דפי מאורות (5773-20)

 "אחינו כל בית ישראל,

        הנתונים בצרה ובשביה,

        העומדים בין בים ובין ביבשה,

        המקום ירחם עליהם,

        ויוציאם מצרה לרווחה,

        ומאפלה לאורה, ומשעבוד לגאולה,

        השתא בעגלה ובזמן קריב,

        ונאמר אמן"

 

 

​

תפילה זו נאמרת בבתי כנסת בתפילת שחרית אחרי קריאת התורה בציבור, בימי שני וחמישי שאומרים בהם תחנון, אחרי ארבעה יהי רצון (יהי רצון [...] להשיב את שכינתו בתוכנו במהרה בימינו וגו', יהי רצון [...] למנוע מגפה ומשחית וגו', יהי רצון [...] לקיים בנו חכמי ישראל [...] בכל מקומות מושבותיהם וגו', יהי רצון שנשמע ונתבשר בשורות טובות וגו') ולפני "אשרי יושבי ביתך".

התפילה מתייחסת למצוות פדיון שבויים ומכוונת להצלה ולשחרור אנשים מעם ישראל המצויים בשבי. מצווה זו היא בעלת חשיבות רבה על פי ההלכה היהודית. בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רנב, ג) נאמר: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים". היינו, מי שיכול להביא לפדיון שבויים ולא עושה כך אומר עליו הכתוב כאילו מביא להריגה של השבוי.

זאת ועוד, הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ח, י) אומר:

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו, ז), ועל "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט, טז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך"‏ (ויקרא כה, נג), וביטל מצוות "פתח תפתח את ידך לו"‏ (דברים טו, ח), ומצוות "וחי אחיך עמָך"‏ (ויקרא כה, לו), וביטל מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ויקרא יט, יח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי כד, יא), ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.

אך למרות החשיבות הגדולה של מצוות פדיון שבויים, המצווה כוללת מספר סייגים: במשנה, גיטין ד, ו נאמר: "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם. ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם". מוסיף על כך הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ח, יב):

אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול, ומרבים בשמירתן.

הפירוש של "יתר מכדי דמיהם" הוא: יותר מהשווי האמתי, הריאלי שלהם. אחת ממטרותיו של סייג זה היא למנוע יצירת עידוד לחוטפים או לשובים, כי אם יראו שדרישת כופר עבור שבויים מעם ישראל היא דרך מוצלחת לעשיית רווח כלכלי גדול או שחרור של מספר ניכר של מחבלים שמשלמים עבורם כל מחיר, יתאמצו לחטוף עוד ועוד ויקשה לשחררם.

אך כבר בתלמוד אנו מוצאים שתקנה זו אינה חלה בכל המקרים. למשל במסכת גיטין (נח ע"ב) רואים בסיפור על רבי יהושע בן חנניה שפדה מבית סוהר ברומי, תינוק יתר על דמיו בניגוד לתקנה, בשל הנימוק "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל", היינו, שיהיה גדול בתורה ופוסק הלכה בישראל. כך נמצא כי תקנה זו מסויגת במקרה שמדובר בתלמיד חכם או אדם גדול.

יש מקרים נוספים שבהם תקנה זו מסויגת, כמו במקרה שהשבוי רוצה לשלם בעצמו עבור שחרורו את המחיר המופרז או במקרה שבעל פודה את אשתו.

אחת הדוגמאות הבולטות למורכבות סוגיה זו הייתה פרשת מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג, גדול רבני אשכנז במאה 
ה-13, אשר על פי דברי המהרש"ל אסר המהר"ם לפדותו מהכלא מפני התקנה הנ"ל. אף שעל פי ההלכה היה מותר לבזבז עליו כספים רבים, חשש המהר"ם מפני ההשלכות שיהיו אם ישלמו עליו מחיר מופרז. אכן הוא מת בשבי. דוגמה אחרת הייתה מאסרו של השל"ה הקדוש שנאסר ביחד עם עוד 15 מרבני העיר ירושלים על ידי הסולטן התורכי וכופר עצום נדרש עבורם. הקהילה היהודית הקטנה בארץ ישראל הצליחה, בתחנונים, לצמצם את סכום הכופר לאחד עשר אלפים גרוש, שהיה עדיין סכום כופר ניכר, וכך ולשחרר את השל"ה הקדוש בירושלים יחד עם נכבדי הקהילה.

סוגיה זו של פדיון שבויים התעוררה בימינו בכל הנוגע לפדיון שבויי צה"ל. נושא זה מעלה שאלות רבות ברמה הרגשית, הלאומית, המוסרית והדתית. פוסקי הדור בימינו נחלקו רבות בשאלה אם כדי לפדות חייל צה"ל בודד יש לשחרר תמורתו אלפי מחבלים, אף כאלה עם דם על הידיים.

אף על פי שנאמר "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן", חלק מהפוסקים בימינו הצביעו כי הקשר של צה"ל לחייל הוא קשר מחייב ביותר, בדומה לקשר של איש ואשתו, וחובת פדיון שבויי צה"ל אינו כולל סייג זה של "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן".

כמו כן העירו חלק מהפוסקים שיש לקחת בחשבון את שאלת המורל של חיילים שעלולים להסס לצאת לקרב אם יידעו שהמדינה לא תעשה ככל יכולתה להשיבם לחיק משפחותיהם. מנגד, שחרור מחבלים, שעלולים לסכן חיי אדם, ושעצם שחרורם עלול להוות זריקת מרץ לאויב, נלקחו גם הם בחשבון.

עם זאת, נראה כי אצל רבים מפוסקי הדור הכריעה את הכף המחויבות המיוחדת של מדינת ישראל לצה"ל ולחייליו. לפיכך, הרבנים, בהם הרב שאול ישראלי, הרב עובדיה יוסף, הרב חיים דוד הלוי, הרב שלמה גורן והרב יעקב אריאל, פסקו כי ניתן לשחרר שבויי צה"ל אף במחיר של שחרור מחבלים רבים, בהם רוצחים.

 

ד"ר אביה גוטמן

ראש מסלול חינוך מיוחד

שלב"ר – שילוב הילד החריג בכיתה הרגילה

קס"ם – קשיים סנסומוטוריים

 

 

 

קבצים להורדה:

תצוה תשעג.pdf

מחבר:

גוטמן, ד"ר אביה

דוא"ל:

[email protected]