאו נס על החומות להראות כי לכם היא כי דרך העולם כשיכבשו עיר ישאו נס על המגדלים ועל החומות".[253] סמליות הדגל בניצחוננו מוזכרת גם בפסוק "נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה",[254] ופירש ר"מ המאירי: "להתרומם נסו על אויביו [...] מצד אמתות הבטחתך [...] להעמידנו ולהושיב עמך על אדמתם בשלוה ובבטח [...] לעולם".[255]

לפעמים מתחדדת הסמליות "דה-פקטו", דווקא מהבנת המתנגדים לדגל. לשיטת הפוסט-ציונים הדוגלים בשיטת "מדינת כל אזרחיה", קיימת התנגדות דווקא משום שהדגל "יהודי מדי" ומבוסס על סמלים יהודיים.[256] כך גם איומיהם של הערבים (לעומת ההתלהבות היהודית) לקראת טקס העלאת דגל הגדוד העברי בשנת תרפ"ו, ואף דרישתם המגוחכת[257] מהאנגלים "למסור גם להם דגל",[258]מעידים שסמליות הכיבוש או הבעלות אינו דבר של מה בכך.

מעשה באנשי נטורי קרתא שמכרו בית במה שמכונה "הרובע המוסלמי" לעמותת עטרת כהנים, אך הציבו שני תנאים: שהמכירה בתוקף רק עד ביאת המשיח, ושלא יונף על הבניין דגל ישראל. אך בימי האינתיפאדה, כשהתחילו הערבים להניף שם דגלי אש"ף, הסכימו אף המוכרים האנטי-ציוניים להניף לעומתם דגל ישראל.[259] אף היום בעידן הפוסט-לאומי, לאחר הפיגוע במגדלי התאומים שבארה"ב, התגובה הטבעית והספונטנית שם הייתה לתלות דגלים בפומביות מופגנת של חוסן לאומי ועצמה.[260]

לאור האמור, מובנת ההערכה הרבה שרחשו הראי"ה קוק[261] והרב צבי יהודה קוק כלפי דגל ישראל וסמליותו הצבאי ומשמעותו בנוגע למצוות כיבוש הארץ,[262] שהם ראו כאחד מתפקידיה החשובים של המדינה.[263] יש לנו גם עדות שהרצב"י השתתף בקביעות ובהתלהבות במצעד צה"ל שהתקיים בירושלים מדי שנה ביום העצמאות, והסביר שהנשק וכל מה ששייך לכיבוש ארץ ישראל ויום העצמאות המסמלים את קימום מלכות ישראל, הכול קודש.[264] תלמידו אף העיד שביום העצמאות תשכ"ז הלך הרצב"י היישר מתפילת שחרית לראות את המצעד, ולמרות גילו המופלג (בן 76) עמד במשך כל הטקס. באמצע הביאו לו כיסא, אך הוא סירב לשבת ואף התרעם: "מהשמחה וקידוש השם אין צורך בזה". כל הזמן התעניין הרב בכל מחלקה ובכלי נשק שעברו לפניו, ואף מחא כפיים.[265]

אכן היה מרגלא בפומיה של רצב"י להזכיר את דברי הרמב"ן שמצוות "והורשתם את הארץ וישבתם בה", פירושה שיהיה שלטון יהודי בארץ ישראל, "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות",[266] וכן הודגש גם אצל אביו הרב.[267] בהתאם לכך מהווה הדגל סמל לדבר מצווה וייתכן אף ל"תשמיש מצווה" או "קדושה של ממש",[268] וכדברי אביו הראי"ה שיש לדגל "קוי קדושה", ו"קודש הוא לנו".[269]

על כן מפתיעים לכאורה דברי הרב קוק זצ"ל בהמעטת חשיבותו של הדגל הלאומי בכיבוש הגדוד העברי:

כי עצם הכבישה במלחמת התנופה הוא תוכן אנושי כללי, הנוגע לכל האנושיות לא פחות ממה שנוגע לנו, כי אין ספק בדבר שכ"ז שלא יתוקן מצב ישראל ע"י השבת גזילת ארצו אליו, לא תשא המלחמה  הנוראה הזאת כל פרי לשלום האנושי הכללי. ע"כ אין לנו להלחם לכבוש את הארץ  בדגל ישראלי מיוחד, והחלק של אחינו העובדים בין צבאות מלכי הברית די הוא והותר להרים את דגל צדקנו בעולם ביחש לכל הדרישות הצודקות שלנו נגד העמים המקולטרים. אבל לשמור את גבולי הארץ הנכבשה, העומדת להיות נחלת עולמים לעמנו, זה באמת נאה ויאה לגדוד עברי מיוחד. ובהנהגה יפה כזאת יתרומם כבודה של הממלכה הבריטית בעולם.[270]

ברם יש להבין את דברי הרב כאן על רקע הפירוט של תלמידו המובהק הרי"מ חרל"פ,[271] שמסביר שאכן בשלב ראשון אנו מעדיפים לחזור לארץ ישראל לא ככובשים, אלא בהסכמה ובתמיכת אומות העולם.[272] כ"גוי צדיק" בעיני האומות ואפילו בעיני הערבים,[273] כדי להדגיש שמדובר לא רק בגאולה לאומית אלא בגאולה אוניברסלית. רק אם יפנו הגויים את גבם אלינו בשלב מאוחר יותר, נצטרך לענוד את הדגל ומדי הכיבוש.[274] כך עולה בבירור ובאריכות מדברי הרב קוק לכבוד אותו דגל הגדוד "הנערץ".[275]

כן יש להקשות ממה שמשתמע מר"י אברבנאל שדווקא הקב"ה הוא נס המלחמה של ישראל, ולכאורה אין צורך בדגל משלנו: " 'ויקרא שמו ה' נסי', רוצה לומר שקרא את שמו של הקב"ה ה' נסי [...] והענין כי הוא יהיה לו לנס במלחמה שיעשה בעמלק [...] והוא ישא את נס ישראל וירים את דגלו [...] ולה' המלחמה לעתיד לבוא".[276]

אך אין ספק שכמו בימי התנ"ך שהיה עלינו להשתדל ואף להתכונן למלחמה כדרך הטבע עם דגלים, נשק ותכסיסים ולא להסתמך על הנס,[277] כפי שדבורה אף מקללת את אלה שלא באו "לעזרת ה' בגבורים",[278] כן גם בתקופת שיבת ציון השלישית.[279] ביהדות אנו "מחקים" את ה' ואת מעשיו באקטיביות, ולא "מחכים" לה' בפאסיביות.

כותב הרב קוק שעם ישראל ממצע בצומת ה"תפארת" ההרמונית, בין המידות האלוהיות של החסד (הדגש הנצרות) והגבורה (הדגש האיסלם).[280] כשם שחסד ושלום הם אידאלים, כך גם אמת וצדק (להשיב את ארצנו הנגזלת[281] ולהתנקם ברשעים ובמתנכלים לעם הקודש[282]), גבורה וארץ ישראל הם ערכים נצחיים. "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא".[283] כשם שיש "עת שלום" יש גם "עת מלחמה",[284] גם מצד הקב"ה וגם מצדנו. לפי זה "ה' נסי" אמור להתבטא דווקא על ידי דגלי ישראל,[285] וכך משתמע בדברי רי"א אברבנאל עצמו  כאן ("והוא ישא את נס ישראל וירים את דגלו") ובמקומות אחרים.[286]

ראינו אם כן שנוסף על נשיאת "נס לקבץ גלויותנו" וכבוד לעם ה' וגאולתו, דגל ישראל מסמל גם את מצוות כיבוש ארץ ישראל וקיום ברית ה'. אף המתנגדים החריפים ביותר מוכרחים להודות שהדגל הזה מבוסס היטב במקורות, וטענתם היחידה היא אם אכן הגיע הזמן להנפתו.[287] לשמחתנו, הקב"ה ועם ישראל לא חיכו לאלה המסתפקים והכריעו עבורם.[288]

קשר נוסף בין הדגלים ובין גאולת ישראל הוא במה שהם מסמלים את חיבתו של הקב"ה לעמו, שהיא אכן אחת הסיבות המרכזיות לגאולה:[289]

"איש על דגלו באותות" [...] וכן הוא אומר "נרננה בישועתך ובשם 
אלהינו נדגול ימלא ה' כל משאלותיך"[290] [...] מיד הקב"ה הראה אהבתו לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו איש על דגלו באותות [...] אמר להם הקב"ה בעוה"ז נתאויתם לדגלים ומלאתי משאלותיכם, ולעתיד לבא בזכות הדגלים[291] אני גואל אתכם.[292]

לסיכום, לא רק לגיטימיות אלא אף אידאל יש בדגל ישראל על פי מקורות היהדות כסמל מובהק בתנ"ך ובחז"ל. סמל לקיבוץ גלויות, לכבוד ישראל ולכיבוש ארץ ישראל.[293]



[1]         הביטוי "ממלכתי", במיוחד בהגיית מלעיל, נהיה לכינוי גנאי ול"ציוניות-יתר" בחוגים דתיים מסוימים. ראו למשל נ' שרגאי, "הרב דוד דודקביץ: ישראל גנבה את המדינה מהיהודים", הארץ, 16/9/08; ש' גילת, כי שם ד' נקרא עליך, ירושלים תש"ע, עמ' 36; בתדירות בעלון השבועי "קומי אורי" של תנועת קוממיות. אמנם מדובר בסממן חיצוני, אך זה ודאי אינו מקרה שבשיא תנופתם היו ספרים כה רבים בספרות התורנית של הציונות-הדתית מעוצבים בעטיפת כחול-תכלת או אפילו כחול-לבן. אף ספרי מרן הרב קוק זצ"ל יצאו בשנים הללו כסדרה כחולה עם עטיפה לבנה, לעומת הכריכה האדומה של איגרות הראי"ה, ירושלים תרפ"ג, והחומה של אורות הקודש, ירושלים תרצ"ח. לא רק שמגמה זאת נחלשה בצורה ניכרת בשנים האחרונות, אלא שברבים מהמהדורות החדשות של אותם ספרים, שינו מהצבע הכחול המקורי לצבעים אחרים. השוו למשל ר"מ צוריאל, אוצרות הראי"ה, שעלבים תשמ"ח–תשנ"ג, למהדורת ראשון לציון תשס"ב; ספרי רמ"צ נריה, שיחות הראי"ה, חיי הראי"ה, ליקוטי הראי"ה, וטל הראי"ה, כפר הרא"ה, תשל"ט–תש"נ, בהשוואה למהדורת כפר הרא"ה תשנ"ג; הראי"ה קוק, חזון ישראל ר"ח ליפשיץ (עורך), ירושלים תשל"ג, בהשוואה לירושלים תשנ"ה; הרצב"י קוק, לנתיבות ישראל, ירושלים תשל"ט, בהשוואה לירושלים תשנ"ז; ר"ש אבינר, עם כלביא, ירושלים תשמ"ג, שהופיע ב"שאלת שלמה" תשס"א; רח"א שורץ, התורה הגואלת, א–ד, ירושלים תשמ"ג–תשמ"ז, בהשוואה לירושלים תשמ"ט. לפי הכלל ש"כל המשנה ידו על התחתונה", (בבא מציעא עו ע"א), התופעה ודאי איננה מקרית. אמנם ניתן להסביר שאותו צבע כחול שבספרים נהיה נדוש מדי, אך זאת אכן חלק מהנקודה.

[2]         ראו בהרחבה אצל מ' נמצא-בי, הדגל, תל אביב תש"ח, עמ' 45–47, ובדוגמות בינלאומיות אצלC.F. Pedersen, The International Flags (English trans.: J. Bedells), London 1970, pp. 6–7.

[3]         ראו רמ"צ נריה, סדר התפילות ליום העצמאות, ירושלים תשל"ח, עמ' 22–23; סדר תפילות ליום העצמאות – הקיבוץ הדתי, ד' רפל (עורך), ירושלים תשל"ו, עמ' 9; בהרחבה אצל א' ארנד, פרקי מחקר ליום העצמאות, רמת גן תשנ"ח, עמ' 104–108, שמביא עדויות מעניינות לגבי הנפת דגלים אצל הרב יחזקאל אברמסקי, האדמו"רים ממודז'יץ ומסדיגורה, מישיבת סלבודקה, ועל כך שהר"י כהנמן היה מקפיד להרים דגל ישראל מעל ישיבת פוניבז' כל יום העצמאות וכך נהוג עד היום. פעם כשמתנגדים גנבו את הדגל, ישב ולמד ליד הדגל השני כל אותו יום כדי לשמור עליו. ראו אצל ר"י דדון, אתחלתא היא ב, ירושלים תשס"ח, עמ' שי–שיא, עדויות נוספות על אודות חשיבותה של הנפת הדגל בעיני הרב כהנמן, למשל זאת של ר' מרדכי ברלין, שאף לאחר פטירת הרב אלמנתו הקפידה בתליית הדגל ביום העצמאות כמצוות בעלה. ראו גם ק' בלייך, "הפגנה נגד דגל שהונף בישיבה של הרב שך", מעריב, ו' באייר תשנ"ז, עמ' 7.

[4]         ראו למשל ג' לוי, "האם אתלה את הדגל?", www.haaretz.co.il/hasite/spages/851217.html, ובהמשך בהערה 257.

[5]         ראו בהמשך בהערה 175, באיגרת של הרצל לברון הירש; הרי"ד סולובייצ'יק, אצל ר"צ שכטר, נפש הרב, ירושלים תשנ"ד, עמ' צט–ק.Pederson (לעיל הערה 3), עמ' 7, מציין שבארה"ב ומדינות דמוקרטיות אחרות, בהעדר מנהיג עם כוחות מוחלטות, שרים את המנון המדינה ומצהירים נאמנות לדגל. במדינות הללו, נתפש כבוד הדגל בחומרה מיוחדת בחברה ובחוק גם יחד, למשל שאסור לדגל הלאומי לנגוע ברצפה.

[6]         http://americanhistory.si.edu/starspangledbanner/ ממלחמת תקע"ב/1812 בפורט מק'הנרי שליד בלטימור.

[7]             ראו בהמשך בהערות 109–112, 147–194.

[8]             הרש"ר הירש, פירוש על התורה (תרגום לעברית: ר"מ ברויאר), ירושלים תשמ"ט, במדבר 
כו, י.

[9]             ראו בהמשך בהערה 15, ואצל ארנד (לעיל הערה 4), הערות 33–34.

[10]           ראו מה שהבאנו בשמו בהמשך בהערה 93.

[11]           ראו אצל הר"מ שטרן, שו"ת באר משה, ח, ניו יורק תשמ"ג, סימן ה–ח, המרחיק לכת לאסור אפילו ללמוד ספרי קודש שנדפסו על ידי ציונים ורבניהם שהוא מכנה "רע-בנים" ו"מסרחניקים", ומדמה למה שתיקן שבתי צבי לברך ברכת כהנים בשבת, שגם אם מדובר במצווה, היות שתוקן על ידי רשע, הכול מתקלקל. האדמו"ר מסאטמאר, הר"י טייטלבוים, על הגאולה ועל התמורה, ניו יורק תשכ"ז, עמ' קט, מרחיק לכת לומר שאף הציונים הדתיים אינם יהודים.

[12]           הר"מ פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, או"ח, א, ניו יורק תשי"ט, סימן מו, מי"ט בתמוז תשי"ז, תשובה לר' ישכר בער היילפערן, "הנקרא אדמו"ר מריישא ובייטש" שהיה רב בשכונת הברונקס בניו יורק.

[13]           ישעיהו ליבוביץ, על עולם מלואו: שיחות עם מיכאל ששר, ירושלים 1987, עמ' 26–27. ראו י' ליבוביץ, "יום העצמאות כחג דתי", דעות א (תשי"ז), עמ' 13–16. חשוב להזכיר את מאמרו של ליבוביץ, "דגל המדינה הוא סמרטוט צבוע על מוט", נ' לסטר, www.notes.co.il/lester/31374.asp

[14]           להתייחסות קצרה ראו אצל רבה לשעבר של קרית ים, ר"מ שטינברג, שו"ת שערי משה, ירושלים, תשל"ט, סימן מג; רמ"צ נריה, ישראל במדינתו, ירושלים תשנ"ח, עמ' 138; ר"ז ורהפטיג, "סמלים לתחית המדינה", ישועות עוזו: ספר זיכרון לרב עוזי קלכהיים, ירושלים תשנ"ו, עמ' 488; ר"ע טמיר, "הדגל", ממעייני הישועה צ (ל' בניסן תשס"ג), עמ' 3; ר"ח נבון, "לא סמרטוט צבוע", פ' קדושים תשס"ז, navon.blogli.co.il/archives/32; רש"ז כהנא, "מקורו של דגל ישראל", אתר "כמעין המתגבר",

http://moreshet.co.il/kahana/tavnit2.asp?x=249&kod_subject=1300&kod_subj....

[15]           מ' נמצא-בי (לעיל הערה 3); מ' סימון, "דגל", האנציקלופדיה העברית יא, ירושלים תשי"ז, עמ' 943; א' בר-אוריין, "דגל ישראל וסמליו" קטיף יא (תשל"ה), עמ' 210–217; א' ביין, "הולדתו של דגל", עת-מול 3 (שבט תשל"ח), עמ' 6; מ' אליאב, "לקורותיו של הדגל הציוני,", כיוונים 3 (סיוון תשל"ט), עמ' 49–59; י' רפל, "דגל כחול-לבן", סמלי מדינת ישראל, ח' אופז (עורך), ירושלים תשמ"ז, עמ' 40–45; א' מישורי, "לקורותיו של דגל מדינת ישראל", קתדרה 62 (טבת תשנ"ב), עמ' 155–171; דגל המדינה וסמלה, הר"מ בורשטין (עורך), ירושלים תשס"ט, קיבץ חלק מהמאמרים הללו בחוברת פנימית שיצא על ידי מכון פוע"ה; ר' קשאני,

 http://www.mfa.gov.il/MFA/MFAArchive/1990_1999/1999/1/Reuven%20Kashani%2....

[16]           ארנד (לעיל הערה 4), עמ' 103–117.

[17]           לעיל הערה 14.

[18]           סיכום תעודות הארכיון של הקהילה היהודית בפראג, מובא אצל ג' שלום, "מגן דוד: תולדותיו של סמל", לוח "הארץ" שנת תש"ט, תל אביב 1948, עמ' 160–161; סימון (לעיל הערה 16). איננו יודעים מה גרם למה, אך כבר בסידור הראשון שהודפס בעולם בשנת רפ"ב (1512) בעיר פראג, מופיע מגן דוד על דגל המדפיס (סמל בית הדפוס), ראו צילום אצל מישורי (לעיל הערה 16), עמ' 159. בקלופונו צוין בין היתר: "איש על דגלו לבית אבותם [...] ובזבד טוב יזכו להזביד, כל המחזיקים במגן דוד", א' יערי, דגלי המדפיסים העבריים מראשית הדפוס העברי ועד סוף המאה ה-19, ירושלים תש"ד, עמ' 124, מובא אצל ר' קשאני, "מגן דוד-סמל דתי לאומי", סמלי מדינת ישראל (לעיל הערה 16), עמ' 82.

[19]           שלום, שם. השוו סימון (לעיל הערה 16), שכותב שהדגל הוענק למייזל בשנת שנ"ב (1592).

[20]           ש' דובנוב, דברי ימי עם עולם, ו (תרגם: ב' קרוא), תל אביב תשל"ב, עמ' 115, מוסר שהיה מייזל בנקאי וסוחר שהלווה כסף רב למלכות ובתמורה זכה לזכויות מיוחדות. באופן טראגי כשנפטר ללא ילדים, המלך רודולף השני החרים את כל עושרו המופלג.

[21]           שלום (לעיל הערה 19), עמ' 161. ראו מאמר המערכת (עורך ראשי: י' פראוור), "מגן דוד", אנציקלופדיה העברית, עמ' 150, צילום קברו של הרב דוד גאנז מחשובי תלמידי הרמ"א,  מבית הקברות העתיק בפראג (נפטר שע"ג [1613]), שם נראים ציורי מגן-דוד ואווז (גאנז בגרמנית) לסמל את שמו הפרטי ומשפחתו.

[22]           שלום (שם). הוא אף מעיר שהדגל שנמצא שם היום הוא זה שהתחדש בשנת תע"ו (1716), אף על פי שכתוב עליו שהוענק בשנת קי"ז (1357).

[23]           שלום (שם), עמ' 161.

[24]           כאן יש מקום להעיר על מחלוקת החוקרים אם השם של בית הכנסת, שהוא היום העתיק ביותר בכל אירופה (נבנה בשנת ה"ל [1270]) היה "אלט-נוי" (באידיש: ישן-חדש) או "על-תנאי" (כפי שכותב למשל ארנד [לעיל הערה 4], עמ' 110), פירוש שנבנה ככל בתי הכנסת בחו"ל על-תנאי שבבוא העת והיהודים יצטרכו לעזוב את המקום, הקדושה תפקע ויהיה מותר למכרו. מצאתי אצל הר"י בכרך, שו"ת חות יאיר, ירושלים תשנ"ב, סימן קכד, שהזכיר שהיה מתפלל בצעירותו בפראג "בבה"כ ישן חדש". אמנם אין שם תאריך כתיבה, אך בסימן קיט שלידו, מצוין תאריך י"א בכסלו תמ"ז (1686).

[25]           י' הרמן, "פרג", האנציקלופדיה העברית (לעיל הערה 16) כז, עמ' 50.

[26]        סימון (לעיל הערה 16), עמ' 946; M. Simon, Encyclopedia Judaica, vol. VI Jerusalem, 1972, p. 1336,. ראו עוד אצל ג' שלום, (לעיל הערה 19). ד' גרוסברגר, "גלגוליו של מגן דוד", מעריב 2/2/73, מביא שבשנת תט"ז (1656) אבן גבול שהוצבה בווינה לחלק בין העיר הנוצרית ובין העיר היהודית מציין את הצד היהודי במגן דוד. מ' סימון, שם, מוסיף שבתאריך ר"כ (1460), קיבלו יהודי הונגריה באופין (בודא) את פני המלך מאתיאס קורווינוס בנשיאת דגל אדום עם שני מגני דוד, השוו אצל שלום (שם), 161, שהתאריך היה בשנת רל"ו (1476), ושמתאר הדגל עם כוכבים מחומשים.

[27]           אליאב (לעיל הערה 16), עמ' 58, מביא מפרוטוקול הקונגרס הי"ח (גרמנית), שהתכנס בפראג באב תרצ"ג, עמ' 518, שהוחלט (בלי הצבעה) שהדגל של ההסתדרות הציונית והעם היהודי הוא הדגל הכחול-לבן.

[28]        http://www.cet.ac.il/history/semel/main.asp?doc=search.asp, פרוטוקול מישיבת מועצת המדינה הזמנית ב-15 ביולי 1948.

[29]           מישורי (לעיל הערה 16), עמ' 163, בשם מ' שרת, מועצת המדינה הזמנית, הישיבה העשירית, תל אביב, ח' בתמוז תש"ח, עמ' 9, התקבלו 450 הצעות מאת 164 אנשים. ראו בהערה הקודמת, שבדיון ועדת הסמל והדגל ב-28 ביולי הזכיר שרת ש"בינתיים ביקרה משלחת של ציונים אמריקאיים בארץ, אשר הביעו את התנגדותם הנמרצת לגישה זו [של שני דגלים, א"ש] והודיעו שיקבלו החלטה כזו כעלבון צורב ליהדות הגולה [...] נכון הוא כי כולם מציעים שינויים קלים בדגל המקובל, אך יחד עם זאת כולם מביעים את דעותיהם בעד אחדות הדגל". בסופו של דבר התקבל העיצוב של ריכרד אראל, ראו מישורי (לעיל הערה 16), עמ' 167–170; "גלגולו של דגל": ידיעות אחרונות, 24 שעות, 4/5/03, עמ' 14. ר"ז ורהפטיג (לעיל הערה 15), החשיב את ההחלטה על הדגל המסורתי כהישג למחוקקים  הדתיים, ראו בהמשך בהערה 78.

[30]           המברק נמצא בגנזך, ארגז 395/ג, תיק 1005/1, מובא אצל מישורי (לעיל הערה 16), עמ' 168. ראו בהמשך בהערה 236.

[31]           מישורי, שם, עמ' 169, הדגל נראית בתגיית המדים של חיל הבריגאדה, בול קרן קיימת לישראל, הופק בתש"ה, מספר קטלוגי מ"ה 49.

[32]           ראו י"נ וואגשאהל, י"ג אורות לבית צאנז, אנטוורפן תשנ"ד, עמ' רסב, רפג, מובא אצל ארנד (לעיל הערה 4), עמ' 104, הערה 3.

[33]           הר"מ פיינשטיין, אגרות משה, או"ח, ג, ניו יורק תשל"ג, סימן טו, מא' באדר תשכ"ט.

[34]           אף על פי שבהמשך בפרק "הדת והלאומיות בישראל" נראה שאי אפשר להבחין בין השתיים, מדובר כאן לשיטתו של הגרמ"פ הרוצה להבחין בין היהדות שהיא כשירה לבין הציונות/ישראליות הפסולה בעיניו.

[35]           אמנם ניתן לכאורה להפריך ולומר שרבני פראג לא מחו משום פחד השלטונות, אך על פי מיקומו המרכזי של הדגל במרכז בית הכנסת, קשה לומר כך. ראו בהערה 214 שגם דגל הגדוד העברי הונף בבתי כנסת באנגליה לפני שהעלוהו לבית כנסת החורבה, ואף החוגים החרדים בירושלים שהתנגדו לטקס טענו דווקא נגד הכנסת דגל אנגליה לבית הכנסת בשל הצלב שבו, אך לא התנגדו כלל להכנסת דגל הגדוד,F. Kisch, Palestine Diary, London 1938, p.224.

[36]           בר-אוריין (לעיל הערה 16), עמ' 211, וביין (לעיל הערה 16), מביאים מב"ז הרצל, ספרי הימים של הרצל א, עמ' 28, מ-12 ביוני תרנ"ה (1895), ראו בהמשך בהערה 175.

[37]           דוד וולפסון (תרט"ז–תרע"ד) בנקאי מוצלח ועוזרו של הרצל, ואחריו הנשיא השני של ההסתדרות הציונית.

[38]           ד' וולפסון, "הדגל והשקל", ספר היובל למלאת כ"ה שנה לקונגרס הציוני הראשון, ל' יפה (עורך), ירושלים תרפ"ג, עמ' 296, מצולם אצל  דגל המדינה וסמלה (לעיל הערה 16), עמ' 67. סיפורו של וולפסון מובא גם על ידי בר-אוריין (לעיל שם), עמ' 212; מישורי (לעיל שם), עמ' 156;  רי"ל מימון, "יש לנו דגל", התור, א' בטבת תרפ"ו, עמ' 1; מ' אליאב (לעיל שם), עמ' 49; G. Hope, Symbols of the Nations, Washington 1973, p. 138.

[39]        ראו אצל J. de Haas, Theodore Herzl,  Chicago 1927 ,vol. 1,  p. 182; א' ביין (לעיל הערה 16), עמ' 6; מ' אליאב (לעיל שם), עמ' 50; י' רפל (לעיל שם), עמ' 41; א' מישורי (לעיל שם), עמ' 162–163.

[40]           ראו אצל אליאב (לעיל הערה 16), הערה 8, שיש שתרגמו כאן ובשורה הבאה "טלית" במקום "גלימה".

[41]           מובא אצל אליאב (שם), עמ' 50–51. השוו אצל סימון (לעיל הערה 16), עמ' 947, שאיחר את התאריך משום שלפי עדותו, ראה את השיר שתורגם לעברית רק בכתב העת חבצלת, "משירי פראנקל העברי", כ"ח בתמוז תרל"ח.

[42]           הציטוט מהעיתון "נויצייט", מובא אצל א' ביין (לעיל הערה 16), עמ' 6, ואצל אליאב (שם), עמ' 55.

[43]           רפל (לעיל הערה 16), עמ' 41–42, מצטט את י' בלקינד מראשון לציון במכתבו לז' דובנוב משנת תרמ"ה.

[44]           אליאב (לעיל הערה 16), עמ' 57; ביין (לעיל הערה 16).

[45]           דה-האז (לעיל הערה 40), עמ' 182–183; אליאב (שם), הערה 41.

[46]           לענייננו אין זה משנה מי היה הראשון שהגה את רעיון הטלית. אדרבה, העובדה המשמעותית היא שרבים הזכירו את אותו רעיון. ראו מישורי (שם), עמ' 157–160, המביא טענות נוספות אך מכריע שזה אכן מהטלית, הן בצבעיו והן הפסים שבו, ושאף הקודמים לוולפסון ביססו את הרעיון על הטלית. ראו גם אצל ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ה, ירושלים תשנ"ה, עמ' רה–רח. בתיאור סיפור דגל הכחול-לבן שהופיע בנס-ציונה בשנת תרנ"א, אליאב (לעיל הערה 16), עמ' 55–56, לא מוזכרת ההשראה מהטלית, אך אולי אף שם הייתה.

[47]        ראו בכל המחקרים לעיל הערה 16, והשוו למישורי (שם), עמ' 161–163, שהתכלת והלבן מסמלים חיי טוהר לאור מצוות התורה, הפן הפולחני של הדגל. ראו אצל D. Pipes, “Imperial Israel: The Nile-to-Euphrates Calumny”, Middle East Quarterly, Mar. 1994 , שרב-המחבל י' ערפאת ימ"ש אהב להאשים את היהודים שפסי התכלת שבדגל מסמלים את ארץ ישראל השלמה מנחל מצרים ועד נהר פרת ושפסוק על הגבולות המובטחות אף היה חקוק על קירות משכן הכנסת.

[48]        פ"ה קיש, מכתב לנשיא ההסתדרות הציונית, 19 ביולי תרפ"ח (1928), אצל נמצא-בי (לעיל הערה 16), עמ' 37.

[49]               שרראל במקורת היהדותסנדר. ראו אצל סימון (לעיל הערה 16); http://www.fotw.net/flags/il_hist.html וכןhttp://www.science.co.il/Israel-flag.asp. מעניין לציין שגם בספרים הבין-לאומיים על דגלים ועל הרקע שלהם מזכירים שדגלנו עוצב בעקבות הטלית, אך מתוך בורות חלק מזהים את הטלית בתור שטיח שעליו כורעים בתפילה, ראוPederson  (לעיל הערה 3), עמ' 168; P. Kannick, The Flag Book, New York 1957, p. 167.

[50]           ראו למעלה ליד הערה 31.

[51]           במדבר רבה, וילנה תרל"ח, ב, ו, על פי בר-אוריין (לעיל הערה 16), עמ' 217. ראו גם מה שהבאנו בהערות 144, 236.

[52]           ראו בפרק "תפקידי הדגלים", על השימוש בדגל בתקופת בית שני ובתולדות ישראל שבמגילות ים המלח גילו שהיו דגלי עיירות ודיברו על דגלי צבא מפותחים ומרכזיים במיוחד.

[53]           מובא בפירוש ר"י אברבנאל, ירושלים תשל"ט, על ישעיהו ל, יז: "עד אם נותרתם כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה", שהתורן על ההר מסמל את ירושלים, והנס על הגבעה מסמל את מלכות יהודה, שיוותרו לבד לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי אשור.

[54]           ראו לעיל הערה 52.

[55]           וולפסון (לעיל הערה 39).

[56]           שלום (לעיל הערה 19), עמ' 159.

[57]           שם, עמ' 158–162, וכן אצל רפל (לעיל הערה 16), עמ' 43. למרות דבריו, שלום סובר שהיהודים רצו סמל אלטרנטיבי במקום הצלב הנוצרי ובחרו במגן דוד בין השאר, משום שאין לו אסוציאציות דתיות ברורות. ייתכן ששלום מגלה כאן ממשאלות לבו, אך דברי חובבי ציון, וולפסון, וייצמן, סוקניק ואחרים, מעמידים את שלום במיעוט בין הציונים.

[58]           בישיבת מועצת המדינה הזמנית ב-28/10/48, מובא אצל רפל (לעיל הערה 16), עמ' 43.

[59]           דעת הארכאולוג פרופ' א"ל סוקניק, פרוטוקול ישיבת הוועדה לענייני הדגל והסמל, י"א באב תש"ח, מובא אצל מישורי (לעיל הערה 16), הערה 57.

[60]           שם, עמ' 163–169.

[61]        ראו בהמשך בהערה 257.

[62]           רמב"ם, משנה תורה, הלכות ציצית ב, ח.

[63]           ר"י קארו, שולחן ערוך, או"ח ט, ה.

[64]           ר"מ אישרלש, רמ"א, שם בשם תרומת הדשן, סימן מו.

[65]           רי"מ הכהן, משנה ברורה, שם, ס"ק טו–טז.

[66]           ר' יוסף בן משה, לקט יושר, ירושלים תשכ"ד, עמ' יב.

[67]           ר' יוסף ב"ר מאיר תאומים מציין בפרי מגדים, אשל אברהם או"ח ט, סק"ו, שמקורו אצל ר"א שפירא, אליה רבה, ירושלים תשמ"ב, שם, שהזכיר שסבו המהר"ש היה לובש טלית כחולה (כולה, ולא רק פסים), "וכמדומה שטעמו זכר לתכלת".

[68]           פרי מגדים, שם.

[69]           המהדורה הראשונה של המשנה ברורה הופיעה בורשה בתרנ"ב, חמש שנים לפני האירוע של וולפסון.

[70]           משנה ברורה סימן ט, ס"ק טז.

[71]           ר' יוסף חיים מבגדאד, בן איש חי, ירושלים תשל"ז, פרשת נח, אות ב.

[72]           לעיל, הערות 30, 39, 59.

[73]           מישורי (לעיל הערה 16), עמ' 167.

[74]           ר"ע טמיר (לעיל הערה 15), עמ' 3.

[75]           פרוטוקולים של הישיבה העשירית של ועדת הדגל, מישורי (לעיל הערה 16), עמ' 167–170.

[76]           אמנם ר"ש אבינר, "הגדת ליל יום העצמאות", עיטורי ירושלים 30 (ניסן תשס"ט), עמ' 13, הערה 69, מתייחס לטענה הסמלית שמדובר ב"טלית ללא ציצית", דבר שיש לו מן הסמליות השלילית. הוא אף משיב במישור הסמלי על פי דברי הראי"ה קוק, שמונה קבצים, ב, ירושלים תשס"ד, סימן יג: "תיקון המדינה בכלל ותיקון הגוף בפרט, הוא מכלל הופעת הקודש היותר עליונה, שמפני רוב קדושתה אינה יכולה להיות מוארת בגלוי באור תכוני שיש לו צורת קודש בולטת, אבל האור נטוי בה ועימה כשׂלמה. וקצוות האצילים היוצאים מאלה, פרטים מעשיים לשם תיקון המדינה והבריאות, בתור מצוות, הרי הם כערך הציצית, בשעה שכל התרבות בכללה היא כערך הטלית. הציצית מביאה לידי גילוי קודש את כל האור המסותר בכל הטלית כולה מרוב גילוייו והופעתו, והפעולות של מצוה וקדושה המסומנות בכללות מעשה האדם לתיקון חייו הכלליים והפרטיים, הן מוציאות אל הפועל האת האור הגנוז במעמקי כל סדרי התרבות האנושית".

[77]           ספר פרטיכלים מישיבות מועצת המדינה הזמנית, ישיבה עשירית, עמ' 10, מובא על ידי ז' ורהפטיג, (לעיל הערה 15), עמ' 488. על חלקו של רז"ו בהעברת ההכרה הרשמית של דגל המדינה, ראו אליאב (לעיל הערה 16), עמ' 58–59.

[78]           ז' ורהפטיג, שם, עמ' 489.

[79]           ראו אצל י' שלמון, מבוא לשיבת ציון, ירושלים ובאר שבע תשנ"ח, עמ' 7–60; דת וציונות, ירושלים תש"נ, ובהערה 242.

[80]           ראו בהרחבה באנציקלופדיה של הציונות הדתית, א–ה, ירושלים תשמ"ג.

[81]           גאולה בת יהודה, "הרב י"ל מימון", אנציקלופדיה של הציונות הדתית, ג (שם), עמ' 471.

[82]           א"ש יהודה, עבר וערב, ניו יורק תש"ו, עמ' 257, מספר על נאומו של מ' נורדאו בקונגרס הציוני הראשון שהתעורר לציונות בעקבות עבודתו כרופא ילדים בפאריס, שם סיפר ילד קטן לרופא המתבולל את שלמד ברש"י על בראשית מח, ז, על קבורת רחל אמנו בדרך לבבל שהיא תבכה על בניה שהקב"ה ישיבם לגבולם.

[83]           הראי"ה קוק, "הדור", אדר היקר, ירושלים תשמ"ב, עמ' קיא.

[84]           רי"ד סולובייצ'יק, "קול דודי דופק", איש האמונה, ירושלים תשל"ה, עמ' 80.

[85]           ר"מ שטרנבוך, שו"ת תשובות והנהגות, ב, ירושלים תשנ"ד, סימן קמ.

[86]           הרצב"י קוק, לנתיבות ישראל (לעיל הערה 2), עמ' רעג–רעח; ר"ש אבינר, רבנו, בית אל תשס"ד, עמ' 151; הרצב"י קוק, שיחות הרב צבי יהודה: ארץ ישראל, ר"ש אבינר (עורך), בית-אל תשס"ה, עמ' 211–213. למכתבים רבים מגדולי הדור, כולל הנצי"ב, הרב יצחק אלחנן ספקטור, המלבי"ם ועוד, שהיו בעד תנועת שיבת ציון ראו שיבת ציון, ר"א סלוצקי (עורך), ורשה תרנ"ב, ובמאמרי, " 'לא תהיה גלות נוספת': על אמרתו של הרב הרצוג", צוהר כא (אדר ב' תשס"ה), עמ' 111, ראו רשימה של גדולי הדור מהשורה הראשונה שאף הגדירו את דורנו כאתחלתא דגאולה. ראו גם ר"ש וינגרטן, מכתבים מזוייפים נגד הציונות, ירושלים תשמ"ב.

[87]           ראו שלמון (לעיל הערה 80).

[88]           ראו בהערות 80–81.

[89]           ראו בהמשך ליד הערה 94.

[90]           ראו בהמשך בהערה 93. שמעתי בריאיון עם הרב שבתי רפפורט, בעל נכדתו של הרמ"פ וראש ישיבת ההסדר באפרת, מיום ל' בשבט תש"ע, שרמ"פ התנגד להנהגה הסוציאליסטית האנטי-דתית שבמדינת ישראל, שדימה לזאת שהכיר בברית המועצות.

[91]           י' נתניהו, "עם מיכאל קליינר", 29/1/07,

http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/536/935.html; ח"כ ד"ר אלדד, ד' בחשוון תשס"ט, גלי צה"ל, בתכנית לזכרו של אביו, השר רחבעם זאבי הי"ד.

[92]           איגרות משה, יו"ד, ב (לעיל הערה 34), סימן מה. במקום אחר, שו"ת איגרות משה שם, סימן קה, נשאל הרמ"פ על הלימוד בספר ציוני, והשיב "ובכלל השבח בשיר ההוא שהדור החדש יעבוד את האדמה ולא שדור החדש ילמוד תורה נמי הוא כפירה [...] וגם אין להחזיק ספרים אלו בבית ספר". אכן גם הר"מ סופר, חידושי חתם סופר על הש"ס, ירושלים תש"ז, סוכה לה, מזלזל בעבודת האדמה בחו"ל בתור ביטול תורה, אך מבחין שאבותינו הקדושים עסקו במצוות "ואספת דגנך" בארץ ישראל מצד מצוות ישוב הארץ השקולה כנגד כל המצוות, וכדי להוציא פירותיה קדושים, וכידוע בדיעבד מצוות מעשיות אין צריכות כוונה, ראו רי"מ עפשטיין, ערוך השולחן, פיעטרקוב תרס"ג, או"ח רט, ג; שם, תקפט, יג. ר"ה משקלוב, קול התור, ירושלים תשכ"ט, עמ' תקלה, אף מביא בשם רבו הגר"א, שיש בכך משום קירוב הגאולה וזירוז ה"קץ המגולה" של פריחת ארץ ישראל, ראו בבלי, סנהדרין צח ע"א.

[93]           הרב שבתי רפפורט (לעיל הערה 91), הזכיר שאף טרח הרמ"פ בגיל 87, להקליט ולשלוח ברכת תנחומין לבגין לאחר פטירת אשתו.

[94]        על פי בנו הר"ד פיינשטיין בשיחה עם ידידי ר' איצ'ה פוקס בביקור בביתו באייר תש"ע.

[95]           מזיכרונות ידידי ר' איצ'ה פוקס, בריאיון בניסן תש"ע.

[96]       בנו הרד"פ (לעיל הערה 95) הסביר שאביו רק התנגד להכנסת דגלים בשעת התפילה.

[97]           הר"מ פיינשטיין, הקדמה לאיגרות משה ז, בני ברק תשמ"ה, מיום ט"ו שבט תשמ"ה; הר"ד פיינשטיין והר"ר פיינשטיין, "הקדמת בני המחבר", איגרות משה, ח, ירושלים תשנ"ו, עמ' 1. ראו בהערה הבאה, שם מתארו "מע"כ נכדי אהובי וחביבי הרב הגאון מוהר"ר שבתי אברהם הכהן רפפורט שליט"א [...] זקנך אוהבך בלו"נ [בלב ונפש], משה פיינשטיין."

[98]           למשל הר"מ פיינשטיין, שו"ת איגרות משה, או"ח, ד, ניו יורק תשמ"ב, סימן עה, מיום ג' בסיוון תש"מ, משיב הרמ"פ לנכדתו המתגוררת באחד מיישובי גוש עציון, שמותר לה לשאת נשק להגנה עצמית ואין בכך שום חשש של "כלי גבר", ואף מוסיף ומייעץ ש"צריכות ללמוד איך להשתמש בהאקדח [אף יותר מרובה עם קנה אורך, א"ש] שזה יותר נחוץ לפניהן. ולישא אותו במקום שיותר קל להוציאו."

[99]           הר"מ פיינשטיין, שו"ת איגרות משה, או"ח, ה, ירושלים תשנ"ו, סימן כו, ל, משנת תשמ"ד, מיועדים ל"מע"כ נכדנו היקר והחביב לנו מהר"ר אברהם יצחק אורן שליט"א שלום וברכה לעולם [...] זקנך אוהבך, משה פיינשטיין".

[100]         הר"מ פיינשטיין, שו"ת איגרות משה, יו"ד, ד, ירושלים תשנ"ו, סימן לג, מיום י"ז בסיוון תשמ"א, בתשובה לשני תלמידי ישיבת נתיב מאיר, "הנה אף שעניין צבא ההגנה הוא ענין גדול, אבל עניין לימוד התורה ללומדי תורה עוד יותר גדול".

[101]         כך כתב לי הר"א גרינבלאט, מחבר סדרת שו"ת רבבות אפרים, באיגרת אישית אליי מחודש ניסן תשנ"ט. פציעתו היא שגרמה לו לרדת לאמריקה.

[102]         איגרות משה, או"ח, ד (לעיל הערה 99), סימן ע, סקי"א, מיום כ"ז באדר תשל"ט.

[103]         ההיסטוריון הרב ד"ר א' רקפת-רוטקוף, ריאיון ב-כ"ח בשבט תש"ע, שמע על כך מנכדו ומבן אחיינו של הגרמ"פ ששוחחו עמו בנדון בסביבות שנת תשל"ד. ברם הר"ש רפפורט (לעיל הערה 91), אמר לי ששאל את הרמ"פ באופן כללי, והשיב לו שאינו מצטער על אף תשובה שפרסם, אך הוא "מכללא איתמר" לעומת מה ש"בפירוש איתמר".

[104]         איגרת היוצאת לאור כאן לראשונה בשלמותה בהמשך ליד הערה 217.

[105]         ראו שמות רבה (לעיל הערה 52) טו, ז: "אין דגלים אלא צבאות שנאמר (במדבר ב) דגל מחנה וצבאו ופקודיהם", וכן מדרש תהלים, וילנה תרנ"א, כב, " 'איומה כנדגלות' [...] כמלאכי השרת העומדים דגלים דגלים, [ור' יהושע] אומר כיציאתן ממצרים שעמדו דגלים דגלים", שייתכן שהכוונה למחלקות. כך בבבלי, הוריות ו ע"ב, "והא חלוקין בדגלים, כנחלתן כך חנייתן, כדי לחלק כבוד לדגלים". ראו ר"א אבן עזרא, מקראות גדולות, ניו יורק תשל"ג, על במדבר א, יט; שד"ל, תל אביב תשל"א, במדבר א, נב, שדגל הוא יחידה, ורש"י בהמשך בהערה 229, פירש אספה. ראו גם מ' סימון (לעיל הערה 16), עמ' 946, המסביר שדגלי המדבר היו חטיבות צבא ייחודים, ומציין שכך גם השורש דג"ל בערבית, "קבוצה עצומה של אנשים", וכך אצל נ"ה טור-סיני,"דגל", אנציקלופדיה מקראית, ב, ירושלים תשמ"א, עמ' 625, על פי תעודות יב. אך כאמור, גם לשיטתם המלה "אות" שם מתייחסת לנושא שלנו.

[106]         ראו רש"י (מקראות גדולות, ירושלים חת"ד) שיר השירים ב, ד, ועוד דוגמות שהבאנו בפרק "קיבוץ גלויות", שלא רק "נס" אלא גם "דגל" משמש כסמל לקיבוץ.

[107]         במדבר ב, ב, וכן במדרש רבה (לעיל הערה 52), שם, ובפרשנים רש"י, רשב"ם, ר"א אבן עזרא, רמב"ן (כולם במקראות גדולות, לעיל הערה 106), מלבי"ם, ירושלים חת"ד, הנצי"ב, העמק דבר, ירושלים חת"ד, ועוד שם. וכן אצל י' ידין, "מגילת בני אור ובני חושך", מחניים מא (תש"ך), שבבית שני קראום "אותות" ולא דגלים. ייתכן שהבנה זו השפיעה על צמד המושגים "אותות" ו"שמים" בבראשית א, יד: "ויאמר א-להים יהי מאורות ברקיע השמים [...] והיו לאתת ולמועדים", ובאות הקשת בשמים, שם ט, יג: "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ". מסביר שם הרש"ר הירש (לעיל הערה 9), שאותות הן "תופעות הגלויות לחושים" כמו הקשת בענן, תפילין, מילה ואף שבת, שכולם תופעות גלויות לחושים עם סמליות רבה לזיכרון דברים. על כן מובן השימוש במילה זו ככינוי לדגל.

[108]         ראו בהרחבה בהמשך בפרק "קיבוץ גלויות". אין ספק שהשימוש המקביל בשתי המילים, אות ונס, לשתי המשמעויות (sign and miracle) איננה מקרית, וכבר עמד על כך י"ש ליכט, "נס", אנציקלופדיה מקראית, ה (לעיל הערה 106), עמ' 874.

[109]         ישעיהו יא, יב.

[110]         פירוש ר' נתן ב"ר יחיאל, הערוך, ירושלים חת"ד, ערך כלנס, קורה, וכן במילון הארמי של מ' יסטרוב, ספר מילים, ניו יורק תשמ"ב.

[111]         מצודות ציון שם, ראו בהמשך בהערה 152.

[112]         תהלים ס, ו.

[113]         ישעיהו מט, כז, רש"ז כהנא (לעיל הערה 15).

[114]         כך עולה גם מהמדרש המובא בהערה 134. הר"מ שטינברג (לעיל הערה 15), מרחיק לכת וטוען שיעקב אבינו הוא זה שהמציא את הדגל לכלל האנושות, על פי בראשית רבה (לעיל הערה 52) ק, ב, ראו גם במדבר רבה (שם) ב, ח.

[115]         השוו לר"א אבן עזרא (לעיל הערה 106), במדבר ב, ב, ומלבי"ם, ספר הכרמל, וילנה תר"ס, "דגלי מדבר", שכתבו שלראובן צורת אדם.

[116]         במדבר רבה (לעיל הערה 52) ב, ז. מ' סימון (לעיל הערה 16), עמ' 938, מציין שבדומה לדגלי השבטים, להבדיל, לעתים קרובות גם אצל אומות העולם, הסמל שבדגלם היה בעל חיים המאפיין את קווי האופי של השבט או של העם.

[117]         רמב"ן (לעיל הערה 106), במדבר א, מה. ראו הסמליות בהמשך בהערה 237, ובתרגום יונתן, רש"י, ר"א אבן עזרא, רמב"ן, רשב"ם (כולם במקראות גדולות, לעיל הערה 106), רבנו בחיי, ירושלים תשמ"ב, ובמלבי"ם (לעיל הערה 108), על במדבר ב, ב; ספר הכרמל (לעיל הערה 116); רד"ק על יחזקאל א, כח; מדרש לקח טוב, ירושלים תשמ"ו, במדבר, עמ' פג; הנצי"ב (לעיל הערה 108), במדבר ב, ב; ר"י הגר-לאו, החיל והחסן, מרכז שפירא תשמ"ט, עמ' 50–51. הראי"ה קוק, מדבר שור, ירושלים תשנ"ט, עמ' כד, ראה בחלוקה לדגלים וסמליהם סמליות חילוקי דרכי הנפש המיוחדים לכל שבט ושבט, למשל, אחד יש לו נטייה לרחמים, השני נטייה לגבורה וכדומה. ראו רעיון דומה אצל הרב קוק, "דרשת הדגל" (לעיל הערה 1).

[118]         שם, לו, ז. ראו מה שהבאנו מהרמב"ן בהערות 177, 219, 232–235.

[119]         תהלים סח, יח.

[120]         שיר השירים ב, ד.

[121]         תהלים כ, ו.

[122]         מדרש תנחומא, ירושלים תשי"ח, במדבר יד, ראו גם תנחומא (בובר), וילנה תרמ"ה, שם; ילקוט שמעוני, ירושלים תש"כ, שיר השירים רמז תתקפו. אף לסוברים שדגל הוא חטיבה, ראו הערה 106, יושם אל לב שהמדרש עוסק בתחילתו ובסופו גם ב"אותות" שהם, לכל הדעות, מה שמכונה היום דגלים.

[123]         ראו בהרחבה בפרק "הדגלים כסמל לדבר ה' או לדבר מצוה".

[124]         שם.

[125]         נרחיב על כך בהמשך המאמר בפרק "לא ניתן להבדיל בין הדת והלאומיות בישראל", ובפרק "קידוש ה' ", למשל מבמדבר רבה (לעיל הערה 52), ב, ג, "כגדולה שעשה האלהים במדבר דגל מחנה יהודה דגל מחנה ראובן [...] שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל."

[126]         נרחיב על כך בהמשך המאמר בפרק "חיבוב ישראל" על פי במדבר רבה (שם) ב, ג, ה–ו, למשל "עד היכן חבבן [...] שעשה אותם דגלים לשמו [...] שהם בני [...] והם צבאותי".

[127]         ראו בהערה 134, ובע"ה נרחיב על כך בהמשך המאמר בפרק "פרישות והזדהות".

[128]         נרחיב על כך בהמשך המאמר בפרק "לא ניתן להבדיל בין הדת והלאומיות בישראל".

[129]         נרחיב על כך בהמשך בפרק "כיבוש ארץ ישראל".

[130]         במדבר רבה (לעיל הערה 52) ב, ג, נרחיב על כך בהמשך המאמר בפרק "חיבוב ישראל".

[131]         שיר השירים ו, י.

[132]         במדבר כד, ב.

[133]         במדבר רבה (לעיל הערה 52) ב, ד, ובמדרשים נוספים בנושא שם, ב–ו.

[134]         נרחיב על כך בהמשך המאמר בפרק "פרישות והזדהות".

[135]         זוהר במדבר קיח, א, מובא על ידי רמ"צ נריה (לעיל הערה 15), עמ' 139.

[136]         לפי י' ידין (לעיל הערה 108), כתיבת המגילה משוערת בין 50 שנה לפני הספירה עד 50 לספירה, ולהערכתו מדובר במגילה של כת האיסיים. השוו באריכות אצל מ' ברושי, "גילוי המגילות הגנוזות וכתבי-יד אחרים במדבר יהודה", עידן 14  (1990), עמ' 198–204; G.R. Driver, The Judaean Scrolls. Oxford, 1965, and M. Mansoor, The Dead Sea Scrolls. Grand Rapids, Michigan 1964..

[137]         מגילות ים המלח, 1QM, 4Q491, טורים 3–4, ג, יב – ה, ב. ראו בהרחבה אצל ידין (לעיל הערה 108).

[138]         מעניין לציין שסברו בבבלי, סנהדרין קי ע"ב, כשיטת ר' אליעזר שעתידים עשרת השבטים לחזור ולא כר' עקיבא.

[139]           ווחתתי מסרוניםתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל (מקראות גדולות, לעיל הערה 106), במדבר ב.

[140]      ראו בהערה 137.

[141]      ידין (לעיל הערה 108).

[142]      י' ידין, מובא אצל קשאני (לעיל הערה 16).

[143]      ראו מה שכתבנו ליד הערות 52, 134 על אודות דגל שבט יהודה והזיקה בינו ובין דגל ישראל. אמנם סביר שמלכות החשמונאים הפסיקה נוהג זה, אם אכן היה קיים, לפחות מימי אריסטובולוס כשהתחילו לקרוא לעצמם "מלך", ראו מאמרי, "לימוד זכות וחובה בשיטות הרמב"ם והרמב"ן על 'מלכות' החשמונאים ", המעין נ, ג (ניסן תש"ע), עמ' 98–101.

[144]      "אלדד הדני", אוצר המדרשים, ר"י אייזנשטיין (עורך), ניו יורק תרע"ה, עמ' 23, משוער מלפני כ-1,100 שנה.

[145]         ראו על דגליהם ליד הערות 204–207.

[146]         במגילת העצמאות צוין כאחד מהעקרונות ש"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". הרחבתי בנושא קיבוץ גלויות בתקופתנו במאמריי: א' שבט, "על חז"ל, הרב הרצוג והוודאות שלא תהיה גלות נוספת", צהר כא (אביב תשס"ה), עמ' 111–122; א' שבט, "כדאי שנפסיק לראות את הגלות כאלטרנטיבה", צהר כג (חורף תשס"ו), עמ' 55–66.

[147]         ראו שם בפירוש הסידור לר"א הרוקח, ירושלים תש"כ, עמ' שמ.

[148]         ישעיהו יא, יב, ופירוש רש"י (מקראות גדולות, לעיל הערה 107), ומלבי"ם (לעיל הערה 108), שם.

[149]         לפירוש כלונס, ראו לעיל בהערה 111.

[150]         השוו פירושו במצודות ציון (מקראות גדולות, לעיל הערה 107), על ישעיהו סב, י: "כלונס ארוך ובראשו וילון".

[151]         וכן בר"י אברבנאל (לעל הערה 54) שם, כמעט מילה במילה, וכן אצל רד"ק ומצודות (מקראות גדולות, שם), ישעיהו יא, י.

[152]         ישעיהו יח, ג, ופירוש רש"י, רד"ק, מצודות דוד (כולם במקראות גדולות, שם), ומלבי"ם (לעיל הערה 108). השוו אברבנאל שם, שהסביר נס מלשון פלא, לעומת מה שכתב שם יא, יב שהסביר כדגל.

[153]         לעיל הערה 110.

[154]         רד"ק, שם.

[155]         פירושי סידור התפילה לרוקח (לעיל הערה 148), עמ' תרפב.

[156]         מלבי"ם (לעיל הערה 108), ירמיהו ד, כא, וכן בספר הכרמל (לעיל הערה 116), ערך "נס".

[157]         לעיל הערה 113.

[158]         ר"ע חכם, פירוש דעת מקרא, ירושלים תשמ"ד, ישעיהו יא, י.

[159]         שפתי חכמים (במקראות גדולות לעיל הערה 108), במדבר כא, ל.

[160]         תהלים כ, ו.

[161]         רש"י (מקראות גדולות, לעיל הערה 107), שיר השירים ב, ד.

[162]         רש"י (שם), ישעיהו ל, יז על הפסוק, "תנוסו עד אם נותרתם כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה".

[163]         ירמיהו נ, ב, ראו שם ברש"י ובמצודות (שם).

[164]         ישעיהו מ, ט.

[165]         ישעיהו יח, ג, ראו לעיל הערה 153.

[166]         במדבר כא, ח.

[167]         ישעיהו סב, י–יב.

[168]         ר"מ קטן, אוצר לעזי רש"י, ירושלים תש"ס, מתרגם את הלעז כאן: מוט. השוו י' גרינברג, לעזי רש"י בתנ"ך, ירושלים תשנ"ב, שתרגם לאנגלית:standard or ensign, פירוש: סמל, לעומת מה שהוסיף בתרגומו על ישעיהו יא, יב,pole , או מוט. ראו על ההבדלים שבין שני המתרגמים הללו, א' שבט, "התועלת בלימוד הלעזים שבפירוש רש"י על התנ"ך", קובץ רש"י: במלאת תשע מאות שנה לפטירתו, רי"א מובשוביץ (עורך), סיני קלז (אדר תשס"ו), ליד הערה 75.

[169]         ישעיהו יא, יב ברש"י, מצודות, רד"ק (לעיל הערה 108) ועוד.

[170]         ר"י אברבנאל (לעיל הערה 54), ישעיהו יא, יב.

[171]         ישעיהו מט, כב–כג.

[172]         ראו בהמשך ליד הערה 227.

[173]         על כך נרחיב בע"ה בפרק "כיבוש ארץ ישראל".

[174]         אברהם בר-אוריין (לעיל הערה 16), עמ' 211, מצטט איגרת מהרצל לברון הירש מיום 3 ביוני תרנ"ה (1995).

[175]         שמות יד, ח.

[176]         רמב"ן (לעיל הערה 108), שמות יד, ה, מובא  על ידי רמ"צ נריה (לעיל הערה 15), עמ' 138. בדומה לכך, ראו גם את דברי הרמב"ן שם, יג, יח, "וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים". ראו ר"א סבע, צרור המור, פרשת בשלח, מובא אצל ר"ר שריד (עורך), גואל ישראל, רמת גן תשנ"ח, עמ' 35, "ויצאו כדמות מלכים בטכסיסי מלוכה ביד רמה, שזה רמז שיצאו בדגל פרושה לעיני כל רואה. וזהו 'כי יד על כס י-ה', שהוא כמו יד בדגל פרושה על כסא ה', עד שיעשה מלחמה בעמלק. ולזה קרא שם (בפסוק הקודם) המזבח 'ה' נסי', שהוא כמו ה' דגלי [...] ואין נס בלא דגל ואין דגל בלא יד [...] בנס פרושה ממש, ובבטחון בשם ה' שהולך בראשם".

[177]      פירוש מהרז"ו שם, בדומה לתרגום יונתן שם, "וזקף איקר (=כבוד) לעמיה", על פי הפסוק הנזכר, תהלים קמח, יד.

[178]      במדבר רבה (לעיל הערה 52),  ב, ה.

[179]         ראו בהמשך בפרק "כיבוש ארץ ישראל".

[180]         ראו I.W. Slotki, Soncino Isaiah, London 1972, 5, 26 .

[182]       הר"צ טאו, הדגל, ירושלים תש"ע, עמ' כג. יצוין שחוברת זאת היא שכתוב של סידרת שיעורים שהעביר הרצ"ט על דרשת הרב קוק בנושא הדגל שפרסמנו לראשונה בהמעין במסגרת מחקר זו, ראו לעיל הערה 1.

[183]         ראו למעלה בהערות 137–139.

[184]         ישעיהו יא, יב.

[185]         זוהר, ירושלים תשל"ה, בראשית קע, ע"א: "תא חזי, בעוד דאתחשך יממא ואתכסיא נהורא ואתי צפרא, יתנהר בקדמיתא זעיר זעיר [...] לכנסת ישראל, יתנהיר בקדמיתא 'כמו שחר' דאיהי אוכמא, ולבתר 'יפה כלבנה', ולבתר 'ברה כחמה', ולבתר 'איומה כנדגלות' כמה דאתמר".

[186]         ישעיהו מט, כב.

[187]         שם יא, יב; שם, ל, יז.

[188]         ר"י אברבנאל (לעיל הערה 54), ישעיה סב, י.

[189]         ר"א אבן עזרא (לעיל הערה 108), תהלים כ, ו.

[190]         תהלים ס, ו.

[191]         ראו היטב בהערה שלנו בפרק "קידוש ה'" על גרסתו של ר"י אברבנאל במדרש זה הנובע מזיהויו של הדגל עם הנס.

[192]         מדובר שם על אברהם בעקדת יצחק, אך מהקשר דברי ר"י אברבנאל מתברר שהוא משווה למה שיעשה ה' לישראל בתקופת הגאולה.

[193]         ר"י אברבנאל (לעיל הערה 54), בראשית כב. ראו גם בכלי יקר (מקראות גדולות, לעיל הערה 108), שם, יב, ובנצי"ב (לעיל הערה 108), שם, א.

[194]         ר"א אבן עזרא (לעיל הערה 108), שיר השירים ה, י. ראו גם אצל המאירי בהמשך בהערה 256.

[195]         ר"י הלוי, שירי יהודה הלוי ז, ניו יורק תש"ה,  עמ' 168.

[196]         שם, עמ' 8.

[197]         מחזור יום הכיפורים, העבודה שבתפילת מוסף.

[198]         ראו רד"ק (לעיל הערה 108), זכריה ט, טז: "וכן 'נתתי ליראיך נס להתנוסס' (תהלים ס, ו), וכן נס ענין גבהות ורוממות כי נושא הנס מגביה ומרומם אותו על ראש העם".

[199]         ישעיהו יא, י, וברד"ק (שם), שם.

[200]         תהלים כ, ו.

[201]         שמות יד, ל.

[202]         במדבר רבה (לעיל הערה 52), ב, ב, על פי במדבר ב, ב.

[203]         מ"ש זיוויץ, "דגל", אוצר ישראל, ד, ניו יורק תרס"ז, עמ' 14.

[204]      קשאני (לעיל הערה 16), הביא אתS. Weil, "Beyond the Sambatyon: The Myth of the Ten Lost Tribes," Ariel no. 85–86 (1991). ראו גם אצל שלום (לעיל הערה 19), עמ' 157.

[205]         סימון (לעיל הערה 16), עמ' 946. לפי עדות אחת בדגל של מולכו היה כתוב "מכבי" בכתב זהב; רש"ז כהנא (לעיל הערה 15).

[206]         תמונות הדגל והחתימה של מולכו אצלA. Schwadron,  "Autographs", Encyclopaedia Judaica, Vol. 2. Detroit, USA 2007, p. 706. 

[207]      שלום (לעיל הערה 19), עמ' 159; "מגן דוד" (לעיל הערה 22), עמ' 150. שלום סובר שם שמקומו המרכזי בקמעות של ר"י אייבשיץ הוא מה שהעלה משמעותו של סמל זה בעיני הרבים, ושהדבר קשור למחלוקת מסביב זיקתו של הרב לתנועה השבתאית. אמנם אין ספק שהגר"מ פיינשטיין לא ידע ולא חשש לבעייתיות הזאת, שהרי אינו נמנע מלהזכיר את הר"י אייבשיץ וחידושיו בעשרות מתשובותיו, ובמיוחד מספריו כרתי ופלתי על טור יו"ד ואורים ותומים על שולחן ערוך חו"מ, ואף ראה זכות כשכיוון לדעתו, אגרות משה אה"ע, א, ניו יורק תשל"ד, סימן כ"א. שלום סובר שכל זה אף השפיע על שמו של ספרו של פרנץ רוזנצויג, כוכב הגאולה (תרגם י' עמיר), ירושלים תשט"ו. מ' גאסטר אף שיער, בלי להזכיר מקור, שר' עקיבא הנהיג את המגן דוד כסמל משיחי במרד בר כוכבא. דעתו הובאה ונדחתה על ידי שלום (שם), עמ' 151.

[208]         רמב"ם, הלכות מלכים, יא, ג. בלשון חז"ל, "כלי" הוא בגד, למשל בבלי, כתובות נט ע"ב: "כלי פשתן", וכן במילון יסטרוב (לעיל הערה 111), ערך "כלי".

[209]         ק' מוצ'רסקי, שיחות עם תליין (תרגם צ' ארד), קיבוץ לוחמי הגיטאות תש"מ, עמ' 156. כך העיד יורק, מנהיג המורדים, ברם הקצין הגרמני שטרופ ספג אבדות משמעותיות ולא היה מוכן לחכות שהגטו יישרף כדי להוריד את הדגלים שהניפו, בטענה שהדגלים "הם מכשיר מהיר ירי [...] כאלף תותחים". ראו גם בהמשך ליד הערה 227.

[210]         הראי"ה קוק, איגרות הראי"ה, ג, ירושלים תשכ"ח, עמ' רפב, מאלול תרע"ט לר"ל פלק, הרב הצבאי של הגדוד העברי. על הבעיות הדתיות שבגדוד ראו "דרשת הדגל" (לעיל הערה 1), הערות 50–51, ובכל זאת קורא להם הרב בדרשתו: "כצבאות קדושים, כמלאכי השרת נדמו לי".

[211]         י' לוין, "תפילות ארעיות לראי"ה קוק", אקדמות ט (תמוז תש"ס), עמ' 56–58.

[212]         לשון הרב קוק ב"דרשת הדגל" (לעיל הערה 1).

 [213]        במשך שבע שנים לאחר תום המלחמה הונף דגל הגדוד בתיאום עם ממשלת בריטניה בבנייני ציבור חשובים ובבתי כנסת באנגליה ואף בבית הכנסת הגדול בלונדון,The Palestine Bulletin, "The Kings Colours in Jerusalem", 13/12/25, p. 1. סיפר לי ר' אהרן פריימן, יליד תרצ"ב ובנו של שמש בית כנסת ה"חורבה", בריאיון שערכתי עמו ב-ה' בחשוון תש"ע, ששמרו את דגל הגדוד העברי (שכונה "דער הייליגער פאן" = הדגל הקדוש) בתוך אולם בית הכנסת משמאל לכניסה בתוך ארון נעול צר וגבוה (3X0.4 מ' בערך) מעץ מהודר שעמד על גבי ספסל קטן. הוא עצמו מעולם לא ראה שהניפו את הדגל, אך הוא זוכר שהתייחסו אליו ביראת כבוד. ראו לעיל הערה 36.

[214]         לעיל הערה 1.

[215]       הר"י קארו, שלחן ערוך, או"ח סי' תקסא, א, ובמשנה ברורה שם, סק"ב בשם האחרונים.

[216]         השאלה משנות התש"ל על ידי חייל מישיבת ההסדר במעלות ששמו שמור אצלי, שסיפר לי בריאיון ב-כ"א באייר תשס"ט שרקע השאלה היה תקופתו בצבא שהייתה כרוכה במסדרים רבים ומפריכים מול הדגלים של הבסיס. החיילים ה"מטורטרים" היו סקרנים לדעת מה יאמר הרב צבי יהודה קוק בנושא. האיגרת חולקה ונלמדה על ידי הר"צ טאו בשיעור ב-ו' באייר תשס"ט בישיבת הר המור בנושא "דרשת הדגל" (לעיל הערות 1, 183).

[217]         כינוי המופיע לראשונה בשו"ת מהרי"ט, א, תל אביב תשי"ט, סימן סט, וקבוע אצל הרב צב"י קוק למשל לנתיבות ישראל, ב (לעיל הערה 2), עמ' קטז וקנח; מתוך התורה הגואלת, א (לעיל שם), עמ' קל, שם הדגיש שגם אביו הראי"ה קוק זצ"ל היה רגיל לכנות כך את הרמב"ן בהקשרים הלכתיים; שם, עמ' קצו; שם, עמ' רה. ראו בהמשך בהערה 267.

[218]         ראו בהמשך בהערה 267.

[219]      Pederson  (לעיל הערה 3), עמ' 3.

[220]         ראו לעיל בהערות 6–9, 184.

[221]      סימון (לעיל הערה 16), עמ' 944.

[222]      Pederson  (לעיל הערה 3), עמ' 6; סימון (שם), עמ' 944–945.

[223]      אברהם אדן (ברן), "עד דגל הדיו", www.snunit.k12.il/minhal/word/22018.doc.

[224]         שם. כמובן להוראת מ' דיין להוריד את הדגל מהר הבית יש סמליות הפוכה.

[225]         במכתב (לעיל הערה 37) כותב הרצל (כרך א, עמ' 89): "כאשר רואים בספינת הכבוש את האדמה החדשה אז מעלים בראש התורן את דגל ה'חברה' [...] בדגל פשוט [...] עולה הראשון על היבשה".

[226]         מ' שרת, בשער האומות, תל אביב תשכ"ו, נאום ב-12 במאי, תש"ט (1949). ראו לעיל בהערות 173, 210.

[227]         בבלי, שבת סג ע"א.

[228]      תוספות, עבודה זרה כב ע"ב, ד"ה "רגלא", וכן בערוך (לעיל הערה 111), ערך "דגל", ראו גם שיר השירים רבה (לעיל הערה 52) ב, א [ד] "אותן הדגולין שדגל יעקב באביו", לשון רמאות. לעומת רש"י שפירש במסכת שבת שם שדגל הוא לשון אספה.

[229]         רמב"ן (לעיל הערה 106), במדבר א, ג. ראו גם שם, כו, סד, שכותב הרמב"ן שזאת גם סיבת הספירה רק עד גיל ששים.    

[230]         במדבר א, ג.

[231]         שם ב, ג.

[232]         שם י, כט.

[233]         רמב"ן (לעיל הערה 106), במדבר א, מה.

[234]         שם, לו, ז.

[235]         ראו מה שכתבנו לעיל ליד הערה 52 על הקשר בין דגל יהודה לדגל מדינת ישראל, ובהמשך בהערה 246.

[236]         במדבר רבה (לעיל הערה 52) ב, י.

[237]         ראו בשני הפרקים הקודמים.

[238]         ירמיהו ד, כא.

[239]         רש"י ומצודות (לעיל הערה 106), ור"י אברבנאל (לעל הערה 54). לפי הרד"ק (לעיל הערה 106) שם, מדובר על הנס שמרים הצופה כשרואה שמתקרב צבא האויב. השוו למלבי"ם (לעיל הערה 108) ששאל למה ירים המלך נס לצאת למלחמה אם זה לא יועיל? ראו רש"י על ירמיהו ו, א, "ועל בית הכרם שאו משאת", "נס להקבץ ולהלחם על נפשכם".

[240]         ישעיהו ה, כו.

[241]         שם ל, יז. כך גם "שאו נס ציונה העיזו (מצודות דוד, שם, "ענין אסיפה כמו שמות ט, יט, 'שלח העז [...] יאסף' ") אל תעמדו כי רעה אנכי מביא מצפון ושבר גדול". בצורה אירונית, מקור השראת שם תנועת "נס ציונה", מדובר בכוננות לחורבן, שאף אם יתבצרו, בסוף יפלו. התנועה נוסדה בישיבת וולוז'ין, ראו רי"ל מימון, "הציונות הדתית והתפחותה", אזכרה ה,  רי"ל מימון (עורך), ירושלים תרצ"ז, עמ' שמב–שמג.

[242]         ראו למשל לעיל בהערות 152, 157, 163.

[243]         רד"ק, ספר השורשים, ניו יורק תש"ח, ערך "דגל", השוו לדבריו בהערה 200 לעיל.

[244]         רלב"ג (לעיל הערה 106), יהושע ח, יג.

[245]         רש"י (שם), דברי הימים ב, יח, לא.

[246]         ראו ליד הערה 138.

[247]         רא"ד רגנשברג, משפט הצבא בישראל, ירושלים תש"ט, עמ' נח, על פי במדבר רבה (לעיל הערה 52) ב, ו: "עשה אותם דגלים לשמי שהם בני [...] והם צבאותי", והמדרש שהזכרנו בהערה 115.

[248]         הר"צ שכטר, נפש הרב (לעיל הערה 6), עמ' צט, ראו דבריו שנביא בפרק על מסירות נפש.

[249]         על פי שורשי הרמב"ם, ניו יורק תשל"ד, הקדמה לספר המצוות, שורש ג.

[250]         המושג "רצון הבורא" והצורך להתנהג על פי דיוקים משלנו ברמזים של התורה גם אם אינם מופיעים בחז"ל מודגש במיוחד אצל ר"י החסיד, ספר חסידים (על פי כתב-יד פארמה), ברלין תרנ"א. הוא מביא דוגמות רבות לכך שהחסיד נענש על דברים שהתירה התורה אך הם נגד "רצון הבורא", למשל בסימן שעה, תתרד, תתרעו, תתש, תתשי. ראו בהרחבה במאמריי: א' שבט, "צוואת ר' יהודה החסיד: האם נכתבה עבור הציבור הרחב או לזרעו?", סיני קלג (טבת–אדר תשס"ד), הערה 145; א' שבט, "צוואת רבי יהודה החסיד: השוואת מהדורות וכתבי יד", טללי אורות י (תשס"ב), הערה 8;.H. Soloveichik, "Three Themes in Sefer Hasidim", AJS Review (1976) pp. 311–325.

[251]         לעיל בהערות 223–227.

[252]         ירמיהו נא, יב.

[253]         רד"ק (לעיל הערה 106) שם, וכן ר"י אברבנאל (לעל הערה 54), שם: "כי כן דרך הצרים על עיר כשיכבשוה ישימו ניסם עליה להודיע שכבר היא בידיהם".

[254]         תהלים ס, ו.

[255]         ר"מ המאירי, ירושלים תשל"א, שם. ראו במצודת דוד (לעיל הערה 106), שם: "הרמה ככלונס להתרומם בעולם [...] לאמת לעולם דבריך שאמרת להושיע עמך בשלום על אדמתם".

[256]         למשל ס' סמוחה, "דמוקרטיה אתנית: ישראל כאב טיפוס", ציונות: פולמוס בן זמננו, פ' גינוסר וא' בראלי (עורכים), שדה בוקר 1996, עמ' 287, וראו לעיל בהערות 5, 60.

[257]         לעומת הגדוד העברי שהאנגלים העניקו לו דגל משום שסייע להם במלחמת העולם הראשונה, הערבים צידדו עם אויבי האנגלים באותה מלחמה.

[258]         בעיתונות התקופה, "יש לנו דגל" (לעיל הערה 39), עמ' 1; "חג הדגל", התור, ח' בטבת תרפ"ו, עמ' 11. יצוין שמהמאמרים ומהציורים שם עולה בבירור שחלק מהיישוב בארץ חשב שדגל הגדוד זהה לדגל ישראל.

[259]         ר"ש אבינר, "שאלות קצרות", עיטורי כהנים 44 (כסלו תשמ"ט), עמ' 20.

[261]         "דרשת הדגל" (לעיל הערה 1), הערה 53, וראו בהמשך בהערה 270; תפילת הרב קוק להכנסת הדגל (לעיל הערה 212), "הדגל הנערץ זכרון גבורת ישע ימינך בהכבש ארץ הקודש [...] וגאולת ארץ קדשם". ראו באיגרות הראי"ה, ג (לעיל הערה 211), עמ' קלד, קלז.

[262]         השוו ללקח השונה שמפיק הרי"ד סולובייצ'ק, נפש הרב (לעיל הערה 6), ממלחמת השחרור בנוגע לדגל שנביא בפרק על מסירות נפש. ב"דרשת הדגל" (שם), מתייחס הראי"ה לשתי הבחינות.

[263]         לנתיבות ישראל, א (לעיל הערה 2), עמ' סז–ע, שם מזכיר בנוסף למצוות "והורשתם את הארץ" גם את התועלת של המדינה למען עם ישראל (אנטישמיות), הגאולה, התורה וקידוש ה'.

[264]         ר"ש אבינר, "קורות רבנו", עיטורי ירושלים 18 (ניסן תשס"ח), עמ' 18; שיחות הרב צבי יהודה: בראשית, ר"ש אבינר (עורך), ירושלים תשנ"ג, עמ' 382–383; רבנו (לעיל הערה 87), עמ' 204–205; שיחות הרב צבי יהודה: ארץ ישראל (לעיל הערה 87), עמ' 268–269; ראו רח"א שורץ, התורה הגואלת, ד,ירושלים תשמ"ט, עמ' פו; ר"ש אבינר, עם וארצו, ב, בית-אל תשנ"ט, עמ' קיד, שדימה הרצב"י את הנשק של צה"ל לאתרוג. ראו בהמשך בהערה 269.

[265]         הר"י שילת, ארבעים לבינה, מעלה אדומים תשס"ז, עמ' 15, אך ציין ר"א רמר, גדול שמושה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 30, שכאשר עברו חיילות הרצב"י לא מחא כפיים.

[266]         רמב"ן הוספות לספר המצות של הרמב"ם (ליל הערה 250), עשה ד, ובפירושו (לעיל הערה 106) על במדבר לג, נג; רח"א שורץ, בדרך התורה הגואלת, בית-אל תשס"ו, עמ' רכג–רכה; לעיל הערות 218, 264.

[267]         רי"ל מימון, אצל ר"מ צוריאל, אוצרות הראי"ה, ראשון לציון תשס"ב, עמ' 371, מעיד שהרב קוק השיב לו שאין מברכים על העלייה לארץ כי תכלית המצוה היא כשכובשים אותה; ראי"ה קוק, חזון הגאולה, ניו יורק תשל"ד, עמ' רכב; מאמרי הראי"ה, א, ירושלים תש"מ, עמ' 252; שם, ב, ירושלים תשמ"ד, עמ' 526; "דרשת הדגל" (לעיל הערה 1), עמ' 65; "תפילת הדגל"' ראו לעיל בהערה 262; איגרות הראי"ה, ג (לעיל הערה 211), עמ' קלז. יש בכך לסתור את טענת הח"כ לשעבר ר"מ מלכיור שניסה בהרצאה במכללת אורות ישראל באלקנה בשנת תשנ"ו לפלג בין הרב צב"י לבין אביו הראי"ה בנקודה זאת, וכדאי בזיון וקצף. אך יצוין שבחלק מהמקורות נראה שכתב הרב לשון "קניין" במקום "כיבוש", ראו ליד הערה 274, אך המטרה ומקור המצווה "והורשתם" הוא זהה וברור.

[268]         רצב"י קוק, לעיל ליד הערה 217, על פי העיקרון "אשר קידשנו במצוותיו", שמצווה מוסיפה קדושה, מכילתא, ירושלים תש"ל, סימן כ; לנתיבות ישראל, ב (לעיל הערה 2), עמ' קנט.

[269]         הראי"ה קוק, "דרשת הדגל" (לעיל הערה 1), ובתפילת הרב לכבוד הדגל (לעיל הערה 212). אמנם מדובר שם בדגל הגדוד, אך כפי שהוכחנו ב"דרשת הדגל" (שם), הערה 41, שהדברים שייכים אף יותר לדגל ישראל, ושרבים אף חשבו אז שדגל הגדוד היה דגל ישראל. ראו הציור והתיאור "יש לנו דגל", התור, א' בטבת תרפ"ו, עמ' 1. ראו בדברי הרצי"ה קוק ליד הערה 217 ואילך, שם אף משתמע שיש לדגל ישראל קדושה. כך גם בדבריו ב"מזמור י"ט של מדינת ישראל", לנתיבות ישראל ב, עמ' קנח, "כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכל הוא קודש", בהתייחסות לנשק של צה"ל, אך ייתכן מלשונו שיכלול גם את הדגל. השוו לר"צ טאו, הדגל, ירושלים תש"ע, עמ' כד–כה, שסובר שהביטוי "קווי הקדושה" שהזכיר הרב בדרשת הדגל, מכוון לרגשי קודש המתעוררים כשרואים את הדגל, ודייק כך גם מהביטוי בתפילת הרב שם, "קודש הוא לנו זיכרון הדגל הזה, הקשור עם הגיוני קודש", וסובר שהרב קוק והרצי"ה סוברים שאין קדושה עצמית לדגל.

[270]         איגרות הראי"ה, ג (לעיל הערה 211), עמ' קלז–קלח, מה' בטבת תרע"ח לר"ל פלק.

[271]         ראו רמ"צ נריה, בשדה הראי"ה, כפר הרא"ה תשנ"א, עמ' 301–350; על התכתבותם, ראו רי"מ חרל"פ, הד הרים, ירושלים תשל"א והר"נ גוטל, מכותבי ראיה,ירושלים תש"ס, עמ' 110–111; ר"ש אבינר, "קורות רבינו", עיטורי כהנים 76 (תמוז תשנ"א), עמ' 45, וכן אצל ר"י קלנר, "הרב: לשלשה באלול", צהר יט (אלול תשס"ד), עמ' 12, שהרצב"י התבטא בבירור שבמסירת דברי הרב יש להתחשב בדבריו וגם בדברי הרב חרל"פ. ראו א' שבט, " 'אין לנו לירא מביקורת': על הלימוד המדעי של הרב הנזיר ויחסו של הרב קוק", צהר לא (טבת תשס"ח), הערות 99, 106.

[272]         הרי"מ חרל"פ, ממעיני הישועה, ירושלים תשל"ז, עמ' כח, רמה, שלו.

[273]         ראו דבריו המפורשים של הרב לקק"ל, מאמרי הראי"ה, א (לעיל הערה 268), עמ' 252, שהאידיאל הוא שהיינו רוצים לקנות את ארץ ישראל ולא להצטרך להילחם ואף לקיים כלפי הערבים "ואהבת לרעך", בתור "גוי צדיק שומר אמונים".

[274]         ממעייני הישועה (לעיל הערה 273), עמ' כח–כט, שכב.

[275] "דרשת הדגל" (לעיל הערה 1), שכמו בשאר העמים גם דגלנו (להבדיל) מסמל את השאיפות הלאומיות ואת הכיבוש של ארץ ישראל על ידי עם ישראל. כך גם בתפילת הדגל (לעיל הערה 212), שהחיילים "עיניהם צפו למרחוק ליום ישועת עמם, וגאולת ארץ קדשם, נחלת אבותיהם מעולם". אף הר"צ טאו, הדגל (לעיל הערה 270), עמ' מ, עמד על העדינות שבדברי הרב שבודאי נזהר מבחינה פוליטית לא לפגוע באנגלים.

[276]         רי"א אברבנאל (לעיל הערה 54), שמות יז, טו.

[277]         במדבר ובתחילת הכניסה לארץ היו יותר נסים גלויים, אך היה מעבר מכוון להנהגה טבעית יותר המאפשרת בחירה חופשית, שמעתי מר"ד נתיב בשיעוריו על ספר יהושע. ראו שמואל ב י, יא–יב, שלאחר תכנון תכסיסי הקרב, מפטיר יואב לאבישי: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-להינו וה' יעשה הטוב בעיניו".

[278]         שופטים ה, כג.

[279]         אמנם ייתכן עוד מדברי ר"י אברבנאל שתקופה מתקדמת בגאולה אולי תתנהל על פי נסים גלויים, כפי שמשתמע ממדרש תנחומא (בובר, לעיל הערה123) אחרי מות יח, על הפסוק "עם נושע בה'", אך על כך נאמר "לא נדע איך שיהיה עד שיהיה". על אתערותא דלתתא ועל היחס שבין ההשתדלות ובין הביטחון בגאולה האחרונה ראו בקול התור (לעיל הערה 93), ובמאמריי: א' שבט, "משיח בן יוסף, שבט אפרים, והאפרתיים: הצעה חדשה על אודות המקורות למשיח הראשון כתקופת הציונות המדינית", צהר כז (תשס"ז), עמ' 31–42; א' שבט, "כדאי להפסיק לראות את הגלות כאלטרנטיבה" (לעיל הערה 147).

[280]         ראו הראי"ה קוק, אורות, ירושלים תש"מ, עמ' קנג–קנד.

[281]         ראו מאמרי הראי"ה, א (לעיל הערה 268), עמ' 458-460, בדבריו התקיפים של הרב בוועדת הכותל; ר"ח ליפשיץ, שבחי הראי"ה, ירושלים תשל"ט, עמ' רלז–רמא; ש' אבידור הכהן, האיש נגד הזרם, תל אביב תשס"ב, עמ' 246–261.

[282]         ראו הספדו של הרב למאורעות תרפ"ב, "הלוית הקדושים", התור, י' בחשוון תרפ"ב, עמ' 14–15, שבע"ה נפרסם מחדש בעתיד הקרוב; איגרות הראי"ה, ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' רנב.

[283]         בבלי, נדרים כב ע"ב.

[284]         קהלת ג, ח.

[285]         ראו גם במדרשים שהבאנו בהערות 117, 123, 134, 293, שה' שמח ואוהב את דגלי ישראל.

[286]         ראו דברי הר"י אברבנאל (לעיל הערה 54), לעיל בהערות 189, 194, בנושאי קיבוץ גלויות וכבוד ישראל.

[287]         ראו מאמריי לעיל הערה 87.

[288]         ראו ראי"ה קוק, ערפלי טוהר, ירושלים תשמ"ג, עמ' טו.

[289]         ראו ירמיהו לא; ישעיהו נד; בתפילת העמידה, "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

[290]         תהלים כ, ו.

[291]         לפי האמור מדובר בזכות מסירות הנפש למען כיבוש הארץ, כבוד ישראל שהוא כבוד ה', היבדלותנו מהאומות, ואולי אף קיבוץ גלויות. בהמשך בע"ה נראה צדדים נוספים לצרף לכאן.

[292]         מדרש תנחומא (לעיל הערה 123), במדבר סימן יד.

[293]         נוסיף נקודות חשובות נוספות בהמשך המאמר שיתפרסם בע"ה בעתיד.

 

 
 

 

 

 

קבצים להורדה:
הדגל במקורות היהדות
מחבר:
שבט, ארי יצחק