עיונים בסידור התפילה - ברכות העולה לתורה

דפי מאורות (5773-13)

ברכות התורה המוכרות לנו היום הן למעשה שלוש ברכות שונות המוצגות בגמרא במסכת ברכות (יא ע"ב), כשלוש תשובות אלטרנטיביות לשאלה "מאי מברך?"  

 
 

התשובה הראשונה היא זו של רב יהודה בשם שמואל: "אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה". התשובה השנייה, של ר' יוחנן, ממשיכה למעשה את הראשונה ומוסיפה עליה:

הערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כלנו יודעי שמך ועוסקי תורתך, ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל.

התשובה השלישית היא זו של רב המנונא שאמר שיש לברך כך: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה". לדעתו של רב המנונא, הצעתו היא המעולה בכל ההצעות (כדברי רש"י: "לפי שיש בה הודאה למקום וקילוס לתורה ולישראל") אך היות שיש היגיון רב גם בברכות האחרות נכון יהיה לומר את שלושתן, וכך אמנם נפסק להלכה (רמב"ם, הלכות תפילה ז, י; שולחן ערוך, אורח חיים מז, ה).

כל ברכה משלוש הברכות הללו מצדיקה עיון נרחב כשלעצמה, ואף המכלול השלם מצדיק התייחסות ולימוד לגופו. במסגרת קצרה זו לא נוכל לעשות זאת, מעבר להערה על כך שלפנינו שלושה היבטים שונים של התייחסות לעיסוק המהותי והמרכזי של לימוד תורה. ההיבט הראשון, המבוטא בברכה הראשונה, הוא ההיבט המצוותי, המתייחס לקיום מצוות ה' בתורה ובדברי הנביאים והמחייב כל אדם מישראל ללמוד את תורת ה'. ההיבט השני, המשתקף בברכה השנייה, הוא ההיבט המסורתי, המתייחס לכך שלימוד התורה הוא צינור התקשורת הבין-דורי הוותיק, הרחב והמקיף ביותר בעולם, והוא זה שמכוחו מסוגל עם ישראל לשמר את עמוד השדרה הפלאי של הנאמנות לתורה לאורך אלפי שנים, בכל הגלויות ובכל השפות. ההיבט השלישי, הרמוז בברכה השלישית, הוא ההיבט הסגולתי, הפנימי, המתייחס לקשר הפנימי, יסוד כל העולמים, הקיים בין ישראל והתורה, הנובע מבחירת ישראל מכל העמים. 

נתייחס עתה למישור הכולל את שלוש הברכות גם יחד: עצם חובת ההתייחסות אל לימוד התורה בדרך של "ברכה בתורה תחילה". ביטוי זה לקוח כמובן מדברי הגמרא בנדרים (פא ע"א) העוסק בניתוח הסיבות לחורבנה של ארץ ישראל. על השאלה שנשאלה בירמיהו (ט, יא), "מי האיש החכם ויבן את זאת [...] על מה אבדה הארץ", השיב הקב"ה בפסוק הבא: "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" (שם ט, יב). על פי פירושו של רב יהודה משמעותה של עזיבת התורה שאליה התכוון הקב"ה היא "שלא ברכו בתורה תחילה".

המהר"ל, בהקדמתו לספר "תפארת ישראל" מסביר, שההכרה בבורא עולם כנותן התורה היא "סיבה בעצם" לאפשרות התקיימותה של התורה בעם ישראל. באומרו "סיבה בעצם" מתכוון המהר"ל לומר שמדובר בחיבור מהותי ולא בסיבה "היסטורית" המכונה "סיבה במקרה", כמו יחסו של האדריכל או הבנאי אל בניין הבית, שאף על פי שהם היו סיבה לראשית קיומו, הדבר שייך ל"היסטוריה" ואינו משפיע כהוא זה על המשך עמידתו של הבית הבנוי. אולם חיבור התורה לישראל אינו מובן מאליו ואינו יכול להתקיים מעצמו כמו חיבור אבני הבית זה לזה, אלא הוא דורש התייחסות מתמדת אל הסיבה שיצרה את ראשית הקשר הזה – בורא עולם, נותן התורה. התייחסות זו אינה הכרה ידיעתית בלבד, ובוודאי אינה רק אמירה בפה, אלא משמעותה היא יחס נפשי עמוק וחיובי ביותר אל הקב"ה, בתוקף היותו נותן התורה. וכך כותב המהר"ל:

ואל יקשה לך למה לא היו מברכין בתורה תחלה, שאין פירוש הברכה הדבור בפה בלבד, דודאי הדבור בפה היו מברכים, אבל הכוונה על הברכה בעצמה היא האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך, לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו ענין הברכה. ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב (דברים ו') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ולא היה להם האהבה הגמורה אל השם יתברך במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך הש"י ויתעלה שמו על זה בכל לבו וכפי הטובה העליונה לא היו מברכים בכל לבם.

גישה לתורה מתוך אהבה אמתית היא משימה שאינה קלה כלל ועיקר, ובאופן פרדוקסאלי-משהו היא קשה במיוחד עבור תלמידי חכמים ש"תורתם אומנותם" לכן אומרת הגמרא (נדרים פא ע"א) שאין זה מצוי שבניהם של תלמידי חכמים ייצאו אף הם תלמידי חכמים, מפני שהאבות אינם "מברכין בתורה תחלה". המהר"ל בנתיב התורה (פרק ז) מסביר שדווקא אנשים פשוטים שאינם מכירים בחכמתה של התורה, אך מכירים בתפקידה כעמוד השדרה של עם ישראל, מסוגלים להכיר בחסד ובטוב שעשה עמנו הקב"ה כשנתן לנו את תורתו. אך תלמידי חכמים (ובימינו נכון יהיה להוסיף: ותלמידות חכמים) המכירים בחכמה האין-סופית שבתורה, עלולים לעסוק בה שלא מתוך אהבת ה' יתברך. אתגר זה מונח לפתחו של כל מי שבוחר ללמוד וללמד תורה בעם ישראל, וכשם שהכישלון בו הביא לחורבנה של הארץ, הצלחה בו תביא בעזרת ה' לבניינה המחודש.

                                                        
הרב ד"ר מיכאל רוטנברג
מרצה במכון ההוראה קרני שומרון
 
 

 

 

 

מחבר:
רוטנברג, הרב ד"ר מיכאל