עיונים בסידור התפילה - ברוך שפטרני

דפי מאורות (5773-17)
"ברוך שפטרני מעונשו של זה" או "שלזה"?
 
רגילים אנו לשמוע ברכה זאת שאומר האב בסיום המעמד החגיגי של העלייה לתורה של בנו בבית הכנסת בהגיעו למצוות. עיון במקורותיו של מנהג זה מעלה מגוון שאלות שהעסיקו את חכמי ישראל במהלך הדורות: מי אומר את הברכה: האב? הבן? באיזו מידה נענש אדם על חטאו של הזולת? מתי יש לאמרה: לאחר קריאת התורה? בסעודה? האם יש לברך ברכה זאת בשם ובמלכות? בדברים שלהלן אגע במקצת התשובות הרווחות לשאלות אלו.
 
 
עדות ראשונה לקיומו של מנהג זה מצויה במסורת אשכנז מן המאה ה-11: רב יהודאי גאון תלמידו של רבנו גרשום מאור הגולה מוורמס אמר בטקס העלייה לתורה של בנו את הברכה "אשר פדאני מענשו של זה".[1] הברכה אינה מצויה בתלמודים, לא הכירו אותה בבבל ובארצות שהיו נתונות להשפעתה, ואינה מוזכרת גם בכתבי גאונים ובספרי חכמי ספרד. לכן יש חילוקי דעות לעניין נוסח הברכה: יש המקפידים לברך בשם ומלכות ויש הסוברים שטוב לברך אותה בלא שם ומלכות.[2] מדובר במנהג שפשט באשכנז, ואשר הסתמך על מדרש בבראשית רבה העוסק בגידולם של עשו ויעקב:
ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית שהיו גדלים זה על גבי זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים, א"ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה (בראשית רבה סג, י).
הפירוש הרווח למנהג זה הוא כי עד גיל שלוש-עשרה הילד נמצא ברשות אביו ואביו נענש על מעשיו הלא ראויים של בנו. אולם בגיל שלוש-עשרה יוצא הבן לרשות עצמו. מעתה הוא חייב בקיום מצוות ואביו נפטר מן העונשים על חטאיו. על זה מברך האב "ברוך שפטרני מעונשו של זה". יש המדגישים "להִטפל בבנו – להעסיקו בתורה ובמצוות עד י"ג שנה".[3] מכאן יש המסבירים שהעובדה שהבן חטא מלמדת כי האב התרשל בחובתו לחנכו לתורה ולמצוות והעונש חל על האב על כך שלא חינך אותו כראוי.
 
אחרים סוברים שכיוון שקטן אינו בר עונשין לא ייתכן שהאב נענש על עבֵרות בנו, אלא שעד כה דווקא הבן הוא זה שנענש בעוון אביו, כדברי המדרש: "עד שלש עשרה שנה הבן לוקה בעוון האב, מכאן ואילך איש בעוונו ימות" (ילקוט שמעוני רות, רמז תר). כלומר עד כה האב נענש על כי גרם לזולתו, לבנו, שייענש בגללו. לכן בהגיע הבן לגיל מצוות האב מברך על שנפטר מהעונשים שהוטלו עליו על כי גרם לבנו לסבול מפאת עוונותיו שלו [של האב].[4] אם זה אכן ההסבר הנכון לברכה מן הראוי היה שהבן יאמר את הברכות, על כך שבהגיעו לגיל שלוש-עשרה נפטר מעונשים בגין חטאי אביו. ואמנם הרב עמרם אבורביע (רבה הספרדי של פתח תקווה בשנים 1951–1967) כתב שנהגו לברך שניהם, הן האב הן הבן.[5]
 
קיימים מנהגים שונים לעניין זמן אמירת ברכת "ברוך שפטרני": יש נוהגים לאמרה ביום שבו הגיע הבן לגיל שלוש-עשרה והוא מניח לראשונה תפילין כבר חיובא. אחרים מברכים לאחר שהנער עולה בפעם הראשונה לתורה, שכן זהו הממד הציבורי של התבגרות הנער, ולכן זה הזמן המתאים לברך את הברכה. יש שנוהגים לומר את הברכה דווקא בסעודת מצווה המתקיימת ביום שנעשה הבן בר מצווה.
 
כיוון שהברכה נאמרת במעמד חגיגי ומיוחד ובאווירה של שמחה, נראה שראוי לשים את הדגש על משמעותו החינוכית החיובית של מנהג זה. אמירת הברכה על ידי האב בטקס בר המצווה היא הכרזה "קבל עם ועדה": עד כאן עשיתי כמיטב יכולתי לחנך את בני בדרך התורה והמצוות ואף נענשתי אם סטה מהדרך; עתה בהגיע בני לגיל שלוש-עשרה, אני מכיר בעצמאותו ובחופש הבחירה שלו ומאמין ביכולותיו לקחת מכאן ואילך אחריות על מעשיו.
 
כדאי לשים לב לכך שהצורה הנכונה של האמירה היא: ברוך שפטרני מעונשו שלזה", כשהמילה "של" מחוברת למילה הבאה כאשר ה"למד" מודגשת והמילה הבאה מיודעת (עם ה"א הידיעה) אבל בהבלעת הה"א, כלומר בלשוננו היינו אומרים: "ברוך שפטרני מעונשו של הַזֶה" (ולא "של זה"). צורה זאת הייתה נהוגה בלשון חכמים (חז"ל), ואנחנו מוצאים אותה בכתבי היד העתיקים ביותר שיש בידינו של המשנה ואף של המדרשים, וכן היא נהוגה במסורת יהודי תימן. סידור קורן, שהחזיר עטרה ליושנה בהרבה דברים, גם הוא מביא כתיב זה. לומר: לא "זה" במין זלזול או כלאחר יד, אלא "הזה" האחד והמיוחד.
 
כיוון שברכה זאת ידועה לרבים היא יצאה למרחב. כיום רווח הצירוף "ברוך שפטרני" גם במשמעות מושאלת, ומציין קריאת רווחה של מי שנחלץ ונפטר מנוכחותו של אדם לא רצוי או מן הטרחה הכרוכה בתפקיד כלשהו.
 
ברוריה מכמן
מרצה במסלול גיל הרך ובמסלול חנ"ם
 
 

 


[1] רחלי לבל, מתיה קם, "ברוך שפטרני", בתוך: לקסיקון לתרבות ישראל,
      אתר מט"ח: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?
[2] יצחק גילת, "'ברוך שפטרני מעונשו של זה' לתולדותיו של מנהג", סיני קיח (תשנ"ו), עמ' קעו–קפו
[3] טוביה ב"ר אליעזר, לקח טוב, מהדורת בובר, בראשית כז; כה, ד"ה "ויגדלו הנערים".
[4] יצחק גילת, שם.
[5] עמרם אבורביע, נתיבי עם, המנהגים וההלכות, סימן רכה, ס"ק ב, עמ' קל.
 
 
 

 

 

 

מחבר:
מכמן, ברוריה