דף הבית > עיונים בסידור התפילה - מי שברך לחולה

עיונים בסידור התפילה - מי שברך לחולה

דפי מאורות (5773-16)
"מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה ואהרון דוד ושלמה
שרה רבקה רחל ולאה
הוא יברך וירפא את החולה/נית פב"פ
בעבר שפב"פ יתן לצדקה בעבור/ה
בשכר זה הקדוש ברוך הוא ימלא רחמים להחלימ/ה 
ולרפאותו/ה ולהחזיק/ה ולהחיותו/ה
וישלח לו/ה מהרה רפואה שלמה מן השמים
לרמ"ח איבריו/ה ושס"ה גידיו/ה
בתוך שאר חולי ישראל.
רפואת הנפש ורפואת הגוף.
בשבת מוסיף: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא
השתא בעגלא ובזמן קריב.
ונאמר אמן"
 
 
​
ככלל, ניתן לחלק את התפילות העוסקות בחוליים לשלוש קבוצות: תפילת בריאים שלא יחלו, תפילת חולים להבראת עצמם ותפילת בריאים למען הבראת החולים. בקבוצה האחרונה נכללת תפילת "מי שברך לחולה". בימינו נהוג לומר תפילה זאת בשבת לאחר קריאת התורה.
 
בריאות וחלילה חולי מקורם מהקב"ה. עזיבת המחלה תהיה על ידי ההשתדלות בדרך הטבע, היינו בדרך ריפוי. לכן נוסח הברכה "יברך וירפא". בתפילה זו נבקש מהקב"ה להקדים את הסתלקות המחלה בדרך של זירוז תהליך ההתרפאות. לאור זאת, הרופאים הם למעשה "שלוחים של מקום".
הגמרא במסכת עירובין (כט ע"ב) מספרת על רבי חנינא שחלה ונטה למות "ובקשו חבריו רחמים עליו וחיה מפני שהשעה צריכה לו". העובדה כי הדור היה זקוק לתורתו של רבי חנינא שימשה עילה מכרעת להתרפאותו, אך עם זאת מדגישה הגמרא את התפילות שהעלו חבריו למען רפואתו ככאלה שהשפיעו.  
 
אמנם המציאות אינה תמיד פשוטה ופעמים שאנו רואים חולים שהתפללו רבות למען רפואתם ולדאבוננו הם לא הבריאו. היש בכך לרפות את ידינו מלהמשיך להתפלל? להלן דברים חשובים שכתב הרב יובל שרלו באתר מורשת
גם לו היה ניתן וגם לו הייתה תוצאה ברורה שהתפילה אינה מועילה מבחינה רפואית היינו ממשיכים להתפלל. שכן המציאות המרה של המחלה המולידה את התפילה יכולה להיות בעלת משמעות משל עצמה. היא מזמנת אפשרות לדבר עם הקב"ה ולשוחח אתו על מצוקתנו ועל מחלתנו, דבר שהוא עצמו משמעותי מאין כמוהו, ואנחנו מתעלים יחד עמו למקום גבוה יותר. זו עצמה חלק ממטרות המציאות הקשה, ועל כן התפילה אינה משמשת כאמצעי רפואה בלבד אלא גם כמטרה העומדת בפני עצמה, בנוסח "התאוות" הקב"ה לתפילת עקרות.
תפילה לרפואת חולה בשבת אינה פשוטה כלל וכלל. להלן שתי בעיות העשויות להיגרם מכך:
א.       גרימת צער בשבת: במסכת שבת (יב ע"ב) הותר בדוחק ביקור חולים בשבת, "מפני שמצטער" (רש"י, שם),  "דמצטער ומעורר הבכי שאסור בשבת" (משנה ברורה על אורח חיים, סימן רפז, סימן קטן ב). לאור זאת ההיתר ההלכתי המקורי להתפלל על החולה בשבת נקבע רק במקרה של חולה שיש בו סכנה. וכך כתב הבית יוסף: "אפשר שעל זה סמכו בהרבה מקומות שאומרים על החולים מצלאין בשבת, ומ"מ בדבר שיש בו סכנת חיים וכדומה" (טור אורח חיים בסוף סימן רפח). עם זאת, המנהג בימינו אינו מחלק בין תפילה על חולה שיש בו סכנה לחולה שאין בו סכנה. 
ב.       טורח ציבור: חלק זה בתפילה עשוי לגרום להארכת התפילה, עניין הגורם להטרחת הציבור. בעל שו"ת "שאילת יעבץ" (סימן סד) כותב בספרו כי היה מקום לבטל את המנהג שמאריכין באמירת "מי שברך" לחולים. הנימוק: "משום שנצטוינו לענג את השבת, ושלא נאריך בבקשתנו כמו בחול, האי הוא טרחא דציבורא [...] לכן אותו מנהג שנהגו לברך טעות הוא בידי חזנים". הסיבה שלדבריו אנו מנועים מלעשות זאת היא "שאין כוחנו יפה למחות מאחר שנהגו משנים קדמוניות".
 
את הבעיות הנ"ל ניתן (אולי) לפתור בדרכים הבאות: 
א. באשר לטענה כי התפילה גורמת צער בשבת: 
1.    צורכי רבים מותרים בשבת: יש מן הפוסקים שכתבו שמשום שנוסח התפילה היא: "בתוך שאר חולי ישראל" הרי שתפילה זו יכולה
     להיחשב כצורכי רבים, עניין המותר בשבת. אומרת הגמרא (שבת יב ע"א):
     ת"ר, הנכנס לבקר את החולה אומר 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא' [...] ר' יהודה אומר "המקום ירחם עליך ועל חולי
     ישראל", ר' יוסי אומר "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל", שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר "שבת היא
     מלזעוק ורפואה קרובה לבוא".
2.   לאור זאת נפסק בשולחן ערוך שאין לברך את החולה כדרך שאומר בחול (שולחן ערוך, אורח חיים סימן רפז). ה"מגן אברהם" מציין
     את החובה, כר' יוסי, לומר לחולה: "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל", וכן את המשפט "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה
     בוא". וכך פסק המשנה ברורה (שם סימן קטן כח).
3.    יש שכתבו שלא מדובר בתפילת תחנונים אלא בברכה לחולה ומשום כך אין לחשוש לצער.
4.    יש המקלים משום הנוסח הקבוע שבו התפילה נאמרת. קביעות הנוסח לדבריהם מקטין את החשש שיעורר צער ובכי, שכן,
     המתפלל אומר תפילה קבועה. 
ב. צמצום החשש כי התפילה תגרום לטורח ציבור:  
המנהג הנפוץ בימינו במקומות רבים, שלפיו החזן אומר בלחש שמות חולים מרשימה שהוכנה לו מראש ויחד אתו  כל אחד מן הקהל ממקומו מזכיר בלחש את החולה הקרוב ללבו, יש בו כדי להקטין את אריכות התפילה. מנהג הנהוג בישיבת "ברכת משה" על פי פסיקת הגרנ"א רבינוביץ, שהחזן מקצר ואומר "ירפא את החולים המוזכרים ברשימה" ללא הצורך לפרטם. 
 
בחלק זה הסתמכתי על דברים הכתובים באתר "ארץ חמדה". להרחבה מומלץ לעיין שם:
בעז"ה לרפואה שלמה לכל חולי ישראל.
 
ד"ר נורית סרי
מרצה בהתמחות לחינוך חברתי קהילתי 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 

מחבר:
סרי, ד"ר נורית