עיונים בסידור התפילה - הגבהה וגלילה

כך כותב נחמיה המתאר את המעמד: ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה וכפתחו עמדו כל העם. ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם ויקדו וישתחו לה' אפים ארצה (נחמיה ח). 
העם הרים שתי ידיים מהתרגשות והשתחווה. היה זה מעמד גדול של התלהבות ויראת ה'. כנראה לא היו רגילים לראות ספר תורה פתוח. שבי הגולה היו מפוזרים ביישוב היהודי הדל שנאבק על גורלו מול אויביו ולא זכו לספרי תורה רבים ביישוביהם. בכל אופן מכאן לומדים את מנהג הגבהת הספר וצורת קיומו. 
השולחן ערוך כותב: 
מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצווה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (אורח חיים, סימן קלד, ב). 
אף על פי שאנו רגילים לראות ספר תורה אולי אפשר ללמוד מההתרגשות שאחזה בעם באותו מאורע. המצווה לראות את הכתב קשורה לעדות הציבור על אמיתת התורה. השמירה המדוקדקת על מסורת אמיתת התורה בדורות רבים של היעדר ספרים נעשתה גם דרך ההקפדה הזאת. הציבור היה רואה את הספר ומכריז: "זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". 
במשנה, במסכת יומא, מסופר שהכוהן הגדול היה קורא בתורה וכשסיים היה אומר לכל הקהל: "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן". כלומר, קראתי אמנם רק את פרשיות היום, אבל כל התורה כתובה כאן בספר זה שלפנינו. 
הרמב"ן על התורה (דברים כז, כו) מצטט את התלמוד הירושלמי על הפסוק 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם": "ר' שמעון בן יקים אומר, זה החזן. ר' שמעון בן חלפתא אומר, זה בית דין של מטה". הרמב"ן מסביר שבהגבהת ספר תורה בבית הכנסת על ידי החזן יש ביטוי של הקמת התורה בציבור. לדבריו, יש כאן רעיון דומה לתפקיד בית דין בקיום התורה בעם כולו. חובת הקהל לומר "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" מגלה את ערך שמירת המסורת המתגלה במנהג זה.
עזרא הגביה אמנם את הספר לפני קריאתו, וכך מנהג הספרדים וחלק מקהילות החסידים, אבל הרמ"א בהגהותיו על השולחן ערוך כותב שמנהגנו לעשות זאת לאחר הקריאה, וכך הוא מנהג רוב האשכנזים. לפי הגמרא (מגלה לב ע"א וסוטה לט ע"ב) נראה שהגביהו וגללו לאחר הקריאה. 
לשון השולחן ערוך הלקוח ממסכת סופרים (פרק יד) היא: "מצוה לכל אנשים ונשים לראות את הכתוב". יש קהילות המקפידות על כך מאוד ומובילות את ספר התורה מארון הקודש כשהוא פתוח, כדי שיוכלו כולם לראות את הכתב מקרוב. כך נוהגים בחלק מקהילות הספרדים. יתר על כן, יש קהילות שבהן מובילים אותו כשהוא פתוח דרך כל בית הכנסת, אף שמעיקר הדין אין להאריך את הדרך לבימה. מנהג זה היה נהוג בירושלים, כעדות ר' יעקב חגיז (הלכות קטנות ב' רנ"ה), מפני שבית הכנסת היה ארוך וצר. מתוך תשובות הפוסקים ניתן ללמוד כי היו נשים שנכנסו מעט לעזרת הגברים בזמן הולכת ספר התורה כדי לראות את הכתב. על פי הדרכת חכמי הסוד הקפידו גם על ההבטה באותיות ספר התורה מקרוב מפני שעל ידי כך נמשך אור גדול לאדם (ר' חיים ויטאל בשם האר"י). 
מנהג נוסף מוזכר בדברי הפוסקים לחיוב וגם לשלילה, והוא היפוך הכיוון של פני הספר באופן שיהיה מול הציבור ולא מול המגביה. יש שצידדו בזה, מפני שאז רואים כולם בבירור את הכתב, ויש ששללו זאת, מפני שהמגביה הופך את הכתב שלא יראנו ויש בזה זלזול או מפני שחששו שמא ייפול הספר. המצדדים הוסיפו שהמצווה היא לכרוע אל מול הספר, אבל מותר לעשות זאת רק כשכולם רואים את הכתב גלוי לפניהם. לכן הפכו את פני הספר אל הציבור. השוללים מנהג זה טענו שלא מצאנו השתחוויה אלא כלפי שכינה, ואפילו לא כלפי ספר תורה. לדעתם, אין גם לכרוע, אבל השולחן ערוך כתב לעשות כך, אם כי אין נוהגים להפוך את פני הספר. המנהג לעשות כך רק בשמחת תורה מוזכר גם הוא בפוסקים ומתברר שנהגו כך במקומות רבים. בכל אופן הקפידו מאוד שיעשה זאת רק אדם חזק, שלא ייפול את הספר חלילה ונמצא מתבזה ולא מתכבד. 
על פי הברייתא במסכת סופרים יש לומר בזמן ההגבהה "וזאת התורה" ו"תורת ה' תמימה". לפסוק "וזאת התורה" נוהגים האשכנזים לחבר חצי פסוק ממקום אחר "על פי ה' ביד משה" ויש שערערו על כך, שאין לומר פסוק מהתורה כשהוא חצוי. גם אצל האשכנזים וגם אצל הספרדים יש הנוהגים להוסיף פסוקים המדברים בעיקר על אמיתת התורה ועל נצחיותה, וגם בשבחה ובגדולתה. 
גדולה מצוות הגבהת הספר מאוד. על פי הגמרא יש לכבד בהגבהה דווקא את הגדול שבציבור, מה שמלמד על חשיבות המצווה הזאת ששכרה שקול כנגד כל העולים לתורה.