דגל ישראל במקורות היהדות-חלק ב

אורשת כרך ב-09

הדגל כסמל לדבר ה' או לדבר מצווה

בסוף החלק הראשון של מאמרנו,[1] ראינו שדגל ישראל מהווה סמל לדבר ה' ולדברי מצווה כגון נשיאת "נס לקבץ גלויותינו", כבוד לעם ה' וגאולתו, מצוות כיבוש ארץ ישראל וקיום ברית ה' "לתת את ארץ הכנעני [...] ותקם את דבריך כי צדיק אתה".[2] במאמר זה נעסוק בעניינים נוספים המגולמים בדגל.

 
 
 

 

קידוש השם

בחיים שלנו קיימים סמלים רבים, חלק בין-לאומיים (למשל אגרוף, חיוך ודגל לבן), וחלק ייחודיים (למשל ארבעת המינים, המנורה וכדומה).[1] "דגל המדינה הוא הסימן הגשמי הבולט של הריבונות הלאומית [...] פגיעה בכבודו על ידי אזרח וכל שכן על ידי זר נחשבת כעלבון קשה ביותר".[2] רעיון זה מעוגן בחוק ומלווה אף בעונשים, בכל מדינה לפי תפישתה.[3]

אצלנו, לא רק עצם הדגל, אלא אף הסמלים המסוימים שנבחרו להיכלל בו, יש בהם משום הגאווה או העלבון, לפי היחס, בדומה לשער הניצחון של טיטוס ברומא,[4] המתאר את היהודים נושאים את מנורת המקדש ביציאתם לגלות עם חורבן הבית השני. לא אנחנו בנינו את אותו שער, אך לאחר שהגויים עשו כן, מסורת בידי יהודי רומא, שתיקנו רז"ל שלא יעבור ישראל מתחת לאותה קשת משום סמליות הקלון הלאומי.[5] לעומת זאת, השימוש הגאה באותה מנורה כסמל המדינה הופך את אותו חילול השם (דוגמת שאלת אויבינו, "איה אלוהיך?"[6]) לקידוש השם ("זה אלי ואנוהו"[7]). "למה יאמרו הגוים איה אלהיהם? יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך".[8]

בהתאם לכך, ראו מייסדי המדינה בהפיכת המגן-דוד, אות הקלון של הנאצים ימ"ש, לדגל הלאומי עניין סמלי וערכי. השיקול הועלה בדיון על עיצוב דגל המדינה על ידי משה חיים שפירא ממפלגת המזרחי בהעדפת מגן דוד אחד, על פני שבעת הכוכבים שהציע הרצל,[9] ונימוקו עמו: "כאשר היטלר רצה לפגוע בנו – השתמש במגן דוד כאמצעי לכך",[10] והסכים עמו דוד בן גוריון.[11]

בטקס הנפת דגל ישראל לפני בניין האו"ם בניו יורק, הצהיר שר החוץ מ' שרת: "מגן דוד זה אשר נהפך בידי עושקינו לאות-קלון [...] אשר נפרש מעל חומות גיטו וארשה במרד הנואש [...] מבטא היום הזה את קוממיותנו השלמה, בהיותו מנופף בגאון כדגל החמישים ותשעה במעגל הגדול הזה".[12]

היו גם רבנים שעמדו כבר על ערך זה שבדגל מבחינה רוחנית.[13] מעידים שקרנו פניו של הרב צבי יהודה קוק כשביקרה ראש הממשלה גולדה מאיר בווטיקן וכיבדו אותה בתליית דגלי ישראל והשמעת "התקווה". במשך כמה ימים הוא דיבר על כך שאותה נצרות, שגרמה לנו צרות כה רבות, מקבלת עכשיו את ראש ממשלת ישראל בכבוד ברומא.[14]

רעיון המהפך איננו זר כלל למקורותינו. זכיתי לשמוע ממורנו הרב צבי יהודה קוק שהיה מרבה להזכיר את דברי יחזקאל הנביא על הניגוד בין חילול השם שבגלות ישראל ("ויחללו  את שם קדשי באמר להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו"), ובין קידוש השם שבחזרתנו לארצנו ("וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם [...] ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם את אדמתכם").[15] אף בשלב מוקדם ביותר בכתביו, הדגיש אביו מרן הראי"ה קוק שהשאיפה לתקומה לאומית של הציונות היא "קנאת שם שמים, אשר התחלל והוקטן רק ע"י שפלותן של ישראל [...] (להשיב לכל) האומרים לה: 'איה א-להיך?'[16] בדומה לחילול ה' שבכך ששואלים 'איפה היה הקב"ה בשואה?' ".

ראוי להדגיש שהנביא מתייחס לחזרתנו מהגלות לארץ כקידוש השם עוד לפני שישראל יחזרו בתשובה. הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים" בא רק לאחר מכן, וגם שם מדובר במצב שבו עם ישראל בוחר לצערנו שלא להיכנס למים הטהורים (שיטת הטהרה המקובלת), ולכן אינו מותיר ברירה אלא שהקב"ה הוא שיזרוק עלינו את אותם מים.

כך מביאים חז"ל ביחס לדגל ישראל עצמו, שדגלנו הוא דגלו של הקב"ה וגאולת ישראל היא כביכול גאולת ה':

"איש על דגלו וגו' ",[17] ההוא דכתיב "נרננה בישועתך".[18] ישראל כביכול נגאלים וכאילו הוא נגאל, "ובשם אלהינו נדגול", שקבע הקב"ה שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים שנאמר "איש על דגלו".[19]

ראוי לציין שגם כשהגויים מתכוונים להשפיל את ישראל למטרות לאומיות או כלכליות, יש בכך השלכות דתיות ואף הלכתיות של חילול השם. מרן הראי"ה קוק פסק שהמניעים של נבוכדנצר, המן, אנטיוכוס ודומיהם כללו גם מגמה דתית וגם מגמה לאומית אימפריאליסטית. בכל זאת, האיום איננו נחשב "להנאת עצמו" של הגוי (שדינו לפעמים ב"יעבור ואל ייהרג"),[20] אלא כשעת שמד, ואדרבה, הננו חייבים ב"ייהרג ואל יעבור", למסור את נפשנו על קידוש השם.[21] הרצב"י קוק אף התבטא: "כשם שהמחרף את צבא ישראל הוא כמחרף מערכות אלהים חיים, כך המחרף מלכות ישראל הוא כמחרף מלכות השם, וכבוד זה לא ניתן למחילה".[22]

הרי"ד סולובייצ'יק הרחיק לכת ואמר שהקמת מדינת ישראל היא מקידושי השם הגדולים ביותר, דווקא משום שהיא מפריכה בפומבי את אחת מההנחות המרכזיות בתיאולוגיה הנוצרית, שכביכול לעולם לא נחזור לארץ ישראל משום שלא קיבלנו את אלוהיהם. הרב סולובייצ'יק מציין את הסיפוק שיש לו בכל פעם שהוא קורא עיתון נוצרי הנאלץ לדווח על מדינת ישראל שבארץ ישראל.[23] כך כל יהודי וכל נוצרי צריכים לחוש בקידוש השם בכל פעם שרואים את דגל ישראל.

ר"י אברבנאל מקשר במפורש בין תפקידנו לקדש את שם ה' בעולם, מימי אברהם אבינו ועד הגאולה, ובין הדגל. הוא מסביר את פתיחת עקדת יצחק, "והאלהים נסה" שהיא מלשון "נס":

כי הנה הפועל הנפלא הזה שעשה אברהם בדבר השם עומד לנס עמים כדגל רם ונשא אליו גוים ידרושו ויביטו אחריו. וכן אמרו במדרש, "כתיב 'נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה',[24] נסיון אחר נסיון דגלון אחר דגלון,[25] בשביל נסותם בשביל גדלם כנס הזה של ספינה".[26]

לדעתו, הדגל הוא משל עתיק ו"יהודי" מובהק ונצחי עוד מהתורה (עקדת יצחק), לסמל את תפקידנו לקדש את שם ה' בעולם. כמו בימי קדם, גם היום אף אומה אינה מתייחסת אל דגלה אלא כמשל וכסמל, ואין בכך כל פסול, חלילה.

כך גם בפירושו של המלבי"ם על הפסוק הנ"ל: "שבזה 'נתתה ליראיך נס להתנוסס' – ולהתקבץ למלחמה, וזה עשית 'מפני קושט' – להראות אמתך קושט ואמת". על ידי כך שישראל מנצחים, מתבררת לעולם אמיתת ה' אלהי ישראל.[27]

כבר במדרש מצאנו שדגלים מוסיפים גדולה ויקר לישראל, וממילא לה' אלהיו:

"איש על דגלו באותות",[28] ההוא דכתיב "מי זאת הנשקפה וגו' ",[29] קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים "מי זאת הנשקפה וגו' "? אומרים להם האומות: "שובי שובי השולמית",[30] הדבקו לנו [...] ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין [...] וישראל אומר: "מה תחזו בשולמית"?[31] מה גדולה אתם נותנים לנו? שמא "כמחולת המחנים", שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלהים במדבר: דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן [...] יכולים אתם לעשות לנו כך?! [...] אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן שלא היה יכול ליגע בהם שנאמר "וישא בלעם את עיניו",[32] אלו הם הדגלים [...] מיכן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל לכך נאמר "איש על דגלו".[33]

עלינו להתגאות בהיותנו עם ה', ודבר זה מתבטא בדגל המיוחד לישראל:

"איש על דגלו",[34] ההוא דכתיב "יפה את רעיתי כתרצה",[35] שאני מתרצה לכם [...] "איומה כנדגלות", ובמה אתם כנדגלות? בדגלים שנתתי לכם, ודוד רואה ואומר "לא עשה כן לכל גוי",[36] אלא לעמו, ההוא דכתיב "איש על דגלו וגו' ".[37]

ואם תאמר שחשיבות דגלי ישראל בתורה נובעת ממקורם האלוהי, ניתן להשיב שגם בימי אבותינו היזמה של הדגלים באה מצד ישראל.[38] אמנם אין ספק שלו היה לנו דגל המוסכם במפורש על ידי הקב"ה בעצמו, היה זה משובח, אך בינתיים כל דגל המסמל את הייחוד שלנו, ש"לא עשה כן לכל גוי" ו"ברוך [...] שלא עשאני גוי", הוא מבורך.

על כן, כל דבר המסמל את קידוש השם הגדול הזה, והתיקון של חילול השם הנורא של הגלות, יש לו ערך ומקום ביהדות ואף בבית הכנסת.[39]

מסירות נפש 

לפני כארבעים שנה קיימה אגודת ישראל כנס גדול במלון בירושלים, שעל גגו התנוסס דגל ישראל. המתארחים לא רצו לבקש להוריד את הדגל, אך כדי שלא לפגוע במשתתפים סיכמו על פשרה: יתלו על הגג גם דגלים שונים נוספים מכל הארצות שמשם באו המשתתפים לכנס. בעיתונות החילונית לעגו על כך שה"אוניון ג'ק" (דגל הצלב של אנגליה) שגירש יהודים למותם באירופה, מכשיר בעיני אגודת ישראל את דגל ישראל.[40]

 באותה שנה נאם הגרי"ד סולובייצ'יק בפני כנס המזרחי ואמר שלכאורה אין שום הלכה לדורות לחשיבות דגל ישראל, ו"אינני גורס בכלל מקסם של דגל וסמלים טקסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים".[41] אך הוסיף ואמר שלדעתו יש סעיף בשולחן ערוך המתייחס לדגל בהלכה, והוא נוגע לאיסור לקבור את המת בתכריכים יקרים ונוהגים בבגדי לבן פשוטים.[42] הוסיפו הראשונים שאם מצאו ישראל הרוג, יקברוהו כמו שמצאוהו בבגדיו ואין להלבישו בתכריכים.[43] והסבירו האחרונים שהטעם הוא "כדי להעלות חימה ולנקום נקם".[44]

קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדגל הכחול-לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב (דתיים ולא-דתיים, כי האויב ימ"ש לא היה מבדיל), יש בו ניצוץ של קדושה, הנובע ממסירות-נפש והקרבה עצמית. כולנו מצווים לכבד את הדגל ולהתייחס אליו בדרך-ארץ.[45]

יש להוסיף שהרב סולובייצ'יק הדגיש את מרכזיותה של פרשת עקדת יצחק ואת אמירתה כל בוקר[46] כדרך לחנך ליסוד של מסירות נפש, שהיא אחד מעמודי האמונה היהודית. מאותה סיבה ארץ ישראל נקנית בייסורין,[47] ואף אברהם אבינו היה צריך לקנות אותה בקבורת אשתו ובהקמת מזבחות לקרבנות.[48]

כך הזכיר גם הרב קוק בדרשת "הדגל" לכבוד דגל הגדוד העברי:[49] "הדגל הקשור ברשמי זכר קדושים של שאיפתנו הלאומית לתשועת אלוקים בעדנו ובעד כל חי". העניין מפורט אף יותר בתפילה המיוחדת שחיבר וקרא הרב קוק באותו אירוע:

קודש הוא לנו זכרון הדגל הזה,

הקשור עם הגיוני קודש

ושלהבת יה של נשמות זכות וטהורות,

אלה אשר נפלו חללים במלחמת הקודש הזאת,

שחותם דמם יהיה חרות לזכר קדושים נצח.[50]

אף הרב משה שטינברג, רבה של קריית ים, הזכיר את מסירות הנפש המתבטאת בדגל ישראל, כשהתיר להכניס את הדגל לבית הכנסת ביום העצמאות, שהרי "עושים זאת לכבודם של חיילינו שנפלו בשדה הקרב למען קידוש השם העם והארץ".[51]

הרעיון בא לידי ביטוי בדברי הרמב"ם שהגדיר את המלחמה למען ישראל בתור קידוש השם וייחודו: "וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה [...] והרי מפורש בקבלה 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם'[52] [...] ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד".[53]

יושם לב לכך שהדברים נאמרו אפילו במלחמת רשות,[54] וקל וחומר במלחמת מצווה כפולה של הצלת ישראל מיד צר וכיבוש ארץ ישראל.[55] אם כן, הדגל מסמל גם את "ואהבת את ה' אלהיך בכל [...] נפשך", "אפילו נוטל נפשך".[56] את כל אלה שמסרו את נפשם באהבת ישראל שהיא אהבת ה'.[57]

הכרת הטוב לה' ולמדינה

רבים מספרים על היחס החיובי למדינה של הרב יוסף כהנמן, מייסד וראש ישיבת פוניבז' בבני ברק, ומודגש במיוחד הקפדתו להניף את דגל ישראל בישיבתו ולא לומר שם תחנון ביום העצמאות.[58] אמנם עובדה זאת מפורסמת היא,[59] אך פחות ידוע הוא שהמניע להקפדתו של הרב כהנמן הוא הטיעון שהנפת דגל ישראל מסמלת את הכרת הטוב כלפי המדינה. מעידים שפעם הורידו תלמידים קנאים את הדגל שהניף הרב בישיבה ביום העצמאות. הוא כעס וצעק "שיתביישו להם! משחררים אותם מהצבא וכך הם מתנהגים?!", ושלח מישהו לתלות את הדגל מחדש.[60]

הרב אריה בינה, מייסד ישיבת נתיב מאיר בבית-וגן ומי שעמד בראשה שנים רבות, הזכיר שבהספדו לרב אהרן קוטלר בשנת תשכ"ד, הדגיש הרב כהנמן שלא מצאנו במשך הדורות ריבוי תורה גדול כל כך כמו שיש בדור הזה, ומה שהרב קוטלר ועמיתיו עשו באמריקה, עשתה מדינת ישראל בעבור חכמי ארץ ישראל.[61]

כמו כן, לקראת כל יום עצמאות השתדל הרב א' שפירא להשיג מסמך רשמי מעודכן של המדינה להעיד על המספר העצום של לומדי תורה שיש היום, חלקם הגדול בזכות מדינת ישראל, דבר המגדיל את חובת ההודאה.[62]

אמנם כצפוי, יש טוענים שהרב כהנמן חזר בו ושינה את דעתו בנושא הנפת הדגל,[63] אך יש עדויות שגם לאחר פטירת הרב הקפידו אשתו והישיבה כמצוות הרב וכמעשהו בכל שנה, שיניפו את הדגל ביום העצמאות בישיבת פוניבז'.[64]

יחד עם הכרת התודה כלפי המדינה, עמד הרצב"י קוק על פן אחר של הדגל המסמל את הכרת הטוב לקב"ה שהעניק לנו את המדינה. "ההתייחסות בחביבות ובחרדת קודש אל זכותנו לתקומת מצוות מדינתנו, ואל תפארת סידוריה וסמליה, היא הביטוי הבריא של קדושת עם ישראל המכיר ומודה ומברך חסדי ה' יתברך עלינו".[65]

סמליות דומה מופיעה גם אצל אביו מרן הרב קוק בתפילה שחיבר לטקס לכבוד דגל הגדוד העברי, שהיא נכונה שבעתיים לגבי דגל מדינת ישראל: "הדגל הנערץ זכרון גבורת ישע ימינך בהכבש ארץ הקודש".[66]

סמל אחדות ישראל

הצבענו לעיל על התקדימים הרבים של דגלי ישראל בתורה ובהיסטוריה. אולם היה מקום לשאול אם מעמדו של דגל מדינת ישראל אינו פחות מזה של שנים עשרה דגלי השבטים, שכן האחרונים זכו לאישור אלוהי.[67]

על כך נביא את דברי ר"י אברבנאל על הדגל האידיאלי שבימות המשיח:

"ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ".[68] הנה בימות המשיח יהיו כולם לעם אחד וגוי אחד, ולא יהיה ביניהם חלוק כלל. ולזה אמר שישא נס לגוים כי לא ישאו נסים הרבה ולא דגלים מתחלפים כי אם נס אחד בלבד לכלם. ודגל אחד מורה על התאחדות האומה ועל אלוה אחד להם וגוי אחד בארץ, "וסרה קנאת אפרים [...] אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים",[69] קנאת אפרים בענין הדגלים  שהיה דגלו לאחורי המשכן ודגל יהודה [...] מצד הפנים.[70]

כלומר, אם עד כה היו בישראל דגלים שונים של שבטים שונים, ואף מלכויות שונות (יהודה וישראל), ולפעמים הגויים עשו קואליציה עם מלכות אחת שלנו נגד חברתה, מנבא ישעיהו שבמצב האידיאלי העתידי יתייחסו גם הגויים למלכות ישראל אחת מאוחדת, תחת "דגל אחד".

הסמליות המובהקת הזאת מתבטאת כשמשתמשים בדגל כמשל לאחדות, כדברי הרד"ק ואחרים: "וזה דרך משל, כי כשירצה אדם לקבץ עם ישא נס בהרים כדי שיראו הנס למרחוק ויבאו".[71] כמובן, אם כבר משתמשים בחפץ או בציור כמשל, הדבר מעיד שיש לו סמליות מובהקת במודעות השומעים מהקשר אחר עוד לפני הנבואה.

רש"ר הירש רואה בסמליות הדגל הצהרת השקפה מאחדת. בהסברו מדוע על מותם של דתן ואבירם בעדת קורח נאמר "ויהיו לנס", הוא מטעים: " 'נס' הוא אות המתנוסס במרום והוא בא להורות את דרכו של אדם שפניו מועדות ליעד מסוים בכיוון מסוים".

סמליות האחדות מסביב לדגל מתבטאת היטב בתלונתו של פ' קיש על חוסר האחידות בין העיצובים השונים של הדגל הלאומי בהסתדרויות הציוניות אשר בארצות השונות, דבר המעיד על חוסר אחדות, חוסר קביעות וחוסר רצינות.[72]

אמנם איננו חיים מפיו של דוד בן גוריון, אך הוא היטיב לסכם נקודה זאת:

הדגל עומד מעל הממשלות המתחלפות [...] מגלם את היסוד המאחד, המלכד, הכללי, המשותף וההיסטורי שבמדינה ובאומה [...] דגל המדינה יסמל את אחדות ישראל, ייחודו ועתידו העצמאי, שותפות של כל הדורות, מקדמות האומה לפני אלפי שנה עד סוף כל הדורות.[73]

אין צורך להרחיב במרכזיותו של רעיון אחדות ישראל ביהדות, הקשור גם לנתינה, למסירות, לאהבה ועוד,[74] דבר המקנה חשיבות רבה לדגל המסמל את אותה אחדות.

חשיבות הדגל מתוקף מנהג ישראל

תוקף המנהגים בישראל

נראה שיש גם לדון בסוגיה של כבוד הדגל מצד אחר, והוא מצד מנהג ישראל. אי אפשר להכחיש את העובדה שעם ישראל בכלל רואה היום בהנפת הדגל ובכיבודו, ובמיוחד בטקסים ובמועדים מיוחדים, מעשה נהוג ומקובל. עלינו להגדיר מתי נחשב מעשה עממי יהודי כמנהג שאין לשנות ממנו, כפי שנאמר: "ואל תשנו ממנהגות בני אדם שכל המשנה, ידו על התחתונה".[75] האם משפט זה אמור רק במנהג דתי או שמא גם במנהג לאומי (אם בכלל ניתן לחלק בין השניים[76])? האם לציבור החרדי, שהוא מיעוט, יש כוח לבטל מנהג שהתקבל, אפילו באופן רשמי וחוקי, על ידי רוב העם?

עיון בסוגיה מעלה שיש מספר טעמים לכך שמקפידים לקיים ולא לשנות ממנהגים עממיים, שחלקם אינם שייכים בנידון שלנו, אך חלקם שייכים ביותר.

מצאנו שהגמרא דנה בשאלה היכן ציווה הקב"ה להדליק נרות חנוכה שעליהם מברכים "וציוונו": "רב אויא אמר: מ'לא תסור'.[77] רב נחמיה אמר: 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך' ".[78] אם נמקד את המחלוקת כאן, יתברר שיש סוברים שהייתה תקנה רשמית של חז"ל ("לא תסור מהדבר אשר יגידו לך"), אך לעומתם סוברים אחרים שהעם התחיל בעצמו לנהוג להדליק ("שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך") לכבוד הניצחון במלחמה לעצמאות,[79] ויש בכך תוקף הלכתי ואף "ציווי" אלוקי.[80]

נוסף על דינא דמלכותא דינא, תקנות הקהל ומשפט המלך,[81] נראה לעניות דעתי שיש לדון בחוקי מדינת ישראל מצד מנהג ישראל,[82]ובמיוחד במנהג מובהק כמו הנפת הדגל, שאינו מתנגש כלל עם מצוות אחרות, ואדרבה, יסודו בתנ"ך ובחז"ל.

מאמרים רבים מדגישים את חשיבותם של מנהגי ישראל, כמו "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג",[83] פוק חזי מאי עמא דבר [– צא וראה מה עושה העם],[84] הכל כמנהג המדינה,[85] ואף ספרים שלמים ומקיפים הוקדשו לנושא.[86] לענייננו, נסתפק במקורות בודדים המראים עד כמה הוענקה חשיבות למנהגים "עממיים" ואפילו כשהטעם אינו ברור, מפוקפק או לפעמים אף בעייתי במידה מסוימת, ובוודאי שלא נוסד על ידי הפוסקים.

ההקפדה במנהגים גם כשטעמם חלוש ביותר נמצאת כבר אצל חז"ל שראו שנהגו קדושה בעצי שיטים של מגדל (שם מקום) אף שאין סיבה הלכתית לכך, אך השיב ר' חנינא: "אל תשנו ממנהג אבותיכם".[87]

אנו מכירים מנהגים רבים החזקים במיוחד אצל העם, שהתקבלו גם כשכמעט שאין להם משמעות דתית. למשל שאין לשנות אפילו את הניגונים הנהוגים בקהילה[88] או את חגיגת ה"מימונה",[89] אף שייתכן שמנהגים אלו לא נתייסדו על ידי רבנים אלא על ידי העם.

כך מסכם את הדברים הרב יאשיהו בן יוסף פינטו מדמשק, בשו"ת נבחר מכסף:

כדכתב הרב שמש צדקה באו"ח סי' ד', וז"ל ולא זו בלבד במנהג שהוקבע עפ"י סופרים וספרים דטעמם ונימוקם עמם אלא אפילו במנהג תמוה כההיא [...] ודכוותיהו טובא [ודוגמאות דומות רבות] בקשו בכל מאמצי כחם למצוא סמך ליישב אותו וכו' וכ"כ המהרשד"ם[90]שאפילו במנהג שנראה נגד הדין וכו' אחר שנתפשט המנהג אין למנוע אותו דאמרינן הנח להם לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הם וכו'[91] עיי"ש [...] ואמנם אם יש מנהג דנפיק מיניה חורבא [– שיוצא ממנו חורבן] י"ל דצריך שיקול דעת של גדולי הדור לבטלו.[92]

יתרה מזאת, מצאנו בשו"ת משאת בנימין שגם אם אין מדובר במנהג ותיקין, אלא מנהג בהנהגת הציבור (כגון דרך בחירת גובי המסים), אין לשנות ממנהג המקום.[93]

אף כשהמנהג הוא בעייתי וסותר את מסקנת רוב הפוסקים, פוסק מרן בעל השולחן ערוך, שלפעמים די בפוסק אחד להתיר אפילו איסורי תורה אם כך נהגו.[94] כך עולה מדברי הש"ך שכתב: "ואין זה תימה, דהרבה פעמים מצינו כן שהמנהג כפוסק אחד אף שרוב הפוסקין חולקין".[95]

למרות הבעייתיות שבדבר,[96] מצאנו שגם מנהגי עמי הארץ שיש להם אפילו פן של איסור מתקבלים לפעמים, ואף זוכים להכשר, לפחות בדיעבד, כגון ריקוד בשבת,[97] אכילת חלבי בסעודת חג השבועות,[98] מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים,[99] הכנת סלט ביצים בשבת,[100] עישון ביום טוב,[101] חגיגה בתשעה באב שנדחה ועוד.[102]

הדוגמאות הללו מוכיחות שהבעיה איננה מי מייסד את המנהג (ברור שפעמים רבות מדובר בעמי הארץ), אלא אותה סתירה להלכה, ואף כאן מצאנו מגמה ללמד זכות על הציבור.

יש שהוכיחו את העניין גם משמות החודשים העבריים, שבאו מהתרבות האכדית האלילית. לכאורה יש בשימוש בשמות חודשים אלו איסור "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע על פיך".[103] ברם, לאחר גלות בבל לא רק שהוכשרו השמות אלא אפשר לומר שאף התקדשו.[104] מצאנו גם פוסקים שהקפידו להשתמש דווקא בהם ולא בתאריכים "לועזיים" שלא התקבלו.[105]

ברוב הדוגמאות שמצאנו תוקף למנהג עממי על אף בעיותיו ההלכתיות, מתבסס המנהג על איזה שהוא ערך תורני, כגון שמחת שבת ויום טוב או מצווה, גם אם הזמן או המקום של היישום של אותו ערך חיובי, הוא מפוקפק או אסור. כך גם לגבי הערכים של כבוד התורה, כגון עליית הקונה במקום כוהן,[106] קישוט ספר תורה ברימונים המצלצלים בשבת,[107] ריקוד בשמחת תורה, הנחת כתר התורה בראש הקוראים בשמחת תורה,[108] או כיבוד הורים (לאלה המדליקים נרות נשמה ביום טוב). על כגון זה כותב הציץ אליעזר: "קול המון כקול שדי".[109] אך גם אם המנהג אינו מתבסס על ערך תורני, כגון הנהגות בין פועלים לבעלי הבית, או "סתם דברים שאינם עניין לחוקי התורה וההלכה, אמרו בדרך כללי: 'הכל כמנהג המדינה' ".[110]

אם כך במנהגים שהונהגו על ידי המון העם שיש להם פן בעייתי מבחינת ההלכה, קל וחומר בנושא הנפת דגל ישראל וכיבודו שהונהג בהסכמתם של רבנים גדולים,[111] שיש להתחשב במנהג ישראל שאינו סותר שום הלכה. בפרט שמנהג של תוספת חומרה, שאינו מקל בשום דבר של איסור, קל יותר להוסיף.[112] כל שכן כשכבר ראינו שדגל ישראל לא רק שאינו סותר אלא מהווה תוספת חיזוק לערכים תורניים מובהקים (בדומה לכבוד התורה, שמחת שבת וכדומה בדוגמאות הנ"ל), כמו חיבוב עם ישראל, ייחודו ובחירתו, כיבוש ארץ הקודש, קיבוץ גלויות, קידוש השם, מסירות נפש וכדומה.

מצאנו גם הקפדה שלא לשנות אפילו מנהגים שהם יותר "לאומיים" מאשר דתיים.[113] למשל הזכרנו למעלה[114] את המנהג לקבור את מי שנהרג על ידי הגויים בבגדיו, להעלות חֵמה ולעורר רגש לאומי. הרי לא מדובר על מנהג דתי אלא לצורך לאומי, ובכל זאת נחשב למנהג שהתקבל, אף שסותר את ההלכה הרגילה של כבוד המת. כך גם במנהג לצאת עם חץ וקשת בל"ג בעומר שכנראה נוסד על ידי העם כמשהו לאומי,[115] ומה שנהוג גם לא לקבל צדקה מגויים בפרהסיה משום הכבוד הלאומי.[116]

אף בדורות האחרונים מצאנו שגם אם אין ביכולתם של בתי הדין לגזור גזרות חדשות, כותב בעל הציץ אליעזר:

חוששני מאד משום מנהג ישראל תורה וקול המון שהוא כקול שדי, דהרי בקרב ההמונים נפוצה מאד האגדה המקובלת הזאת שגולי ספרד עשו הסכמה על כך, וחששו לה דור אחר דור, לכן על כגון דא יש לומר הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן,[117] ואין להתיר בשופי לשואל על ישיבת קבע בספרד.[118]

מצאנו שמנהגים של זהות "לאומית" מחייבים אותנו בתנאים מסוימים אף למסור את הנפש: "אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. מאי מצוה קלה? אמר רבה בר יצחק אמר רב אפילו ערקתא דמסאנא", ופירש הרי"ף: "הנכרים שבאותו הזמן היו עושין רצועות של מנעליהן אדומות וישראל היו עושין שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי".[119] גם רבנו חננאל,[120] בעלי התוספות,[121] הרא"ש[122] והרשב"א[123]מסבירים שאין כאן מגמה "דתית" או מצווה, אלא כל מטרת המנהג להיות שונה ולהיבדל מהגויים, לאחר שהם הנהיגו דבר מסוים, וכן פסקו הרמב"ם[124] והגר"א.[125] כך מדגיש גם הרא"מ: "אפילו אין מצוה אלא מנהג יהדות שהונהג לתרבות".[126]

נמצא שהיכר לאומי בין ישראל לעמים נחשב מנהג חשוב, אפילו אם הגויים הם אלה שיזמו הנהגה מסוימת ואנחנו רק הגבנו להיות שונים ומובדלים, וכל שכן שסמל מובהק לזהות לאומית כמו דגל ישראל ייחשב מנהג חשוב.

אמנם יש מקום לכאורה לחלק ולומר שהראשונים הללו דיברו בתקופה שבה עזיבת הלאום הייתה כרוכה גם בעזיבת הדת, אך הדיוק בדבריהם מראה בעליל שקיים ערך עצמי גם לייחוד הלאומי שלנו והפרדתנו משאר האומות, ובנושא זה עצמו הם חולקים על רש"י[127]בסוגיה. בפרק מיוחד נראה בהרחבה שאין הבחנה בין התחומים הלאומיים לתחומים הדתיים בישראל.[128]

טעמי תוקף המנהגים

טעמים רבים הוצעו לאיסור לשנות מהמנהג:[129]

א.   לא תתגודדו[130]

ב.    לא להוציא לעז על הראשונים[131] וללמד זכות[132]

ג.     מנהג אבותינו בידנו,[133] תורה היא[134]

ד.    מסורת ("חדש אסור מן התורה") – חשש מהמדרון החלקלק של רפורמה[135]

ה.    גדול השלום – להימנע ממחלוקת[136]

ו.     חזקה שנעשה על פי חכמים[137]

ז.     קול המון כקול שדי[138]

ח.    זלזול באנשי המקום[139]

ט.   הרוב בדרך כלל צודק[140]

טעמים שאינם שייכים בנדון

כאמור, חלק מהסיבות של הקפדה במנהג בוודאי אינן שייכות בנידון של הדגל. למשל כל המקורות האוסרים לשנות מנהגים של בית הדין ("לא תתגודדו") או משום שהם מנהגים ותיקים, מנהג אבותינו, שלא להוציא לעז על הראשונים, ו"אל תבוז כי זקנה אמך" וכדומה. בוודאי גם אין חובה להניף דגל מצד חשש לרפורמה.[141]

טעמים השייכים בנידון

לעומת זאת, חלק מהטעמים האחרים האוסרים שינוי ממנהג שייכים ביותר גם בנושאים חדשים כמו שלנו,[142] כביטויו של ד' רוזן: "כיוון שנשתרשו נתקדשו".[143] למשל, כתב הרב עובדיה יוסף, שאין לשנות אפילו מנהג שהונהג מקרוב כעשיית סודה בשבת.[144]

קול המון כקול שדי: השגחה כללית

מצאנו שבמקום שעם ישראל נמצא שם השכינה. על הפסוק "וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' במצפה",[145] מסבירים רש"י ורד"ק: "לפי שהשכינה שורה בישראל במקום שיתקבצו".[146]

רעיון זה מנוסח היטב באִמרה "קול המון כקול שדי", שהייתה מרגלא בפיהם של הרב צבי יהודה קוק[147] והרב אליעזר ולדנברג.[148]אמנם פתגם זה איננו פסוק וגם לא מאמר חז"ל, ואף אינו מופיע בספרות הרבנית עד לפני כשלוש מאות שנה.[149] במקורות הראשונים הביטוי מופיע בהקשר שלילי וציני. הכותבים מציינים שהמון העם חושב בטעות ועושה רעש מתוך בורות. אולם כיום רבנים משתמשים בביטוי זה כערך חיובי שיש להתחשב בו.[150] מדובר בתרגום של ביטוי לטיני“Vox populi, vox dei”, אִמרה המעניקה משקל מכובד לדעת הציבור, שהוא כדעת האלהים.[151]

אמנם מצאנו לפני כחמש מאות שנה שר"י אברבנאל השתמש בביטוי דומה בהקשר המקובל החיובי בפירושו למסכת אבות. על המשנה: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו – אין רוח המקום נוחה הימנו",[152] העיר: "לפי שכללות העם תמיד ישיג אמתת הדברים [...] ולכן היה קול הרבים כקול שדי [...] כמו שאמרו במקום אחר, 'כל שאהוב למטה אהוב למעלה' ".[153]

האברבנאל מייחס רעיון זה לגבי כשרותם של אנשים, אך המהר"ל מדגיש מההקשר שם שניתן להחיל את הכלל גם על כשרותם של רעיונות המקובלים בציבור: "רוחו של מקום ורצונו הוא דבק ברוח הבריות, וזה מפני כי הכללים יש להם דביקות גמור בו יתברך [...]  כמו שהוא אצל הנביאים".[154] ייתכן שלכך התכוון אף הרמב"ם כשנימק את תקפות המצוות מדרבנן, בין השאר, משום ש"הסכימו עליהם כל ישראל".‏‏[155]

מרן הרב קוק זצ"ל מסביר את היתרון ה"המוני" בכך שהבחירה החופשית מתבטאת יותר אצל יחידים, מה שאין כן כשמסתכלים על הציבור הרחב, שם מתבטא הטבע האלוהי הבריא שהסתלף פחות מישרותו המקורית.[156] מאותה סיבה, למשל, התפעל הרב קוק גם מהזריזות, מהאמונה, מהתמימות, מהטהרה ומהאידיאליזם של צעירים, שאף הם יותר טבעיים, קרי אלוהיים, ופחות מסולפים ומתוחכמים.[157]

יתרה מכך, הרב קוק סובר שאפילו התוקף של תקנות חז"ל יונק מקבלת העם: "היסוד הקיים עדי עד, הוא רק קבלת האומה לדורותיה בדרכי חייה".[158]

נוסף על כך, כל המאמין בהשגחה פרטית, וכל שכן בהשגחה כללית, מאמין שהקב"ה משגיח על מה שקורה בעם ישראל. מכאן שכל תופעה לאומית משמעותית בעם ישראל באה ישירות מהקב"ה.[159]

בכך ממשיך הרב קוק זצ"ל את דרך רבו הנצי"ב, שכתב באיגרתו באשר לאכזבה מתופעת החילון אצל חלק מחובבי ציון, שעל כך נענש משה רבנו, שהעיר לקב"ה שהגאולה ראויה לבוא בצורה אחרת: "אותותיו אלה הן הן דבריו [...] ואין לנו להתחכם לאמר כי נצרך להיות באופן אחר".[160]

ש' קלוגר יישם את הכלל למעשה:

מאמרם ז"ל בכמה דוכתא "פוק חזי מה עמא דבר"[161] ו"קול המון כקול ש-די",[162] ואחז"ל בפ"ו דפסחים "אם אינן נביאים הם בני נביאים",[163]  ואמרו בפ' החובל על כמה דברים "דהיינו דאמרי אינשי"[164] [ – שזה מה שרגילים אנשים לומר] [...] וכיון דרוב העולם אומרים עליו כן ודאי כן הוא.[165]

על כן, גם אם הביטוי "קול המון כקול שדי" אינו מקורי, הרעיון שיש לעם חושים בריאים וישרים ושיש להתחשב בהם, קיים בשכל הישר ובמקורותינו. הוכחת הרש"ק ממאמר חז"ל המצוי "היינו דאמרי אינשי" מצביע בבירור על כיוון זה כדרך לגיטימית.

"כיון שנשתרש נתקדש"[166] מופיע גם לגבי נושאים שאין להם קדושה עצמית, ואף אם באו ממקורות חיצוניים. הזכרנו כבר את דוגמת שמות החודשים (תשרי, מרחשון וכו') שהם שמות אלילים בלשון אכדית שעלו עם היהודים מבבל,[167] ויש להוסיף את השימוש בארמית למשל בנוסח הכתובה. כך גם מנהג גידול זקן שהתחיל כאיסור מדאורייתא של גילוח בתער, אך התקבל במיוחד אצל החסידים, שנהגו לא לנגוע בזקן אפילו בדרך המותרת, ורבים אף מסרו את נפשם על כך; [168] כתב אשורית לפי אחת מהשיטות;[169] שמות מסוימים (בין אלה שמקפידים להשתמש רק בשמות שכבר נהגו מהתנ"ך,[170] גם  אם לועזיים,  כמו מרדכי,[171] אסתר,[172] וכדומה, ובין בשמות לועזיים שהתקבלו כשמות יהודיים, כגון סנדר ואלכסנדר),[173] במקום שההשלכה המעשית היא שבגט כותבים "המכונה" ולא "דמתקריא",[174] ושכותבים את אותם השמות באותיות עבריות רגילות ללא אותיות הניקוד כמו אלכסנדר (ולא אלעקסאנדער);[175] סמל המגן-דוד (בוודאי מי שמזלזל בסמל זה כוונותיו ברורות לשלילה ויש למחות על כך);[176] טלית גדול אף שמלכתחילה היה בגד חול בלי קדושה עצמית, אך לאחר שהתקבל על ידי העם כבגד המיוחד לתפילה אין להיכנס אתו לבית הכיסא,[177] ונוהגים כך גם בקיטל,[178]באבנט (גארטל, חגורה לתפילה)[179] ויש המחמירים אף בכיפה.[180] יש שכתבו כך אף על חבישת שטריימל, אף שהם מודים ש"כנראה בזמן האבות לא הלכו" כך. ובכל זאת לאחר שהתקבל ונהגו בלבוש מסוים, לדעתם הוענקה לו חשיבות ואולי אף קדושה ועליהם להקפיד להמשיך לחבשו.[181] רצב"י קוק העיר על כך שקל וחומר שהוקדשו המדים של צה"ל.[182]

דוגמה מפתיעה שמעתי בשם הרצב"י קוק שגער בבחור שצחק על תלמיד אחר שהקשה קושיה על סמך חלוקת הפרקים של התנ"ך. העיר הרב שיש מקום להתבונן בקושיה משום שהחלוקה לפרקים, אף שלא נעשתה על ידי יהודים, התקבלה על ידי עם ישראל ונהוג בעם להשתמש בה.[183]

זה בדיוק מה שנקרא תורת אמך; אין מדובר בלמדנות ("מוסר אביך") או בתקנה רשמית ציבורית ("לא תסור"), אלא במנהג שצמח בתוך "בית" ישראל.[184] כך כותב ד' רוזן: "המואס בסמל ומזלזל במסורת סופו להתבטל בפני כל וכל [...] ריבוי הסמלים ומסורות קושר את הפרט לכלל ואת בני הדור לדורות [...] ומוסיף חישוקים לתרבות העם שלא יפרצו בה זרים [...] כיון שנשתרשו בעם מכבדים אותם ומתכבדים בהם."[185] כן יעידו רבים שערכו חופות לזוגות לא דתיים, שאפילו בעבורם הטקס וסמליו, גם אלה שאינם הלכתיים, התקדשו בעיניהם, וטוב שכך. ייתכן אף לראות תקדים לכך מהאישור האלוהי בסיני למה שנהגו, "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה".[186]

אם קבלתם של ישראל היא מה שהעניקה חשיבות לטלית, לשמות החודשים ולזקן, ייתכן שהוא הדין ואף קל וחומר לדגל ישראל, שהוא מיוחד רק לעם ישראל והתקבל בהחלטה רשמית[187] על ידי העם כסמל "לבני ישראל עם קרובו".[188]

ראינו שמהרש"ק הזכיר בהקשר זה את המושג "הנח להם לישראל אם לא נביאים הם, בני נביאים הם",[189] וראינו גישות שונות בהבנת מאמר זה:

א.   מהרי"ק[190] (וכן משמעות הסוגיה במקור בפסחים[191] ובריב"ש[192]): אם ישראל נוהגים כך, כנראה המנהג מבוסס על דברי תלמידי חכמים ראשונים (לפי זה העיקר בביטוי הוא: "בני נביאים").

ב.    בעל שו"ת נבחר מכסף:[193] כלל זה חל אפילו כשהמנהג תמוה, והטעם כדי למנוע מחלוקת (לפי זה העיקר בביטוי הוא: "הנח").

ג.     ראבי"ה:[194] כבר דשו בו רבים, לא ללמד חובה אלא ללמד זכות על ישראל (וכן משמע מהבית יוסף[195] וחלק מהאחרונים,[196]ולפי זה העיקור בביטוי הוא: "הנח להם").

ד.    מהרש"ק:[197] לציבור הרחב יש חושים בריאים שיש להתחשב בהם (לא כתוב "בני חכמים" אלא "נביאים", מדובר בחוש ולאו דווקא בדבר שניתן להוכחה).

לאחר בחינת השייכות של הכלל "הנח להם לישראל" בנידון של הדגל, נראה בבירור ששייכים שלושה מתוך ארבעת הטעמים: למעט במחלוקת, ללמד זכות על ישראל ושיש לציבור חושים בריאים.

"אל ישנה מפני המחלוקת"

נראה שראוי להתמקד במיוחד בסוגייתנו בקשר שבין המחלוקת ובין האיסור לשנות ממנהג הציבור הכללי. כשחז"ל מדברים על החשיבות שלא לשנות ממנהגים, הם מסבירים במסכת פסחים את הטעם כך: "מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין [...] [כלומר, גם אם אין דעתו להשתקע שם אלא לחזור למקומו המקורי, א"ש] אל ישנה אדם מפני המחלוקת".[198] כלומר, גם כשאחרים טועים ומברכים ברכה לבטלה,[199] אין לשנות מפני המחלוקת, קל וחומר בנידון שלנו שאין חשש איסור כלל בהנפת דגל.[200]

כלומר בין לקולא ובין לחומרה יש לנהוג כמו הרבים, כפי שהסביר רש"י: "דהא דקי"ל בעלמא אל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אלא מפני המחלוקת".[201] יושם לב שרש"י משמיט את כל ההסברים הנוספים להקפדה על מנהגים (למשל משום "לא תתגודדו", או כדי שלא להוציא לעז וכדומה[202]) כדי להדגיש שהטעם העיקרי הוא החשש מפני המחלוקת.[203] וכן מפורש בשדה חמד.[204] כך מוכח גם מההמשך שם: "א"ל רב ספרא לר' אבא כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא, ביישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת".[205] כך אכן נפסק להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך בתוספת הדגשה: "לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת",[206] וכפי שהדגיש הר"ח מוולוז'ין: "ואין לשנות ממנהגם משום [...] מפירוד המנהג נעשה פירוד הלבבות".[207]

המאירי הוסיף שם על פי גמרא אחרת, שלעולם אין לשנות אפילו במנהג קל מהנהוג, שהרי משה רבנו לא אכל כשעלה למרומים בסיני, ולעומתו מלאכי השרת כשירדו למטה עשו את עצמם כמי שאכלו, שנאמר "כן תעשה כאשר דברת",[208] וכדברי המדרש שם: "עלת לקרתא הלך בנימוסיה" [– באת לעיר, הלך בנימוסיו]".[209] רעיון זה מובא אף להלכה כמקור שאין לשנות אפילו ממנהג קל (כגון כמה לשלם לשדכן,[210] אי-אמירת קדיש על שאר הקרובים[211] או לבישת קיטל בשעת החופה[212]), ואפילו לגבי הצדקת הליכה במנהגי הגויים במי שגר בחו"ל, כגון שהאבלים עונדים שם בגד שחור.[213] כצפוי, אבי תנועת המוסר, הר"י סלנטר, קבע רעיון זה כעיקרון חשוב בהתנהגות בדרך ארץ.[214]

אמנם לעתים יש מקום להסתמך על אי-מעשה (בגמרא שם, אם בא ממקום שנהגו לא לעשות מלאכה בערבי פסחים), ויאמרו הבריות "כמה בטלני הוי בשוקא",[215] שהוא אינו מניף דגל מתוך עצלנות כמו אזרחים רבים אחרים. אך נראה שאי-העמידה עם כולם כשמעלים את הדגל בטקס או בעת הצפירה וכדומה, דומה אף לקום ועשה שמעשיו ניכרים ויגרמו מחלוקת. כך הגדיר שם גם הרמב"ם שהיתר הפסיביות הוא רק בתנאי שאינו ניכר כלל.[216] ואכן אנן סהדי שכלי התקשורת מדווחים בקביעות ביום הזיכרון בבוז על אותם "חרדים" שאינם עוצרים בצפירה כמו כולם, וקל וחומר בנידון שלנו שאין בכך שינוי ממנהג אבותיו (כמו לשבות בערבי פסחים) שאין לשנות ממנהג המקום. בדומה לכך כתב מהר"ם גלאנטי: "ותנן 'אל ישנה אדם ממנהג המקום מפני המחלוקת', והנה שם (בפסחים) גבי איסור והיתר סלקי ונחתי ועם כל זה אל ישנה אדם, כל שכן בנדון זה שאין בה דבר של איסור חלילה לא בדברי זה ולא בדברי זה".[217]

מצאנו גם אידיאל שלא לשנות ממעשי הציבור אף בענייני חולין גמורים:

לא יהא אדם ער בין הישנים, ולא ישן בין הערים, ולא בוכה בין השוחקים, ולא שוחק בין הבוכים, ולא יושב בין העומדים, ולא עומד בין היושבים, ולא קורא בין השונים, ולא שונה בין הקורים. כללו של דבר, לא ישנה אדם מדעת הבריות.[218]

יש פוסקים שאין לשנות מפני המחלוקת אפילו ממנהג בורות,[219] ויש שהתירו לפעמים אף לעבור על איסור דרבנן,[220] קל וחומר בנידון דידן.

מצאנו שאף מי שמקפיד שלא לאכל פת עכו"ם, אם הוא מזדמן לקבוצה שנוהגים להקל בנושא, עליו לאכול אתם, הואיל והפת הוא עיקר סעודה ואם לא יאכל מפתם יתקוטטו עמו.[221] ואף שהרמ"א סיים שם שאין ללמוד מכאן לשאר מאכלים, משום שהנמנע מלאכול מלחמם של אחרים פוגע במיוחד, ייתכן מאוד לדמות את הדבר למי שמזלזל בדגל שהוא פוגע בסמל בסיסי של החברה הישראלית. כל שכן, בשונה מפת עכו"ם, שהדבר אינו כרוך באיסור או בחשש איסור.

בדומה לדברינו, מצאנו שכתב ש' אבינר שלא להימנע כששרים "התקווה", ואדרבה יש להצטרף,[222] ובוודאי לעמוד, וכך נהגו רבים מגדולי הדור.[223] כן כתבו מורנו הרצב"י קוק והרח"ד הלוי שלאחר שהציבור אימץ את הנוהג להוקיר את זכרם של הנופלים באמצעות עמידה בדומייה בעת השמעת צפירה וכדומה, אין להיות פורש מהציבור מאותו מנהג,[224] ויש שהוסיפו שאף יש לאסור לשבת משום חשש איבה שיצא מכך.[225] כך נראה שצריך להיות היחס גם לגבי יום השואה למרות עיתויו בחודש ניסן,[226] ודרך ארץ קדמה לתורה.[227]

יתרה מזאת, לא רק שיש להימנע מלשנות ממנהג מקובל משום מחלוקת, אלא שיש ערך חיובי מדאורייתא של דרכי שלום.[228]

פן נוסף בסוגיה מופיע במנורת המאור:[229] יש חיוב על האדם להיות שותף עם הבריות. לפי זה הורה מו"ר הר"ד ליאור שאפילו אם הציבור אינו מקפיד על המשנים, לא ראוי לנהוג בשונה מהם.[230]

על כן, גם אם קיים ספק אם להגדיר את כבוד דגל ישראל כמנהג שאין לשנות, העובדה שחוסר כבוד כלפי הדגל בוודאי כרוך במחלוקת, שההלכה חוששת ממנה אפילו להתיר ספק איסור,[231] מלמדת שבוודאי בנידון שלנו שאינו כרוך באיסור כלל יש להקפיד על המנהג. וכבר ראינו שאף הר"מ פיינשטיין, שהתנגד מלכתחילה להכנסת דגל ישראל לתוך בית הכנסת, הפטיר שאין לעשות מזה מחלוקת.

נעשה על פי חכמים

יחד עם חשיבות מנהגי העם ותוקפם חשוב לזכור גם את ההסתייגות: "לא תהיה אחרי רבים לרָעות",[232] המעניקה תוקף רק למנהג שהוא בהסכמת חכמי הדור.‏[233] אם קבוצה של רשעים נוהגים במעשה כלשהו, בוודאי שהדבר לא ייחשב כמנהג ישראל המחייב.[234]

אכן כבר התייחסנו לכך שרבים מהרבנים החשובים ביותר בדורות האחרונים היו מחובבי ציון,[235] והרבנים מימון, ורהפטיג ובר-אילן היו מבין המכריעים בהחלטת עיצוב הדגל.[236] נוסף על לקט "שיבת ציון" של הר"א סלוצקי – אוסף איגרות מגדולי הדור מלפני כמאה ועשרים שנה על תמיכתם בציונות –[237] בשנים האחרונות יצאו לאור ספרים נוספים בנושא.[238]

ברם, לעומת החכמים הרבים הללו, יש צורך לדון בשאלה כיצד לפרש את שתיקתם היחסית של רבים מגדולי הפוסקים בנושא. מצאנו לפעמים שהיעדר מחאת תלמידי חכמים יכולה להיחשב כהסכמה ואף כהצדקה למנהג.[239] הוכחה לכך נמצאת בסוגיות רבות שכתוב שעשו מעשה לפני רב "ולא אמר ליה ולא מידי",[240] ו"שתיקה כהודאה".[241]

בדומה לכך כתבו הרא"ש[242] ומהרי"ק: "דאיך יתכן מנהג קבוע ותדיר כזה שיפול בו הטעות לעשות כנגד כל חכמי הדור או רובם".[243]עיקרון זה מובא גם להלכה על ידי פוסקים רבים.[244]

לענייננו, העובדה שברוב קהילות ישראל, בארץ ובתפוצות, נוהגים להניף דגלי ישראל ורואים את הדבר בחיוב וכהזדהות עם העם היהודי,[245] ומחאה רבנית כמעט שלא נשמעת, מעניקה לדגל גושפנקה הלכתית. אפילו הר"מ פיינשטיין שהתפרסם בהתנגדותו להכנסת דגל ישראל לבית הכנסת,[246] דרש פעמים רבות ליד דגל ישראל ולא מחה כלל,[247] ואף נכח בישיבה-קטנה שבראשותו, מתיבתא תפארת ירושלים, כשצעדו עם דגלי ישראל ואמריקה בטקס סיום לימודיהם שהתקיים בבית המדרש.[248]

ברם, ניתן לכאורה להפריך הוכחה זאת על סמך הגמרא האומרת:

מאן דאמר הלכה, דרשינן לה בפירקא [– מלמדים כך לכתחילה בשיעור], מאן דאמר מנהג, מידרש לא דרשינן אורויי מורינן [– לא מלמדים מלכתחילה, אך כך מורים אם נשאלים], ומאן דאמר נהגו, אורויי לא מורינן ואי עביד, עביד ולא מהדרינן ליה [– לא מורים כן מלכתחילה, אך בדיעבד אם עושים כן, אין מתקנים אותם].[249]

ופירש רש"י: "מאן דאמר 'נהגו' משמע הן נהגו מאיליהן אבל אינו עיקר, ו'מנהג' משמע תורת מנהג יש בדבר ומנהג כשר הוא". כלומר, יש שלוש דרגות: הלכה, מנהג "כשר" ו"נהגו מאיליהן". הדרגה האחרונה דומה לכאורה למקרה הדגל, והכלל הוא שאין למחות, אך אין בשתיקה עליה גושפנקה רבנית..

אמנם בעלי התוספות מסבירים, שאין ללמוד מכאן למעט בחשיבות המושג "נהגו", שהרי לביטוי יש מעמד נחות שם משום שסותר את עיקר הדין,[250] אך אם אינו סותר את הדין, אזי יש ערך ל"נהגו העם", וכן מצאנו במפורש במקומות אחרים שבמקרה ש"נהגו" מורים כן מלכתחילה.[251]

אף בעל השדה חמד מבחין בין מקומות שבהם משווים בין הלכה, מנהג ונהגו, לבין מקורות שבהם כתוב סתם "נהגו", שאז מורים כן מלכתחילה.[252] במקום אחר הוא מבחין בין הביטוי "נהגו" בלשון חז"ל, שהכוונה שם היא שאין מורים כן מלכתחילה, לבין השימוש בביטוי זה בפי הפוסקים במשך הדורות, שמשמעותו שם להורות כן מלכתחילה.[253] כך מעיר גם בספר הכללים יד מלאכי, שאף בסוגיית "מקום שנהגו" מדובר במנהג שאינו קבוע אלא שנהגו כן בעצמם, ובכל זאת יש למנהג תוקף הלכתי.[254]

אם נוסיף את דברי הרשב"א והרא"ש, המעניקים כשרות למנהגים שרבנים אינם מוחים כנגדם, נראה שאולי גם לכך התכוונו חז"ל באומרם "הנח להם לישראל, אם לא נביאים הם, בני נביאים הם".[255] אכן גם הר"מ פיינשטיין מביא את השיקול הזה כשמתיר לקשט פרוכת במגן דוד ש"אין לזה [לחשש איסור, א"ש] שום מקור ושום טעם לחלוק בזה על דורות שלפנינו שהניחו לעשות זה".[256]

בנושא שלנו התברר מדברי חז"ל שגם בימי אבותינו היזמה של הדגלים באה מצד ישראל: "לך עשה להם דגלים כמו שנתאוו".[257] אם לא נביאים הם בני נביאים הם, תרתי משמע!

ניתן להוסיף שרעיון זה מתבטא גם בכלל "דרך ארץ קדמה לתורה",[258] שפירושו שדרך ההנהגה הטבעית שעליה מתבסס העולם, היא גם הבסיס שעליו ניתנה התורה. על כן, אם דרך העולם והחברה הוא להעריך ולכבד את דגל המדינה כסמל, כערך וכדבר חיובי, כך יש לנהוג בשכל הישר והאלמנטרי – הקומה הראשונה שעליה מתבססת התורה. הרש"ר הירש הרחיב על כך בכתביו.[259]

הרוב בדרך כלל צודק

כך הסביר הנצי"ב את ההיגיון של הדין "אחרי רבים להטות": "שמסתמא כדעות הרבים הוא הטוב והישר".[260] תלמידו, מרן הרב קוק, מוסיף שההלכה נקבעה כרבים נגד המיעוט משום שתי סיבות: "האמת והשלום".[261] נוסף על העובדה שצריכים איכשהו להכריע במחלוקת (השלום), ייתכן שהרוב אכן קולע לאמת.[262] על כן, אם החברה הכללית נוהגת מנהג כלשהו, רוב הסיכויים שיש היגיון, אמת ויושר בהנהגתם, וכך יש להבין גם את הכלל: "כל המשנה ידו על התחתונה".[263] כבר הזכרנו שהרב קוק מעריך את היושר ואת האמונה הבסיסיים שהם יותר טבעיים ובריאים אצל ההמון.[264]

ייתכן שזאת אחת הסיבות לכך שמנהג הוגדר רק אם הוא דבר תדיר,[265] כי התדירות מאפשרת למנהג לעמוד בביקורת הזמן והחברה.

אל תפרוש מן הציבור

בין אם מדובר בהצטרפות למנהג ישראל לכבד את הדגל "מלכתחילה" או רק "בדיעבד", יש קשר ישיר בין הסוגיה שלנו לבין העיקרון של "אל תפרוש מן הציבור".[266] חז"ל רואים בחומרה רבה חוסר הזדהות לאומית. במשנה תורה לרמב"ם נפסק: "הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא".[267]

על דברי הרמב"ם הללו, מדגיש בעל הציץ אליעזר שייתכן שמדובר על מי ששומר תורה ומצוות ואינו בעל עברות, אלא שאיננו מזדהה עם הצד הציבורי והלאומי של "עדת ישראל". גם מי שרק לא משלם את מסי ישראל, אין לו חלק לעולם הבא.[268] בדומה לכך מצאנו שעזרה ונקמה לישראל הם עזרה ונקמה לה'.[269]

מורא מלכות כסייג בפני אנרכיה חברתית ודתית

חז"ל מדגישים את הרעות שבאנרכיה: "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו".[270] הרבה מהזהירות ואף ההסתייגות מה"חדש" נבעו לא רק מחשש מפני הרפורמה האינטלקטואלית, אלא אף מהרצון להרחיק מפריקת עול של מסגרות לשמן.

מרן הרב קוק מרחיב על כך בהתייחסו לדברי הגמרא "אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים [...] אין מספיקים לכתב חללה של רשות [– מלכות]":[271]

סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר והם אחוזים זה בזה. ע"כ אין למהר להתפרץ להרס סדרי החברה המדינית גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו. כי מי שמהרס איזה בנין ע"מ לתקנו צריך לכלול בשכלו את כל תכונתו. ובאשר אי אפשר לאדם להקיף את כל ארחות החברה האנושית לכל פרטיה, ע"כ לא יוכל להשען על בינתו [...] ראוי [...] להאמין שיד ד' אוחזת בארחות התולדה האנושית.[272]

ייתכן שלזה התכוון הרא"ם שהסביר את חומרת השינוי אפילו במנהג של תרבות שבמפורש אינו מצווה משום "(ש)אם יעברנו נראה כעובר מצוה ואפקירה".[273]

אמנם בציבור החרדי לוקחים את החשש מכל חידוש לקיצוניות,[274] אך בוודאי שיש אמת בחשש מפני המדרון החלקלק של פריצת מסגרות. האנרכיה איננה יודעת גבולות ועלולה להגיע בקלות מהמישור החברתי והלאומי למישור הדתי.

לסיכום, מספיק לכאורה אפילו אחת מהסיבות שלא לשנות ממנהג המקום כדי להצדיק את ההקפדה עליו, וכל שכן כשרבות מהסיבות שייכות. בין אם מדובר בהצטרפות למנהג ישראל לכבד את דגל ישראל "מלכתחילה" (משום שרצון ישראל מבטא את רצון ה' ו"קול המון כקול שדי", ובפרט כשנעשה על פי חכמים ושהרוב בדרך כלל צודק) או רק "בדיעבד" (משום "אל ישנה מפני המחלוקת" והחשש מאנרכיה), יש קשר ישיר בין הסוגיה שלנו ובין העיקרון הרב-גווני של "אל תפרוש מן הציבור".[275] לא רק בנושאים דתיים אלא גם בנושאים לאומיים וחברתיים, הכבוד והנימוס הנהוגים בציבור הרחב מחייבים את כולם, ודרך ארץ היא חלק מהתורה ואף קדמה לה. גם במדבר, הקב"ה הסכים ברצון ליזמת ישראל לדגלים, אם כך אף עלינו לנהוג בדרך ה'.

ברם חשוב להוסיף, שאם חשיבות כבוד הדגל נובעת מתוקף המנהג, יוצא שאם ביום מן הימים החברה או העם יפנו גב לערך זו (למשל לטובת ערך האוניברסליות והפוסט-לאומיות[276]), ממילא תרד חשיבותו גם בעיני היהדות הנאמנה,[277] ואולי אף אז ייחשב הדבר כ"קול המון כקול שדי" לכיוון ההפוך. בכל זאת שאר הנקודות שהעלינו במאמר, המבוססות על מקורות הנצח של "לכתחילה", אכן יישארו לנצח, ובוודאי שדברי הנביאים חשובים יותר מדברי "בני הנביאים".

הקשר בין הדת והלאומיות

דת ולאומיות מתאחדים בדגלים

מבחינה היסטורית, אף אצל רבות מאומות העולם הדגל היווה סמל דתי ולאומי כאחד, ואחוזי הצלבים והסהרים שבדגלים יוכיחו.[278]השימוש בדגלים עלה מדרגה דווקא במסעי הצלב, שאז חיילים רבים ממדינות שונות התלכדו מסביב הדגל בתור סמל דתי, והיו מוכנים למסור את נפשם ולהילחם עד הסוף בעבורו.[279] המדינות למדו לנצל את תחושת המסירות הזאת. נהוג היה לבחור בסמל המלך ולפעמים גם של ה"קדוש" מתוך אמונה שיגן עליהם במיוחד, המכונה "Patron Saint", למשל הצלב של ג'ורג' ה"קדוש" שנהיה לסמל אנגליה, והצלב של אנדרו ה"קדוש" בדגל סקוטלנד.[280]

עד היום יש המחלקים את הדגלים לפי הסמלים הדתיים: צלבים, סהרים, כוכבים, פסים (ואף הצבעים, לפחות אצל הערבים, קשורים לשייכות לכתות דתיות).[281] העובדה שברוב דגלי העולם יש או סהר או צלב מוכיחה היטב את הקשר בין הלאום והדת לדגל. הדגל הייחודי שלנו, שאינו משתייך לאף "משפחה" דתית של דגלים, מבטא גם את העיקרון של "עם לבדד ישכון".[282] כשם שהשבת שלנו שונה וייחודית לעומת יום ו' של מחצית העולם המוסלמי ויום א' של המחצית השנייה, כך גם הדגל שלנו אינו משתייך לאף "קואליציה" ומדגיש את סגולתנו.

הסמליות הדתית היא גם זו שמפריעה לאזרחים המוסלמים של המדינה, המרגישים מופלים לרעה על ידי דגל ישראל שסמליו הם יהודיים מובהקים,[283] דבר האמור לשמח את האגף הדתי של המדינה.

כמו שסמל ארגון מגן דוד אדום עומד בבירור לעומת הצלב האדום או הסהר האדום, כך דגלנו מסמל את דתנו. אמנם היו מבין הפוסקים שלא התרגשו מהסמל הלאומי של הצלב,[284] אך נראה שהעובדה שהמוסלמים סירבו להשתמש בצלב האדום מלמדת שיהיה זה חילול השם אם אנו נקפיד פחות.[285] אמנם אין קדושה במגן דוד,[286] אך בתור אלטרנטיבה לסמלים הדתיים שלהם, מכלל לאו אתה שומע הן. אמנם המאבק לקח 57 שנים עד שהסכים הצלב אדום הבין-לאומי להכיר במגן דוד אדום כפי שהם מכירים בסמל הסהר האדום, ונראה שיש לברך על כך ואף לראות קידוש השם בכך שישראל התעקשו, למרות ההפסדים והעימותים שהיו כרוכים בכך, שלא נשתמש בסמלי אלוהים אחרים ודתות אחרות,[287] ובשם אלהינו נדגל.

לסיכום, דגלי העולם יוכיחו שאנשים אינם מבדילים בין הדת והלאומיות.

אי אפשר להבדיל בין דת ולאומיות בישראל

אם לדגל יש משמעות דתית אצל רוב אומות העולם, אפילו בעידן שבו רבים חקקו הפרדה בין דת ומדינה, קל וחומר בעם ישראל ובמדינת ישראל, היכן שהדת והלאומיות שזורות זו בזו, שיש לדגל משמעות דתית. בנצרות ובאיסלם אם אדם אינו דתי הוא יוצא מכלל הדת. לעומת זאת, ביהדות גם אם יהודי אינו דתי, הוא עדיין יהודי, "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא",[288] ו"בין כך ובין כך קרויים בנים",[289]משום שנוסף על דת, אנו גם לאום. אם יהודי לא דתי נותן פרוטה לאישה, הם נשואים לכל דבר ועניין,[290] וכן הפוך, גוי ששבת חייב מיתה.[291]

למרות תפישות ה"כנענים" ו"נטורי קרתא",[292] התנ"ך וכל מקורות היהדות מעלים בצורה חד-משמעית שאין הבחנה בין תורת ישראל ובין לאומיותה. הללו, המנסים לתקוע טריז בין השניים, בין אם לתמוך בלאומיות על חשבון הדת בין אם להתנגד ללאומיות לטובת הדת, הושפעו בבירור מאלפיים שנות גלות שבהן ראו את היהדות כדת בלבד. אף פרופ' י' ליבוביץ הדגיש ש"אין לכך (הנפת דגל) שום קשר ליהדות", משום שראה ביהדות מערכת חוקים, לא אידיאלים ובוודאי לא לאומיות.[293]

לעומתם, קבעו חז"ל שדגל ישראל הלאומי הוא דגל ה': "ההוא דכתיב 'ובשם אלהינו נדגול',[294] שקבע הקב"ה שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים שנאמר 'איש על דגלו' ".[295]

ועוד אמרו חז"ל:

"איש על דגלו" ההוא דכתיב [...] עד היכן חבבן עד היכן שומרן עד היכן נצרן כביכול? [...] ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו אמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים לשמי למה שהם בני שנא' "בנים אתם לה' אלהיכם",[296] והם צבאותי וכן הוא אומר "והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים",[297] וכן הוא אומר "דגל מחנה יהודה תימנה לצבאותם",[298] ולפי שהן צבאותי אעשה אותם דגלים לשמי ההוא דכתיב "איש על דגלו".[299]

המעיין יראה שכל ניסיון להבחין בין מצוות לאומיות ודתיות הוא מלאכותי ונידון לכישלון, כי מלכותנו היא כיסא ה',[300] ארצנו הלאומית היא ארץ הקודש, שפתנו הלאומית היא לשון הקודש, צבאנו הלאומי הוא צבאות ה',[301] וממילא יש מצוות להקים מלכות,[302] לבנות יישובים בארץ ישראל ולגור בה[303], לדבר עברית[304] ולשרת בצה"ל.[305]

טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל [...] ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות [...] חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל  ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדה.[306]

התנ"ך מתאר את ייעודנו להיות "גוי גדול",[307] "ממלכת כהנים וגוי קדוש",[308] בשילוב שלטון עם ערכיות אלוהית. אף יציאת מצרים הייתה בזכות הקפדתנו על ייחודנו הלאומי, אף שלא היינו שם דתיים.[309] ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים מתארים את כיבוש ארצנו, את חלוקתה, את הגנתה בפני פולשים ואת חיינו בה כעם במדינתו. אף כשמדובר באיום של חלילה גלות מארצנו ופירוק מדינתנו לתפקד בגלות כדת, לאחר התקופה הזמנית של העונש, כולנו יודעים שעתידנו לחזור ליישם את ייעודנו הלאומי בארצנו. האם דוד המלך ומלך המשיח הן דמויות דתיות או לאומיות? אי אפשר להפריד בין התחומים.

הדברים מתבטאים גם בעניינים הלכתיים. "עם ישראל" נחשב רק מי שגר בארץ הלאומית לעניין שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל,[310]לגבי פר העלם דבר,[311] קידוש החודש[312] ועוד, משום ש"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".[313]

קיימת אף מצווה מדאורייתא להיות שונה מהגויים לא רק בדתנו אלא אף בסממנים לאומיים כמו לבוש.[314] כשנפסק שקוברים הרוג בבגדיו להעלות חֵמה ורגשות נקמה ושאין מקבלים צדקה מגויים מדובר בכבוד לאומי, לא רק בכבוד דתי.[315]

מלחמת רשות מהווה הוכחה חזקה לזיקה בין הדת והלאומיות, משום שאף שהצלת נפשות דוחה את כל התורה כולה, כבודה וכלכלתה של מלכות ישראל מתירים אפילו לסכן עד שישית מאוכלוסיית העם.[316] הקושי מוסבר בסברת ספר החינוך: משום "לתת כבוד לשם ברוך הוא ולעמו", התלויים זה בזה. [317] על כן מובנת האשמת דבורה הנביאה כלפי מי שלא בא לעזרת ישראל, "כי לא באו לעזרת ה' ",[318] ולכן ציווי ה' "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", מנוסח על ידי משה, "לתת נקמת ה' במדין".[319] כי עזרה ונקמה לישראל הן נקמת ה'.

ראינו שכאשר הגויים מתכוונים להשפיל את ישראל למטרות לאומיות, יש בכך השלכות דתיות ואף הלכתיות של חילול השם, ואין זה נחשב "להנאת עצמו" של הגוי (שדינו לפעמים ב"יעבור ואל ייהרג"), אלא כשעת שמד, וחייבים למסור את נפשו.[320] והטעם הפשוט הוא: "כי שמך נקרא על עירך ועל עמך".[321]

בדומה לכך, "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה".[322] ישראל הם הנציגים של הקב"ה בעולם, וממילא אויבי ישראל הם אויבי ה': "כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש. על עמך יערימו סוד".[323] כשארון ה' היה יוצא למלחמות, היו ישראל אומרים: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".[324] ממילא מובן שכיסאו ושמו של הקב"ה אינם שלמים כל זמן שעמלק רוצה לפגוע בישראל.[325]

לפי זה, כשהרגו הגרמנים את היהודים החילונים, אף אם מי מהם כבר התנצר, בכל זאת הם נחשבים כהרוגים על קידוש השם,[326] כי מבחינתנו, אנטישמיות גזענית ללאום הישראלי שווה לאנטישמיות דתית.

כבר הרחבנו על כך שגילוי ה' בעולם הוא דרך עם ישראל ותולדותינו בעבר, בהווה ובעתיד,[327] ובהתאם לכך הישועה הלאומית של ישראל היא ישועת ה' הדתית: "אמר ר' אבהו כל ישועה שבאה לישראל היא של הקב"ה, שנאמר 'עמו אנכי בצרה [וגו' ואראהו בישועתי]',[328] [...] שאם אתה עונה אותנו הישועה שלך היא, שנאמר 'ולכה לישועתה לנו' ".[329]

רק לאחר שמבינים שלאומיות ישראלית ותורתה הן אחת, ניתן להבין שעבודת ה' שלנו אינה שלמה כל זמן שאין לנו עצמאות מדינית,[330]וכשאנו משועבדים לעובדי עבודה זרה, נחשב הדבר כאילו שעבדנו עבודה זרה.[331] כך נפסק בשולחן ערוך, שכל זמן שאין שלטון יהודי בארץ הננו בגלות וצריכים לקרוע את בגדינו בראותנו את ערי יהודה, אך אותה מדינה המסומלת על ידי דגל ישראל מעידה כי פקד ה' את עמו וכביכול את עצמו, וכבר איננו קורעים.[332]

נושא זה הוא מרכזי להבנת הלאומיות בתורתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל:[333]

 אבל מה שהם [– הציונים החילונים] רוצים אינם יודעים בעצמם. כ"כ מחובר הוא רוח ישראל ברוח אלהים, עד אשר אפילו מי שאומר שאיננו נזקק כלל לרוח ד', כיון שהוא אומר שהוא חפץ ברוח ישראל הרי הרוח האלהי שורה בתוכיות נקודת שאיפתו גם בעל כרחו [...] על כן כל קיניניה של האומה, שהם חביבים עליה מצד רוחה הלאומי, כולם רוח אלהים שורה בם: ארצה, שפתה, תולדותה, מנהגיה [...]  מה צריכים אז צדיקי הדור לעשות? למרוד ברוח האומה, אפילו בדבור, ולמאס את קניניה, זהו דבר שאי-אפשר: רוח ד' ורוח ישראל אחד הוא.[334]

ועוד כתב הראי"ה קוק: "כל המקושר לחפץ ישועה לכללות ישראל בא"י [...] הרי הוא מקושר בגניזה לכל התמצית של כל האמונות וכל המצות כולן".[335]

גאווה לאומית זאת אמורה להתבטא אף בדברים שלכאורה אין להם צד דתי כלל, כפי שהתפעל הרב קוק מקברניט אוסטרי שקינא בספינה אנגלית גדולה, וכתב לבנו הרב צבי יהודה שיש ללמוד ממנו: "הקנאה הלאומית אשר עוררת עליה ולמדת אותה מהאוסטרי, גם היא אש-קודש היא בטבעה של הנשמה הבריאה והטהורה קבועה [...] מצוה להביא מן ההדיוט קנאת-עם טבעית".[336]

במישור המעשי התבטא שילוב הדת והלאומיות אצל הרב קוק למשל כשקרא הרב בהתלהבות בסוף שנת תרפ"א לעולים מהגולה להמיר את האזרחות הזרה שלהם ולקבל תעודות זהות כישראלים בארץ ישראל:[337]

בלב מלא התעוררות נפשית של רגשי קדש [...] לזרז אתכם בדבר המצוה הרבה שבאה לידינו כעת: מצות ההודאה בארצנו הקדושה[338][...] ותנו כבוד לעם ה' ולארץ קדשו, ושאו את שמה ברמה, והיו כולכם מהר לנתיני ארץ ישראל.[339]

אך עם חיבתו לכל דבר ישראלי,[340] הרב לא רצה להסתפק בשום פנים בציונות המינימלית והחיצונית בלבד: "לא שירת 'התקוה' לבדן, ולא קריאת הידד ושתיית יין 'כרמל' לבדן, תהיינה לאבני בנין בידינו לבנות את בית ישראל רק זכירת ושמירת בריתו ע"פ דרך התורה והמצוה".[341]

אצל כל עם מתבטאת הלאומיות בחיבת היחיד לדברים המייחדים את עמו מעמים אחרים.[342] הצרפתי גאה בשפתו והאיטלקי במאכליו הלאומיים. אולם מה שמאפיין את הישראלי הלאומי על כורחו הם המצוות, החגים, המנהגים, שפתו – לשון הקודש, ארצו – ארץ הקודש וכדומה, וכל זה מסומל בדגלנו.

כבר ראינו ששרת ווייצמן ניסו להבדיל בין הדגל הציוני ובין דגל העם היהודי, אך לא הצליחו,[343] כי אי אפשר להפריד בין הדבקים הללו. גם נטורי קרתא מנסים בצורה פתטית לשכנע את העולם שדת ישראל מתנגדת למדינת ישראל, אך העולם אינו משתכנע.

כך הרי"א הנקין, שהתנגד מלכתחילה להקמת המדינה, בדיעבד תמך בה, ואף תקף את מתנגדיה מנטורי קרתא. לדעתו, התברר למפרע שאי אפשר להכחיש שמדובר במדינת העם היהודי, והיום חייהם של כמחצית מהעם היהודי תלויים במצב של מדינת ישראל. אם לגבי ממשלות זרות כתב ירמיהו "כי בשלומה יהיה לכם שלום",[344] כך נכון שבעתיים בנוגע למדינה יהודית.

כפי שראינו למעלה,[345] היהדות והעם בישראל חוזרים להיות אותו דבר, לא רק מבחינה איכותית ורעיונית אלא אפילו מבחינה כמותית.[346]

על כן, חשוב לעמוד על פרטי כבוד דגל ישראל[347] בתור כבוד ליהדות וכבוד לה' אלהי ישראל.[348] אפילו אם יש יהודים שלא הפנימו את זה, הגויים יודעים זאת היטב.

אמנם בצורה אירונית, דווקא בגלל שהדגל הישראלי מסמל את היהדות, התנגד הרצב"י קוק להנפתו בהר הבית שאמור להיות "בית תפילה יקרא לכל העמים".[349] כששאלוהו בנושא "הסתכל עלי במבט נורא של כאב ותמיהה [...] ואמר בתוקף: 'בשם אלהנו נדגול' ".[350]

לסיכום, גם אם כתוצאה מגלות ארוכה יש לצערנו יהודים משני קצוות העם המבחינים בין "ישראלי" ל"יהודי", מצד הקב"ה ומקורות ישראל הדת והלאומיות אצלנו "היינו הך". ממילא כשעובדים את עם ישראל, עובדים את ה', ואין הדבר נחשב לנאמנות כפולה, "עבדו את ה' אלהים ואת עמו ישראל".[351]

יתרה מזאת, אף שלאמריקאים אין זה מפריע, מבחינתנו אין יהודי- אמריקאי, כי הישראליות היא הלאום של כל יהודי וקיימת בעיית נאמנות כפולה. אף אומות העולם אינם מבחינים בין לאומיותנו לדתנו, וכשנשיא אמריקה בא לנאום בארץ, מנסחי נאומיו מקפידים להכניס פסוקים מהתנ"ך, כי פשוט להם שהעם היושב בציון הם עָם התנ"ך.[352] ההיסטוריה כבר הכריעה כהבטחת הנביאים שאין ישראל אחר אלא ה"ישראלי", עַם התנ"ך היושב בציון, ודגלנו הוא סמלנו.  

בעבר, בהווה ובעתיד, הן לפי ההלכה הן בהשקפה, "ישראל ואורייתא וקודשה בריך הוא חדא הוא", הן בעיני הגויים הן בעיני מקורותינו. ממילא כבוד לדגל הוא כבוד ליהדות וכבוד לה' אלהי ישראל.[353]

 

 

___________________________

[1]         "דגל ישראל במקורות היהדות", חלק א (לעיל הערה 1), עמ' 323–342.

[2]         נחמיה ט, ח.




[1]         אף שמרן הרב קוק התנגד לשיטת הרש"ר הירש הרואה את מצוות המעשיות כ"סמלים", ראו רי"צ מושקוביץ, הרב שמשון רפאל הירש,http://www.daat.ac.il/daat/tanach/parshanut/rashar-2.htm; הראי"ה קוק, אורות הקודש א, ירושלים תשכ"ד (עורך: ד' כהן), עמ' קכב: "לא סימבולים הם מצותיהם, כי אם עובדות מצחצחות ומעלות הכל, מיטיבות לכל, ומאשרות את הכל". ברם, אף הרב קוק יודה שבחיים הכלליים קיים פן סמלי, ומטבעות ישראל, העתיקות והחדשות, יוכיחו. אלא שהרב התנגד לראות את המצוות כסמלים בלבד, שכן ראייה זו היא חלק קטן ביותר של תועלתיהן של המצוות.

[2]         י' ש"ץ וש' אריאל, לקסיקון המדינה, תל אביב 1998, מובא אצל http://tinyurl.com/4dnu32l.

[3]         ראו במאמר "דגל ישראל", חלק א, (לעיל הערה 1), הערה 2; מ' נמצא-בי, הדגל, תל אביב תש"ח, עמ' 45–47, ובדוגמות בינלאומיות אצלC.F. Pedersen, The International Flags (English trans.: J. Bedells), London 1970, pp. 6–7; בהמשך בהערה 350. ראו בפירוט ב"חוק הדגל והסמל", תש"ט, http://www.knesset.gov.il/review/data/heb/law/kns1_flag.pdf, סעיפים 13, ולהלן בהערה 350.

[4]         הדמיון בין המגן דוד שבדגל לבין המנורה שבסמל המדינה הנלקח משער טיטוס ונהפך מסמל כניעה לסמל גאוה, מופיע אצל ג' שלום, מובא אצל א' מישורי, "לקורותיו של דגל מדינת ישראל", קתדרה 62 (טבת תשנ"ב), עמ' 163, וראו שם, עמ' 171.

[5]                 בטיצחק M. Jastrow, "Titus, Arch of", Jewish Encyclopedia, (ed.: Cyrux Adler), New York 1916, p. 362 . אמנם,לא מצאתי תקנה כזאת בספרות התשובות.  

[6]         תהלים מב, ד; קטו, ב.

[7]         שמות טו, ב.

[8]         תהלים עט, י.

[9]         א' ביין, "הולדתו של דגל", עת-מול 3 (שבט תשל"ח), עמ' 6; י' רפל, "דגל כחול-לבן", ח' אופז (עורך), סמלי מדינת ישראל, ירושלים תשמ"ז, עמ' 41.

[10]       http://www.cet.ac.il/history/semel/main.asp?doc=search.asp, בדיון בממשלה הזמנית, 7/6/48. כך גם אצל חברו לסיעה ר"ז ורהפטיג, "סמלים לתחית המדינה", ישועות עוזו: ספר זיכרון לרב עוזי קלכהיים, ירושלים תשנ"ו, עמ' 488: "המגן דוד, הסמל המסורתי שנתקדש בסבלות ישראל במשך דורות".

[11]       שם, בדיון בממשלה הזמנית, 11/6/48, אמר בן גוריון, "בנוגע למגן דוד – יש פלוגתא אם זה סמל קדום או לא קדום. לדעתי לא חשוב כל כך אם זה קדום. אין שום סמל אחר הנחשב אצל היהודים והגויים כסמל יהודי כמו המגן דוד. וזה נכס". וראו דברי סוקניק וג' שלום בנושא ההיסטורי במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), הערות 58–60.

[12]       נאום ב-12/5/49, מ' שרת, בשער האומות, תל אביב תשכ"ו.

[13]       ראו אצל מנכ"ל משרד הדתות לשעבר, הרב ד"ר ש"ז כהנא, "מקורו של דגל ישראל", אתר "כמעין המתגבר", http://tinyurl.com/2wjytl3.

[14]       ש' רז, משמיע ישועה, ירושלים תש"ע, עמ' 226, בשם רד"ח הכהן, ראש ישיבה ורב שכונה בבת-ים.

[15]       יחזקאל לו, כג–כד. ראו ר"א שורץ, בתוך התורה הגואלת, בית-אל תשס"ו, עמ' ריג, רנב; שיחות הרב צבי יהודה – בראשית (עורך: ר"ש אבינר), ירושלים תשנ"ג, פרשת ויגש, סדרה ב, תשל"ב–תשל"ד.

[16]       פנקסי הראי"ה ג (ערך: ר"ל יצחקי), ירושלים תשע"א, עמ' שיב.

[17]       במדבר ב, ב.

[18]       תהלים כ, ו.

[19]       במדבר רבה, וילנה תרל"ח, ב, ב.

[20]       בבלי, סנהדרין עד ע"א.

[21]       ראו הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן, ירושלים תשמ"ד, עמ' שנד: "שכל ממלכות הרשעה, שגזרו גזירות על ישראל להעבירם על תורת ד', עיקר עיניהם ולבם היה רק על בצעם, כדי שעי"ז תתפשט יותר ממלכתם [...] ומ"מ [...] זה ודאי נחשב בכלל להעביר על הדת". ראו מה שכתבנו בפרק 8, "דת ולאומיות ישראל הינם אחד".

[22]       לנתיבות ישראל, ב, ירושלים תשל"ט, עמ' רלח, על פי בבלי, קידושין לב ע"א ושמואל א, יז.

[23]       רי"ד סולוביצ'יק, "קול דודי דופק", איש האמונה, ירושלים תשל"ה, עמ' 79; חמש דרשות, (תרגם מאידיש לעברית: ד' טלזנר), ירושלים תשל"ד, עמ' 79; A. Rakeffet-Rothkoff, The Rav, vol. II, Hoboken 1999, pp. 106-107.                                                                          

[24]       תהלים ס, ו.

[25]       מעניין שהקשר בין הנס ובין הדגל בעיני האברבנאל אולי אף השפיע על גרסתו במדרש, השוו בראשית רבה (לעיל הערה 22), נה, א: "נסיון אחר נסיוןוגידולין אחר גידולין בשביל לנסותן בעולם, בשביל לגדלן בעולם כנס הזה של ספינה". לא מצאתי את גרסתו של ר"י אברבנאל במדרשים, אך היות שהנושא הנידון במדרש הוא "נס להתנוסס", גרסתו היא סבירה ביותר.

[26]       ר"י אברבנאל, פירוש על התורה, ירושלים תשל"ט, בראשית כב.

[27]       ראו במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), "הדגל כסמל למלחמת מצוה וכיבוש ארץ ישראל".

[28]       במדבר ב, ב.

[29]       שיר השירים ו, י.

[30]       שם ז, א.

[31]       לעיל הערה 33.

[32]       במדבר כד, ב.

[33]       במדבר רבה (לעיל הערה 22), ב, ד על פי במדבר ב, ב.

[34]       לעיל הערה 31.

[35]       שיר השירים ו, ד.

[36]       תהלים קמז, כ.

[37]       במדבר רבה (לעיל הערה 22) ב, ה.

[38]       ראו להלן בהערה 260.

[39]       ראו דברינו על אודות התנגדותו של מ' פיינשטיין להכנסת דגל ישראל לבית הכנסת, במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1).

[40]       ר"צ שכטר, נפש הרב, ירושלים תשנ"ד, עמ' צט–ק. מופיע גם אצל רי"ד סולובייצ'יק, חמש דרשות (לעיל הערה 26), עמ' 89–90.

[41]       וכל שכן לדברי הרב שכטר, שם, בשם הרב סולובייצ'יק שדגלי המדבר היו רק הוראת שעה. כמובן, המקורות הרבים שהבאנו במאמר זה ובקודמו מעמידים בסימן שאלה את השלילה הזאת. אמנם למען הדיוק לפי התמליל בחמש דרשות, שם, הביטוי הזה, אפילו כמחשבה לכאורה, אינו של הרב סולובייצ'יק, אלא תוספת של תלמידו הקרוב, וראו להלן הערה 47. השוו את דברי רא"מ רגנשברג, משפט הצבא בישראל, ירושלים תש"ט, עמ' נח, שראה במצוות הדגלים במדבר מצווה על צבא ישראל לדורות. מעניין לציין שהרב קוק ראה ערך בדגל כסמל כיבוש ארץ ישראל, ראו במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), הערות 262–263, וגם הרב שכטר הבין כך את כוונת הרב סולובייצ'יק, שלחם כדי להניף דגל ישראל על כמה שיותר חלקי ארץ ישראל. אך גם תוספת זאת אינה מופיעה בתמליל הדרשה הנ"ל. אדרבה, לפי המסורת שבגישת בריסק כלפי כיבוש ארץ ישראל, הזכיר רי"ד סולובייצ'יק, ר"א רקפת (לעיל הערה 26), עמ' 131, את דברי סבו ר' חיים, ששמע ממישהו שהתבטא על כך שההרוגים היהודים הרבים במלחמת העולם הראשונה הם קרבנות עקבתא דמשיחא, והגיב, שמשיחים רבים לא שווים אפילו נפש יהודי אחד. כך התבטא גם הריד"ס עצמו באשר לוויתור על חלקי ארץ ישראל תמורת הסכם שלום, שסבר שהעיקר להציל נפשות ושזאת החלטת קציני הצבא ולא של רבנים – נפש הרב (שם), עמ' צח. לפי זה, החשיב ריד"ס את אותם קרבות וקרבנות בתור כיבוש שטחים שיועילו בעתיד להציל נפשות מישראל, ולא בתור ערך של כיבוש ארץ ישראל, שעליו הרחבנו במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), עמ' 330. אולם השוו לחמש דרשות (שם), עמ' 52, שם התבטא בנימה אחרת שאם מדינת ישראל תהיה קדושה, כי אז היא "סוללת את הדרך לאחרית הימים – כל הקרבנות כדאים".

[42]       אבל רבתי, מובא בשולחן ערוך, יורה דעה שנב, א.

[43]       הגהות מימוניות, הלכות אבל, דפוס קושטא יד, כא (אינו מופיע בדפוס הרגיל) בשם רבנו אפרים, מובא בבית יוסף ובשולחן ערוך, יורה דעה שסד, ד.

[44]       שפתי כהן (הש"ך), שולחן ערוך, יורה דעה שסד, יא; טורי זהב (ט"ז), שם, ג; ר"א דנציג, חכמת אדם, ירושלים תשל"ו, קנז, יב. ר"צ שכטר (לעיל הערה43), מוסיף: "ויעוררו בזה רחמי שמים". יצוין שבמקורות טעם המנהג הוא לעורר נקמה של ישראל, והיא כנראה תוספת של הרב שכטר ולא בדרשה המקורית של הרב סולובייצ'יק, לעיל הערה 44.

[45]       רי"ד סולוביצ'יק, חמש דרשות (לעיל הערה 26), עמ' 90. לעומת דבריו, השוו תפישת ר"מ שטרנבוך, תשובות והנהגות, חלק ב, ירושלים תשנ"ד, סימן קמ, הטוען שהמדינה דווקא הביאה לשפיכות דמים לשווא, שכביכול הפוגרומים התחילו בארצות האיסלם עם קום מדינת ישראל. דברים דומים כתב רי"א הנקין, תשובות איברא, חלק ב, ירושלים תשנ"ט, עמ' רסב, שתלה את האשמה למאורעות תרפ"ט בתקיעת השופר ליד הכותל ובהפגנת הרוויזיוניסטים. ברם, לאחר קום המדינה שינה הרב הנקין את דעתו, שם, עמ' רטז–ריז, ותמך במדינה, משום שעכשיו ברור שחיי ישראל דווקא תלויים בהצלחתה, ראו אצל ר"י דדון, אתחלתא היא, חלק ב, ירושלים תשס"ח, עמ' שכז–שמ.

[46]       על פי רי"מ הכהן, משנה ברורה, ניו יורק תשל"ד, א, יג, על פי הט"ז (לעיל הערה 47), ד.

[47]       בבלי, ברכות ה ע"א.

[48]       חמש דרשות (לעיל הערה 26), עמ' 16–19; ראו אצל ר"א רקפת (לעיל הערה 26) עמ' 87.

[49]       "דרשת הדגל" (לעיל הערה 1), עמ' 68.

[50]       י' לוין, "תפילות ארעיות לראי"ה קוק", אקדמות ט (תמוז תש"ס), עמ' 58.

[51]       ר"מ שטינברג, שו"ת שערי משה, ירושלים תשל"ט, סימן מג, עמ' שכז.

[52]       ירמיהו מח, י.

[53]       רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם ז, טו.

[54]       ברור שם מההקשר של ארבעת פטורי המלחמה שמדובר במלחמת רשות – שם, ד.

[55]       רמב"ם (לעיל הערה 55), ה, א: "ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים [...] ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". לגבי המסתפקים בשאלה אם הרמב"ם מחשיב את מלחמות צה"ל כמצווה רק משום הצלת ישראל או כחובה כפולה אף מטעם כיבוש ארץ ישראל, גם משאר האומות שאינם משבעת העמים, פלא שהתעלמו מהרמב"ם, פירוש המשניות, ירושלים תשכ"ה, סוטה ח, ו, המבהיר שרק "מלחמת שאר הארצות של שאר האומות – רשות", ולא הסתפק לכתוב רק "שאר האומות", וכך הבין דבריו בפשטות ר"י ליפשיץ, פירוש המשניות של תפארת ישראל, ירושלים חת"ד, שם, אות נב, והראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן (לעיל הערה 24), סימן קמה, עמ' שמט. אם כן, מה שכתב הרמב"ם "שבעה עממים", הוא לרבות שיש מלחמה אף נגד כל יחיד שמקורו בשבעת העמים, מה שאין כן בשאר האומות, וכן מוכח מהלכה ד שם. כן מוכח גם מהלכה ו שם, שכתב הרמב"ם שצריך לכבוש את כל ארץ ישראל האמורה בתורה לפני שהולכים לכבוש את שאר הארצות, דבר הכולל הרבה יותר מארצות שבעת העמים, וכלל לא הזכיר את שבעת העמים. דברי הרמב"ן, הוספות לספר המצוות (לעיל הערה 58), מודפס בספר המצוות לרמב"ם, ניו יורק תשל"ד, עשה ד, המחבר את כיבוש הארץ עם מצוות יישוב הארץ, מפורשים אף יותר, אך ר"י די-ליאון, מגילת אסתר (שם), הפריז כשהעמיד את הרמב"ם כביכל כחולק על הרמב"ן, וחבל שדבריו זכו לפרסום רב בחוגים מסוימים. ראו במאמרי "משיח בן יוסף, שבט אפרים, והאפרתיים: הצעה חדשה על אודות המקורות למשיח הראשון כתקופת הציונות-המדינית", צוהר כז (כסלו תשס"ז), הערה 24, לגבי שיטת ר"ח סולובייצ'יק, שלפיה נוסף על עמלק הביולוגי יש גם עמלק רעיוני, שהוא שונא ישראל בכל דור ועומד עלינו לכלותנו. אף שדי בגורם אחד כדי להחשיב את המלחמה כמלחמת מצווה, לדעתו ייתכן להחשיב את מלחמות ישראל שלנו כמלחמת מצווה משולשת, גם משום מלחמת עמלק.

[56]       בבלי, ברכות נד ע"א, על פי דברים ו, ה.

[57]       ראו ר"מ סופר, שו"ת חתם סופר, תל אביב תשל"ח, יורה דעה, סימן שלג, על פי תהלים עט, שמי שלוחם נגד ישראל, לוחם נגד ה' אלהי ישראל.

[58]       ראו עדויות רבות אצל דדון (לעיל הערה 48), עמ' שג–שיז.

[59]       ראו למשל אצל א' ארנד, פרקי מחקר ליום העצמאות, רמת גן תשנ"ח, עמ' 106.

[60]       שם.

[61]       דדון (לעיל הערה 48), עמ' שיד.

[62]       ר"א שפירא, ראש דברך (עורך: י' דדון), ירושלים תש"ע, עמ' תרנח.

[63]       ראו ארנד (לעיל הערה 62), עמ' 106, הערה 7.

[64]       דדון (לעיל הערה 48), עמ' שי. כך שמעתי גם בשם כלתם, הרבנית רבקה (קנולר) כהנאמן, מהאחיין שלה, ידידי אליעזר קנולר.

[65]       איגרת של רצב"י קוק שפרסמתי לראשונה במלואה במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), ליד הערה 217, בנושא חומרת כבוד דגל ישראל.

[66]       לוין (לעיל הערה 40), עמ' 58.

[67]       במדבר רבה (לעיל הערה 22) ב, ג.

[68]       ישעיהו יא, יב.

[69]       שם יא, יג.

[70]       ר"י אברבנאל (לעיל הערה 29), שם.

[71]       רד"ק, ישעיהו יח, ג. ראו במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), בסביבות הערה 157 הפניה לדברי המצודות, המלבי"ם ואחרים המפרשים בצורה דומה.

[72]       פ' קיש, מכתב לנשיא ההסתדרות הציונית בשנת תרפ"ח, 19 ביולי 1928, אצל נמצא-בי (לעיל הערה 4), עמ' 37. תת-אלוף קיש (תרמ"ח–תש"ג), איש צבא בריטי ומנהיג ציוני, תפקד כמנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, תרפ"ג–תרפ"ט, ולאחר מכן נתמנה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

[73]       ד' בן-גוריון, נאום בקריה, י"ט בתמוז תש"ח, http://www.amalnet.k12.il/sites/bool/bols0001.htm.

[74]       ראו בהרחבה בחוברת שלמה בנושא, ובמיוחד במאמרי שם, A. Chwat (Shvat), "Rav Kook and Unity: The Key to Understanding the World", Unity – Merkaz HaRav Memorial Book (ed. Dan Ilouz), 5769, pp. 107–110.                                                                          

[75]       ר' יחיאל ב"ר יקותיאל, מעלת המידות, ירושלים תשל"ח, עמ' רצד.

[76]       ראו בפרק "דת ולאומיות ישראל הינם אחד", ליד הערה 291.

[77]       דברים יז, יא.

[78]       שם לב, ז.

[79]       ראו רמב"ם (לעיל הערה 56), הלכות חנוכה ג, א, שחגיגת חנוכה היא על כך "שחזרה המלכות לישראל יתר על מאתיים שנה", ובהרחבה א' שבט, "לימוד זכות וחובה בשיטות הרמב"ם והרמב"ן על 'מלכות' החשמונאים", המעין נ, ב (ניסן תש"ע), עמ' 98–101; א' שבט, "מדינת ישראל במקורות", טללי אורות ד (תשנ"ב–תשנ"ג), עמ' 130–143.

[80]       ר"א שרקי, זית רענן, ירושלים תשס"ח, עמ' צט, על פי בבלי, שבת כג ע"א. ראו להלן ליד הערה 187.

[81]       מ' אלון, המשפט העברי, ירושלים תשנ"ח. יש מקום להוסיף סיבה נוספת לשמירת חוקי המדינה מתוקף אחת מהתקנות המיוחסות לר' גרשום "שיכול הרוב לכוף המיעוט בתקנות הקהל", ראו ר"י שציפנסקי, "תקנות רבינו גרשום מאור הגולה", אוסף מאמרים מתוך חוברות הדרום, ניו יורק תשכ"ו, עמ' 249.

[82]       לאחר שכתבתי את הפרק, שמחתי לראות שפורסם לאחרונה מסמך ברוח דומה בכנס דיינים במסגרת המכון "הליכות עם ישראל", בראשותו של הרב ד"ר רצון ערוסי, בכסלו תשס"ט, שעליו חתמו גם הרב יעקב אריאל, ר"ד ליאור, ר"י כרמל, ועוד, מובא בתחומין כט (תשס"ט), עמ' 144. הם ציינו כמקורם את השלחן ערוך (לעיל הערה 45), חושן משפט רכט, ב; שלא, ב; וכתבו שחוק המקובל בציבור יש לו תוקף מנהג, ובלבד שאינו בגדר "מנהג גרוע", על פי התוספות על בבלי, בבא בתרא ב ע"א ד"ה בגויל, הרמ"א (נדפס בשלחן ערוך, לעיל הערה 45) חושן משפט קנז, ד; הרמ"א (שם), שם שלא, א. יש בדברינו הרחבה משמעותית על דבריהם.

[83]       בבלי, בבא מציעא פו ע"ב.

[84]       בבלי, עירובין יד ע"ב.

[85]       בבלי, בבא בתרא פג ע"א.

[86]       ראו למשל ספריו של ד' שפרבר מנהגי ישראל א–ח, ירושלים תשמ"ט–תשס"ז; ר"י שציפנסקי, קונטרס "המנהגים בישראל", התקנות בישראל ד, ירושלים תשנ"ג, עמ' א–עו; י"א זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנ"ו; ש' דוד, נר לעזרא, ג, המנהג כהלכה, עפולה תשנ"ד.

[87]       בראשית רבה (לעיל הערה 22) צד, ד.

[88]       רמ"א (לעיל הערה 85), אורח חיים תריט, א בשם המהרי"ל, סוף הלכות יום הכיפורים. כנראה הכוונה לי' מולין, ספר מהרי"ל, מנהגים, ירושלים תשמ"ט, הלכות יום הכיפורים, סימן יא.

[89]       לסיכום הניסיונות לפשר מקור החג, ראו א' שפר, "מימונה", http://tinyurl.com/46dmoah.

[90]       ר"ש בן משה די מדינה, שו"ת מהרשד"ם, ניו יורק תשי"ט, אבן העזר סימן קצג.

[91]       בבלי, פסחים סו ע"א.

[92]       שו"ת נבחר מכסף, תל אביב תשל"ו, אורח חיים סימן א. השוו לדברי ח' די סילוה, פרי חדש, נדפס עם השלחן ערוך (לעיל הערה 45), מנהגי איסור והיתר, כלל טו: "דע שכל מנהג בין של יחיד בין של רבים צריך שיהיה לו יסוד וטעם למנהג".

[93]       רב"א סלניק, שו"ת משאת בנימין, וילנה תרנ"ד, סימן ז על פי המרדכי, מובא בבית יוסף (לעיל הערה 46), חושן משפט סימן קסג.

[94]       בית יוסף (שם), יורה דעה קעב ד"ה ולהראב"ד, שהביא את ר' שמואל הסרדי, ספר התרומות, שמעיד בענין ריבית שנהגו כהרבא"ד למרות היותו דעת יחיד. וכן כתב ר"י קארו, בדק הבית, יורה דעה קעג, ד"ה וכל, שלמרות היות הרא"ש דעת מיעוט מול הרי"ף והרמב"ם, לעניין הלכה פשט המנהג להתיר, למרות שבדרך כלל הוא מכריע כדעת הרוב בין שלושת עמודי ההוראה: הרי"ף, רמב"ם ורא"ש. ראו במאמרו של ב' אפרתי, "תוקפם של המנהגים בישראל"http://www.daat.ac.il/daat/toshba/maamarim/tokpam-2.htm.

[95]       ש"ך (לעיל הערה 47), יורה דעה סה, אות ז.

[96]       בפשטות אין לקיים מנהג הכרוך בעברה, כפי שכותב בשו"ת הרא"ש, ניו יורק תשי"ד, כלל נה, סימן י. הבית יוסף (לעיל הערה 46), יורה דעה, סימן קצו, מבחין בין "הנח להן לישראל אם אינן נביאים הן בני נביאים" (לעיל הערה 94) שעל זה ניתן להסתמך, ובין מה שאמרו בבבלי, שבת קמח ע"ב, "הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין", שאין לסמוך על כך; פרי חדש (לעיל הערה 95), אורח חיים תצו, עמ' נז, כל דיני מנהגי איסור.

[97]       למרות דברי המשנה, ביצה ה, ב: "ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין", ראו שלחן ערוך ורמ"א (לעיל הערה 45), אורח חיים שלט סעיף ג: "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו' ", ובמשנה ברורה וביאור הלכה (לעיל הערה 49) שם, שם, אות י, וד"ה להקל.

[98]       רמ"א (לעיל הערה 85), אורח חיים תצד, ג; רצ"ה שפירא, דרכי תשובה, ירושלים תשל"ו, יורה דעה פט, אות יט שקורא לנוהגים כן "מתחכמים", שהרי יש חיוב לאכול בשר ביום טוב; ר"מ שטרנבוך, מועדים וזמנים, חלק ז, ירושלים חת"ד, סימן קיד.

[99]       שולחן ערוך (לעיל הערה 45), אורח חיים תרה, א: "יש למנוע המנהג" משום שהוא מדרכי האמורי, ולעומתו הרמ"א (שם) מצדיק את המנהג.

[100]      ר"י נויבירט, שמירת שבת כהלכתה, ירושלים תשל"ט, פ"ח, אות פא, מביא פוסקים רבים המאריכים "ליישב מנהג העולם" להכין סלט ביצים בשבת, למרות בעיית הלישה.

[101]      עיין בהרחבה ר"ע יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ה, ירושלים תשט"ז, סימן לט, א–ג; ילקוט יוסף, הלכות יום טוב, ירושלים תשמ"ו, עמ' עב–עג, ובהערה יא כתב שר"י אייבשיץ בספרו בינה לעתים, עמ' ל, האריך ליישב המנהג אף שלכאורה דינו כמוגמר ובהחלט איננו הנאה השווה לכל נפש וצריך להיות אסור.

[102]      ר"י לאמפרונטי, פחד יצחק, ברלין תרכ"ד, עמ' קלז, ע"ג, אין לחלק אם המנהג נקבע על פי חכם או על פי עצמם, אין לשנות מפני המחלוקת. למשל, נהגו יום טוב לשמחת מצוה מאבותם בי' באב, אם ט' באב נדחה ליום א', לא צריך לצום. ראו אצל שפרבר (לעיל הערה 89) חלק א, עמ' טו על מנהגי פליאה, הערה 13, ושם עמ' יט, לגבי מנהגי טעות, שחלק מיוחס להשפעות חיצוניות של הגוים. אמנם יש צורך לעיין היטב לפני שטוענים שהשפעת הגויים היא מקור מנהג מסוים, שמא דווקא הגויים הם אלה שהושפעו על ידי מנהג ישראל עתיק, או מה שמצוי במיוחד שתנאים סביבתיים דומים מולידים תוצאות דומות אצל יהודים ושכניהם מהדתות האחרות, ראו על כך א' שבט, "צוואת ר' יהודה החסיד – השוואת מהדורות קדומות וכתבי יד", טללי אורות י (תשס"ב), הערה 13.

[103]      שמות כג, יג. מובא לדוגמה אצל ר"ד רוזן, עץ הדת, ירושלים תשל"ג, עמ' 180, על פי שמות כג, יג.

[104]      ראו רמב"ן, פירוש על התורה (עורך: ח' שעוועל), ירושלים תשי"ט, שמות יב, ב, שלימד זכות שהשמות מזכירים את הגאולה מבבל, כשם שלפני כן מנו את החודשים מניסן, זכר לגאולה ממצרים.

[105]      שו"ת יביע אומר, חלק ג (לעיל הערה 104), יורה דעה, ט; ר"א ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ח, ירושלים תשמ"ט, ח; ט, יד; י, לו; רצב"י קוק, מובא אצל ר"ש אבינר, "קורות רבנו", עטורי כהנים 44 (כסלו תשמ"ט), עמ' 19; ר"מ שטרן, שו"ת באר משה, חלק ח, ניו יורק תשמ"ג, סימנים יח–יט.

[106]      ר"י קולון, שו"ת מהרי"ק, ירושלים תשל"ג, שורש ט.

[107]      משנה ברורה (לעיל הערה 49), שלח, אות ו.

[108]      פחד יצחק (לעיל הערה 105), ערך "מנהג",  עמ' קלז ע"ג.

[109]      שו"ת ציץ אליעזר, חלק ו (לעיל הערה 108), סימן י, הרחבנו על ביטוי זה ליד הערה 148.

[110]      ר"י שציפנסקי (לעיל 89), עמ' ב, על פי בבלי, בבא מציעא פג ע"א; בבלי, כתובות סו ע"א.

[111]      ראו בהמשך הערה 240.

[112]      רמב"ם (לעיל הערה 56), הלכות שביתת עשור, ג, ג; רי"ט אשבילי, חידושי הריטב"א על הש"ס, ירושלים חת"ד, בשם הרא"ה על בבלי, פסחים נא ע"א.

[113]      אמנם נראה בפרק "דת ולאומיות ישראל הינם אחד", ליד הערה 291, שהחלוקה הזאת היא מלאכותית ואינה מופיעה בתורה ובמקורות.

[114]      למעלה הערה 47.

[115]      רי"ד אייזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים, "ל"ג בעומר", שיוצאים כביכול לעשות דין עם הורגי תלמידי ר' עקיבא, או זכר למרד בר כוכבא, ראוhttp://www.gov.il/FirstGov/TopNav/HolidayHP/HLagBaOmer/HLBOCustomes/  

[116]      בבלי, סנהדרין כו ע"ב: "האוכל דבר אחר פסול לעדות", ופירוש רש"י על הש"ס: "אדם שמקבל צדקה מהגויים"; בבלי, בבא בתרא י ע"ב; רמב"ם, הלכות רוצח יב, טו; שולחן ערוך, יורה דעה רנד; בהרחבה בחוברת "האויב המיסיונרי", עיטורי ירושלים 43–45 (אייר–תמוז תש"ע).

[117]      לעיל הערה 94.

[118]      שו"ת ציץ אליעזר, חלק ה (לעיל הערה 108), סימן יז ד"ה (ב) אבל.

[119]      ר"י אלפסי, חידושי הרי"ף על הש"ס, סנהדרין עד ע"ב (מופיע בדף יז ע"ב בדפי הרי"ף).

[120]      רבנו חננאל, אוצר הגאונים (עורך: ח"צ טויבש), סנהדרין שם, עמ' תקנט.

[121]      תוספות (לעיל הערה 85), שבת מט ע"א: שהעבריין "דומה שמוציא עצמו מכלל ישראל".

[122]      ר' אשר בן יחיאל, פירוש הרא"ש על הש"ס, סנהדרין פח.

[123]      ר' שלמה בן אדרת (רשב"א), שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תיט.

[124]      רמב"ם (לעיל הערה 56), הלכות עבודה זרה יא, א.

[125]      ביאור הגר"א, מודפס בשולחן ערוך, יורה דעה קעח, ז.

[126]      ר' אליעזר ממיץ, ספר היראים השלם, ירושלים תשכ"ה, תג, מובא בהגהות מימוניות, מודפס במשנה תורה לרמב"ם (לעיל הערה 56), הלכות יסודי התורה ה, ג.

[127]      רש"י (לעיל הערה 119), סנהדרין עד ע"ב, פירש: "שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חבריו ישראל". לדעתו, צריך שיהיה איזה צד דתי, אפילו קל, כגון הידור בצניעות, כדי שיחייב למסור את הנפש.

[128]      בפרק "דת ולאומיות ישראל הינם אחד", ליד הערה 291.

[129]      ר"י שציפנסקי (לעיל הערה 89), עמ' ג;  R. Nathan Kaminetzky, The Making of a Godol, Jerusalem 5762, p. 656, וראו גם בהערות הבאות.

[130]      בבלי, יבמות יד ע"א על פי דברים יד, א: "לא תעשו אגודות אגודות". ראו ר"מ פיינשטיין, אגרות משה, חלק ו, ניו יורק תשמ"ב, אורח חיים ד, סימן לד, המזכיר רק שני איסורים לשנות ממנהג המקום: מדאורייתא – "לא תתגודדו", ומדרבנן – מפני המחלוקת. אף שברמב"ם, ספר המצוות (לעיל הערה 58), לאווין מה, סובר ש"לא תתגודדו" בהקשר זה הוא אסמכתא בלבד ואסור מדרבנן. השוו למה שכתב הרמב"ם (לעיל הערה 56), בהלכות עבודה זרה יב, יד, שמשתמע שאסור מדאורייתא, וכן כתב ר' יהודה ליוואי (מהר"ל מפראג), גור אריה, בני ברק תש"מ, על דברים יד, א, ורנצב"י ברלין (הנצי"ב), העמק דבר, ירושלים תש"ל, שם. ראו ר"מ צוריאל, אוצרות המוסר, ירושלים תשס"ג, עמ' 987 שהרחיב בסוגיה.

[131]      רב שרירא גאון, הובא אצל ר"ב עפשטיין, תורה תמימה, ניו יורק חת"ד, דברים יט, יד: "מנלן דמנהגא מילתא היא? דכתיב (בבלי, שבת פה ע"א): 'לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים' (דברים יט, יד)". ראו ר' שמעון הדרשן, ילקוט שמעוני, ירושלים תש"כ, על משלי, רמז תתקס: "אמר רשב"י אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו"; ר' יעקב ב"ר אשר, ארבעה טורים, בני ברק חת"ד, ושולחן ערוך (לעיל הערה 45), חושן משפט שסח, א. ובשו"ת מהרי"ק (לעיל הערה 109), שורש ט כתב: "ואין לנו לשנות המנהגות שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה"; ועיינו עוד שו"ת מהרשד"ם (לעיל הערה 93), יורה דעה מ; ר"א גומבינר, מגן אברהם, מודפס בשלחן ערוך (שם), אורח חיים תרצ; הראי"ה קוק, שו"ת אורח משפט, ירושלים תשל"ט, אורח חיים סימן יח: "וכל מנהג שלא הונהג על פי ותיקין אין חוששין לו"; רבה של קרית מוצקין, ר"מ פוגלמן, שו"ת בית מרדכי, חלק ב, ירושלים תשל"א, סימן כב; ובהרחבה אצל שפרבר, חלק א (לעיל הערה 89), עמ' כ–כג, שהאריך להוכיח שתוקף מנהגים הוא משום שהם ותיקים; ר' מנחם המאירי, בית הבחירה על הש"ס, ירושלים תשל"ו, ראש השנה, טו ע"ב; ובמסכת סופרים יד, מד: "וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג ותיקין, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת", מובא בשו"ת מהרשד"ם (שם), יורה דעה, סימן קצג.

[132]      תורה תמימה (שם), שמות יב אות קמג: "מצוה לצדד בזכות מנהגן של ישראל".

[133]      בית יוסף (לעיל הערה 46), אורח חיים תרכה, ד.

[134]      טור (לעיל הערה 134), אורח חיים רצז; שולחן ערוך (לעיל הערה 45), יורה דעה שעו, ד.

[135]      שלא יבואו לבטל מנהגים אחרים. טעם זה מופיע בתקופות ובמקומות שהאיום מהרפורמה היה חזק במיוחד, ראו להלן הערה 273 ואילך.

[136]      להלן הערה 201 ואילך.

[137]      להלן הערה 236.

[138]      להלן הערות 148–200.

[139]      שו"ת מהרי"ק (לעיל הערה 109).

[140]      להלן הערות 263–268.

[141]      אדרבה, נראה בהמשך שיש שדווקא התנגדו למנהג הנפת הדגל משום חשש זה.

[142]      ראו רח"ח מדיני, שדי חמד, ניו יורק תשכ"ז, מערכת מ, כלל לז–לח. ראו לעיל ליד הערה 86 ואילך שאין לשנות אפילו ממנהגים בעייתיים שבוודאי אין מקורם אצל רבותינו או חכמינו.

[143]      רוזן (לעיל עמ' 106), עמ' 181.

[144]      שו"ת יביע אומר, חלק ה (לעיל הערה 104), אורח חיים מג.

[145]      שופטים יא, יא.

[146]      רש"י ורד"ק על הפסוק.

[147]      ר"ש גילת, כי שם ד' נקרא, ירושלים תש"ע, עמ' 45; "המאבק על שלימות ארצנו", ארץ הצבי (עורך: ר"ה כהן), בית אל תשס"ג, איגרת מי"ג באלול תשכ"ז; ר"ש אבינר, "ארצנו", עם וארצו, חלק א, ירושלים תשנ"ט, פסקה י. ראו גם הראי"ה קוק, שמונה קבצים, ירושלים תשנ"ט, ב, פסקה קעה; אורות (עורך: רצב"י קוק), ירושלים תשכ"ג, עמ' קצט; מאמרי הראי"ה  (עורך: ר"א אבינר), ירושלים תש"מ, עמ' שכו.

[148]      בעל הציץ אליעזר מזכירו ומיישם אותו למעשה בתשעה מקומות בתשובותיו, ראו בתקליטור פרויקט השו"ת, אוניברסיטת בר-אילן, גירסה 16+, רמת גן תשס"ח, ערך "קול המון".

[149]      דברי השואל ר"מ אונא, דיין בעיר ורמייזה שכותב לר"י ריישר, שו"ת שבות יעקב, חלק ב, ירושלים תש"מ, סימן קלח. אין שם תאריך, אך הספר יצא לאור לראשונה בשנת תע"ט. הביטוי מופיע אצל ר"י ריישר עצמו, שם, חלק ג, סימן קיד, בתשובה משנת תפ"ח.

[150]      ראוי לציין שאף היום שהתקבל הביטוי, בדיקה בפרוייקט השו"ת (לעיל הערה 151), מעלה שחוץ מאשר הרבנים שהזכרנו, הוא אינו שגור אצל רוב הפוסקים, אף שרבים מיישמים את הרעיון.

[151]      ג' אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים, ירושלים תשמ"ב, ערך "Vox". כפי הנראה, הביטוי בעברית מורכב משני חלקים מפסוקים שונים. החיות שבמעשה מרכבה מתוארות (יחזקאל א, כד): "ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי", ובמקום אחר מתואר מלאך (דניאל י, ו): "וקול דבריו כקול המון". הצעה אלטרנטיבית היא מישעיהו יג, ד: "קול המון בהרים דמות עם רב [...] ה' צבאות מפקד צבא מלחמה".

[152]      ר"י אברבנאל, נחלת אבות, מסכת אבות ג, ט.

[153]      שם ג, י, על פי בבלי, ברכות יז ע"א.

[154]      ר' יהודה ליוואי (מהר"ל), דרך חיים על פרקי אבות ג, י, בני ברק תש"מ.

[155]      רמב"ם (לעיל הערה 56), הקדמה למשנה תורה, עמ' ד.

[156]      הראי"ה קוק, אורות הקודש ג (לעיל הערה 4), עמ' שסד, "הרוח ההמוני והאצילי"; עין איה, ברכות, חלק ב (עורך: ר"י פילבר), ירושלים תש"נ, פרק ט, סימן יט. כמובן, הרב קוק מזכיר שם גם את היתרונות של מלומדים.

[157]      הראי"ה קוק, מאמרי הראיה (לעיל הערה 150), עמ' 32, 230; ערפלי טוהר, ירושלים תשמ"ג, עמ' קלו; אורות הקודש ג (שם), עמ' שסא; אגרות הראיה (עורך: רצב"י קוק), ירושלים תשל"ז, איגרת תשנג.

[158]      הראי"ה קוק, אדר היקר, ירושלים תשמ"ב, עמ' מ.

[159]      ראו רמ"ל מלבי"ם, פירוש על הנ"ך, ירושלים תשל"ב, על משלי כא, ל: "בענינים הכוללים [הכלליים] הנוגעים לכלל עם, גוי ומדינה [...] עצת ה' היא תקום ולא יועיל השתדלות האדם"; עין איה ברכות, חלק ב (לעיל הערה 159), פרק ט, סימן רנט. הרחבתי על כך במאמרי "איה מקום כבודו של הבחירה החופשית?", אבות ומאורות – עיונים במסכת אבות (עורך: ר"מ רחימי), אלקנה תשס"ח, עמ' 188–192. מעניין לציין שאף שהרי"ד סולובייצ'יק היה רגיל להדגיש את חשיבותה של הבחירה החופשית, בחמש דרשות (לעיל הערה 26), עמ' 23–25 הוא מודה שבמהלכים לאומיים היסטוריים הקב"ה מכריע. הראי"ה קוק, ערפלי טוהר (לעיל הערה 160), עמ' טו; מועדי הראי"ה (עורך: רמ"צ נריה), עמ' קיב–קיג, ובהרחבה במאמרי, א' שבט, "האנטינומיזם ובירור המושג 'בדיעבד' במשנתו של הרב קוק", עבודה במסגרת התואר השני, מוגש לפרופ' שלום רוזנברג, טורו קולג', תש"ס. הרב קוק מדגיש שאפילו תופעות היסטוריות שהן בעייתיות מבחינה דתית, הן רצון ה'.

[160]      רנצב"י ברלין (הנצי"ב), "אחרית כראשית", שיבת ציון א (עורך: א' סלוצקי), ורשה תרנ"ב, עמ' 17–18.

[161]      בבלי, ברכות מה ע"א.

[162]      כאמור ליד הערה 152, מאמר זה אינו מופיע בחז"ל, אך תוכנו הרעיוני אכן נמצא.

[163]      לעיל הערה 94.

[164]      בבלי, בבא קמא צב ע"א – צג ע"א, שם מובאות 13 דוגמאות ברצף, וכן בבלי, ברכות ה ע"ב; ח ע"א; לב ע"א; מג ע"ב; מח ע"א ועוד.

[165]      ר"ש קלוגר, שו"ת האלף לך שלמה, ירושלים תשכ"ח, יורה דעה סימן רנז. ההקשר הוא היחס למ' מנדלסון וטעם ההסתייגות ממנו. ראו בהרחבה אצלM. Hildesheimer, "Moses Mendelsohn in Nineteenth-Century Rabbinical Literature", Proceedings of the American Academy for Jewish Research 55 (1988), pp. 79–133.                                                        

[166]      לעיל הערה 146.

[167]      לעיל הערה 108.

[168]      י"א זימר (לעיל הערה 89), עמ' 72–78.

[169]      בבלי, סנהדרין כא ע"ב – כב ע"א.

[170]      ר"א כי-טוב, איש וביתו, ירושלים תשל"ח, עמ' שא; ר"מ רובין, קוראי שמו, קרית ארבע תשס"ב, עמ' 156, מביא בשם רז"נ גולדברג, ר"מ אליהו, ור"א נבנצאל שכך רצוי.

[171]      ר"ג כהן, דעת מקרא – אסתר, ירושלים תשמ"ב, עמ' יד.

[172]      שם.

[173]      סנדר הוא כינוי לאלכסנדר, שם לועזי שאומץ "רשמית" על ידי ישראל, ראו ר"מ פיינשטיין, אגרות משה, חלק ח (עורך: ר"ש רפפורט), ירושלים תשנ"ו, אורח חיים ה, י, שמביא מספר יוסיפון (עורך: ד' פלוסר), ירושלים תשל"ח, עמ' 56, שכאות הוקרה הבטיח הכהן הגדול לאלכסנדר מוקדון שהכהנים שייוולדו באותה שנה ייקראו בשמו, "והכניסו שם אלכסנדר בכלל שמות העבריים". ראו גם שם חלק ו (לעיל הערה 133), אורח חיים ד, סו, שמציין שמסתמא צווחו על הכנסת שמות לעזיים מלכתחילה. וראו מה שכתב באבן העזר א, לה שהדבר הוא מגונה מאוד. וראו באגרות משה, חלק ח (שם), אורח חיים ה, סימן י, אות ה, ששמות באידיש כגון מענדל והענדל, אף שאינם לשון הקודש, אם כבר נשתקעו בתוך העם הם נחשבים כשמות ישראל ואין בהם קפידא מצד שמות לעז. לדעתו, השמות העבריים המעולים הם רק השמות המוזכרים בתנ"ך, ואולי גם שמות חיות וכדומה, כגון אריה, דב וזאב נחשבים כשמות בלשון הקודש משום ש"שקעו" והתקבלו בעם. כן מובא בשם ר"מ אליהו, ר"מ רובין, קוראי שמו (לעיל הערה 173), עמ' 179. אך השוו למה שכתב בשו"ת אגרות משה, חלק ה, ניו יורק תשל"ג, אה"ע ג, לה, שפסק למעשה ששמות אשכנז שהתקבלו כשמות יהודיים (כגון ריזל שינדל, לייב, וכדומה), עדיין נחשבים כלעז לכתוב בגט "דמתקריא", אך אין בהם הגנאי של "שלא שינו שמותיהם", כי הם נהגו כשמות יהודיים.

[174]      ראו אצל רי"א הנקין, עדות לישראל (לעיל הערה 48), עמ' 190, שכתב הטעם משום כבוד לשון הקודש, ומשום שהגט בלשון הקודש.

[175]      אגרות משה, חלק ח (לעיל הערה 176), אורח חיים ה, י.

[176]      ראו שם, ה, אורח חיים ג, סימן טו, שהתקבל שנוהגים לקשט את פרוכת ארון הקודש עם מגן-דוד, אף שלא ברור מקורו. ראו לעיל ליד הערה 13 בנושא "קידוש השם", ובמאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), הערות 58–60.

[177]      ט"ז (לעיל הערה 47), אורח חיים כא, סימן ג, מובא במשנה ברורה (לעיל הערה 49) שם, אות יד, וכן הוא אצל ר' יהודה החסיד, ספר חסידים, ירושלים תשי"ז, סימן תשעה; ר"א שפירא, אליה רבה, ירושלים תשמ"ב, שם, ג; רש"ז מלאדי, שולחן ערוך הגרש"ז, כפר חב"ד תשל"ח, שם, ג.

[178]      משנה ברורה (לעיל הערה 49), שם.

[179]      ר"מ הקטן קליין, שו"ת משנה הלכות, חלק יא, ירושלים תשנ"ח, סימן כג, כתב שהוא הדין גם לגבי גרטל אם מיועד לתפילה, וכן הביא ר"ש רבינוביץ, פסקי תשובות, ירושלים תשס"ב, סימן כא, הערה 57 בשם פוסקים חסידים נוספים.

[180]      פסקי תשובות שם, ג.

[181]      שו"ת משנה הלכות, חלק י (לעיל הערה 182), סימן קטו. והשוו להערה הבאה ולאגרות משה (לעיל הערה 176), יורה דעה א, פא. ראו דברי רי"ד סולובייצ'יק, נפש הרב (לעיל הערה 43), עמ' רלב, ששמע מאביו הרב משה שבשנת תר"ח, כשגזר ניקולאי הראשון על יהודי פולין לשנות את מלבושיהם לאופנה מודרנית, היה סבור סבו הרב יוסף בער שגזֵרה זו הייתה בבחינת שעת שמד שדינה בייהרג ואל יעבר, ראו לעיל בהערה 122. זה הניעו לנסוע לעיר בראד שבגליציה, שם כבר נהגו ללבוש חליפה קצרה, ורק כעבור שנתיים חזר לפולין.

[182]      ר"י שילת, "ארבעים לבינה", מעלה אדומים תשס"ז, עמ' 14, הערה 5 מעיד שרצי"ה קוק השיב למי שגינה את הרב שאר-ישוב כהן, על כך שהגיע לחופתו במדי צה"ל עם כובע קצינים ולא עם שטריימל כמנהג ירושלים, שלגבי השטריימל יש מקום לפקפק כי מקורו כנראה בלבוש הגויים הפולנים, אבל קדושת המדים של צה"ל ודאית. ראו משמיע ישועה (לעיל הערה 17), עמ' 515, שבמקרה אחר אף הציע מלכתחילה שחתן יתחתן עם מדי צה"ל, שאותם כינה "בגדי קודש הם", במקום חליפה.

[183]      שמעתי מר"י קלנר בשיחה ב-ח' במרחשון תש"ע. האירוע היה בסביבות שנת תשל"ד, והקושיה הייתה על תחילת פרשת וארא, המתחילה בפסוק ב של שמות ו.

[184]      בבלי, חולין צג ע"ב על פי משלי א, ח. וראו תרגום יונתן שם: "מנימוסא דאמך", ופירוש הרלב"ג, מודפס במקראות גדולות (לעיל הערה 149) ומלבי"ם (לעיל הערה 162) שם. זה שונה מהדרשה שהבאנו למעלה בהערה 83 על פי בבלי, שבת כג ע"א.

[185]      רוזן (לעיל עמ' 106), עמ' 180.

[186]      בראשית לב, לב. וראו בפירוש ר"ח ב"ר מנוח, פירוש החזקוני על התורה, ירושלים תשמ"ב, שם: "קבלו עליהם בניו משם ואילך שלא יאכלו ממנו". וראו גם בתורה תמימה (לעיל הערה 134), בראשית לב, סעיף קטן כא.

[187]      שו"ת מהרשד"ם (לעיל הערה 93), יורה דעה, סימן מ, מביא בשם המהר"ם שהעמיד כתנאי, "שבכל מקום שאנו אומרים מנהג, צריך שבכוונת המכוון קבלו עליהם כן ודעתם היה לנהוג כן לעולם לא שנהגו כן במקרה או לסבת מה".

[188]      על פי תהלים קמח, יד.

[189]      לעיל הערה 94.

[190]      שו"ת מהרי"ק (לעיל הערה 109).

[191]      לעיל הערה 192, ששכחו כיצד לנהוג בהוצאת הסכין לקרבן כשערב פסח חל להיות בשבת, יצאו וראו כיצד נהגו העם מימי קדם.

[192]      ר' יצחק ב"ר ששת, שו"ת ריב"ש, ניו יורק תשי"ד, סימן שמט ומובא בבית יוסף (לעיל הערה 46), יורה דעה סימן סד, שצודק מה שנהגו בעם לומר על סמך נסיונם בעבר. כן משמע גם בשו"ת הרשב"א, חלק א (לעיל הערה 126), סימן תרצז, וכן ר"ש דוראן, שו"ת רשב"ש, ירושלים תשמ"ח, סימן שסו.

[193]      שו"ת נבחר מכסף (לעיל הערה 95). שיקול המחלוקת הוא חלק עקרוני מניסוח השואל. ואף שהמשיב לא דן בכך, הרי זה כל רקע השאלה וההצדקה לא לשנות מהמנהג. אולי לנקודה הזאת התכוון גם הראבי"ה בהערה הבאה.

[194]      ר"א ב"ר יואל הלוי, ספר ראבי"ה, חלק ג, ירושלים תשכ"ד, הלכות יום טוב, סימן תשעא, וכן משמע בשו"ת הרשב"א, חלק א (לעיל הערה 126), סימן שכג; ר"י פראג'י, שו"ת מהרי"ף, ירושלים תשנ"ט, סימן לט.

[195]      בית יוסף (לעיל הערה 46), יורה דעה סימן קצו ד"ה תכניסהו.

[196]      ר"א איזנשטט, פתחי תשובה, מודפס בשלחן ערוך, ירושלים חת"ד, יורה דעה סימן רפח, אות ב; אליה רבה (לעיל הערה 180), סימן שטו; רד"צ הופמן, שו"ת מלמד להועיל, חלק א, ניו יורק תשי"ד, אורח חיים לד.

[197]      לעיל הערה 168.

[198]      בבלי, פסחים נ ע"א, מוזכר בהלכה ברא"ש (לעיל הערה 125), שם, והובא בבית יוסף (לעיל הערה 46), אורח חיים סימן תסח; שו"ת מהרי"ק (לעיל הערה 109); שו"ת מהרשד"ם (לעיל הערה 93), יורה דעה סימן קצג.

[199]      הדוגמא שם היא לברך על ההלל בראש חודש היכן שאין לברך מעיקר הדין.

[200]      ראו בהמשך בהערה 273 ואילך.

[201]      רש"י (לעיל הערה 119), פסחים נא ע"ב ד"ה רבא.

[202]      לעיל הערה 132 ואילך, טעמים נוספים שנזכרו מדוע אין לשנות ממנהג המקום.

[203]      ראו גם דברי השדי חמד, להלן הערה 280.

[204]      להלן בהערה 280.

[205]      בבלי, פסחים נא ע"ב, וכן בר"ן (לעיל הערה 85) טז ע"ב בדפי הרי"ף (לעיל הערה 122) על פי בבלי, חולין יח ע"ב, ששם מפורש "כי סליק ר' זירא אכיל מוגרמתא".

[206]      רמב"ם (לעיל הערה 56), הלכות יום טוב, ח, כ; שולחן ערוך (לעיל הערה 45), אורח חיים סימן תסח, ד. כנראה שהוסיפו "לעולם" על פי לשון הבבלי, בבא מציעא פו ע"ב: "אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום – ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה – ואכלו לחם".

[207]      ר"ח מוולוז'ין, כתר ראש סימן לז, מובא באוצרות המוסר (לעיל הערה 133), עמ' 996.

[208]      בראשית יח, ה.

[209]      המאירי (לעיל הערה 134), פסחים נא ע"ב על פי בבלי, בבא מציעא פו ע"ב ובראשית רבה (לעיל הערה 22), מח, יד.

[210]      ר"ב שטרן, שו"ת בצל החכמה חלק ג, ירושלים תש"נ, סימן כט.

[211]      ר' בנימין ב"ר מתתיה, שו"ת בנימין זאב, ירושלים תשי"ט, סימן רב: "והתלמוד מלא מזה דאין לשנות מנהג של המדינה". ראו גם ר' אליעזר מורמייזה, הרוקח, ירושלים תש"כ, הלכות שבועות, סימן רצו, שחיזק את המנהג לאכל עם התינוקות עוגה עם ביצה בליל שבועות.

[212]      ר"ד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא, חלק א, ניו יורק תשס"ב, סימן קע.

[213]      שו"ת יביע אומר, חלק ג (לעיל הערה 104), יורה דעה סימן כה.

[214]      ר"י ליפקין מסלנט, מובא אצל כתבי רי"י ויינברג, חלק ב (עורך: מ' שפירו), סקרנטון תשס"ג, עמ' רצז.

[215]      בבלי, פסחים נא ע"ב.

[216]      פירוש המשניות לרמב"ם (לעיל הערה 58), פסחים ד, א: "שדין זה אינו כללי, אלא העיקר הוא אל ישנה אדם מפני המחלוקת".

[217]      ר"מ גלאנטי, שו"ת מהר"ם גלאנטי, ירושלים תש"כ, סימן ו, לעניין הדרך לכתוב גט. ראו גם שו"ת אורח משפט (לעיל הערה 134), סימן יח.

[218]      משנה, דרך ארץ ד, ה.

[219]      ראב"ד, מלחמות ה', סנהדרין יז ע"א בדפי הרי"ף (לעיל הערה 122): "שאין רשאי להתיר בפני בני המדינה שום דבר ממעשה דבני חוזאי", על פי דברי רב אשי, וכן משמע מהמאירי (לעיל הערה 134), פסחים פרק ד, שאם נהגו להימנע ממלאכה מערב שבת אפילו לפני חצות, נחשב כמנהג וצריכים התרה. לעומת זאת, בשו"ת הרא"ש (לעיל הערה 99), כלל נה, סימן י, ורז"ה, בעל המאור שם, סברו על פי הירושלמי שהובא ברי"ף שדבר שמנהגו בטעות מתירין אותו בפניהם, וכן אצל ר' משה בן נחמן, חידושי הרמב"ן על הש"ס, ירושלים תשל"ה, וריטב"א (לעיל הערה 115) בפסחים שם, שלא צריכים התרה כלל כשמדובר במנהגי בורות וטעות. כן פסק הפר"ח (לעיל הערה 95), כללי המנהגות, אורח חיים תצו, כלל א, וכן בסימן תסח, ג, ראו שציפנסקי (לעיל הערה 89), עמ' ט–יא.

[220]      מהרשד"ם (לעיל הערה 93), יורה דעה קצג, אלא אם כן יש בו איסור דאורייתא; פחד יצחק (לעיל הערה 105), עמ' קלז ע"ג.

[221]      ר"י ממולין, שו"ת מהרי"ל, ירושלים תש"מ, סימן לה, מובא להלכה ברמ"א (לעיל הערה 85), יורה דעה קיב, טז.

[222]      ר"ש אבינר, "שאלות קצרות", עטורי כהנים 44 (כסלו תשמ"ט), עמ' 20.

[223]      ראו למשל תמונה של רבים מגדולי הדור העומדים בשירת המנון המדינה בחנוכת בניין "היכל שלמה" בשנת תשי"ח, ר"ש אבינר, רבנו, ירושלים תשס"ד, עמ' 149, מביניהם: ר"י הרצוג, ר"י ניסים, ר"י אונטרמן, רי"ש אלישיב, ר"ע הדאיה, ר"ב ז'ולטי ועוד. אך יצוין שרצב"י מלצר, רבה של רחובות, שר שם מול המיקרופון למנגינת "התקווה" את המילים "שיר המעלות בשוב ה' שיבת ציון וכו' " עד תומן, גם אחרי שהמיקרופון סולק ממנו, ראו הרב יואל עמיטל, "סבי הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל", המעין מט, ד (תמוז תשס"ט), עמ' 69; ר"ע כינרתי, "מדינת ישראל והמנונה 'התקוה' ", עת-תמר, אייר תש"ע, עמ' 21, שהרב קוק התנגד לחלק מהביטויים ב"התקווה", ואף הציע את "שיר האמונה" כהמנון אלטרנטיבי, ב"חגיגת שחרור ירושלם בחורבת ר' יהודה החסיד". בהארץ, כ"ה בכסלו תרפ"א, עמ' 5, מצוין שיחד עם התפילה המיוחדת שחיבר הרב, שר החזן ברדקי גם את "התקווה" בנוכחות הרב.

[224]      רצב'י קוק, "שאלות ותשובות", תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 388; רח"ד הלוי, שו"ת עשה לך רב, חלק ד, תל אביב תשמ"א, סימן ד; ראו רי"ה הנקין, "קימה לכבוד הנופלים ביום הזכרון", תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 125–129.

[225]      ר"י אריאל, שו"ת מאהלי תורה, חלק א, כפר דרום תשנ"ח, יורה דעה סימן כג.

[226]      ר"י בן-שחר, מובא אצל כינרתי (לעיל הערה 226), למרות קביעת הרמ"א (לעיל הערה 85), אורח חיים תכט, ב, שאין להתעצב בחדש ניסן.

[227]      ויקרא רבה (לעיל הערה 22) ט, ג.

[228]      בבלי, גיטין נט ע"ב. להשלכות מעשיות ראו למשל שו"ת אורח משפט (לעיל הערה 134), אורח חיים, סימן יח.

[229]      ר"י אבוהב, מנורת המאור, ירושלים תשנ"ב, פרק כ.

[230]      ר"ד ליאור, שו"ת דבר חברון, אורח חיים, חלק ב, קריית ארבע תש"ע, סימן נג בנושא מנהגי תפילה.

[231]      כידוע לכל מורה הוראה בישראל, ראו בפרויקט השו"ת (לעיל הערה 151), ערכים: "דרכי שלום", "מפני המחלוקת".

[232]      שמות כג, ב.

[233]      ר"י אלפסי, שו"ת הרי"ף, ירושלים תשכ"ט, סימן יג; תוספות (לעיל הערה 85), פסחים נ ע"א; ר"י לנדא, שו"ת נודע ביהודה, ירושלים תשכ"ט, יורה דעה, סימן נד; שו"ת יביע אומר, חלק א (לעיל הערה 104), אורח חיים סימן מ, אות יג שאין לסמוך על מנהגים אלא אם כן הוברר שהחלו "ברצון חכמים".

[234]      אוצרות המוסר ב (לעיל הערה 133), עמ' 996.

[235]      ראו לעיל הערה 114.

[236]      ראו במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), הערה 75.

[237]      הנצי"ב, הרב יצחק אלחנן ספקטור, המלבי"ם ועוד היו במפורש בעד תנועת שיבת ציון, ראו שיבת ציון (לעיל הערה 163). וראו עוד משמיע ישועה (לעיל הערה 17), עמ' 252 שהדגיש רצב"י קוק שאגודת ישראל הוקמה על ידי עסקנים, לעומת המזרחי שהוקם על ידי גדולי ישראל. ר"א שפירא, ראש דברך (לעיל הערה 65), עמ' תרנח הדגיש שרוב הגדולים האמיתיים שהיו לפני השואה תמכו בהקמת מדינת ישראל, ושרוב תלמידי החכמים בארץ ישראל היו תלמידי רא"ז מלצר ובהחלט קיבלו את השקפתו החיובית על הציונות. וראו במאמרי: " 'לא תהיה גלות נוספת': על אמרתו של הרב הרצוג", צוהר כא (אדר שני תשס"ה), עמ' 111, בהערות 3–15 שהבאנו עשרים ושניים גדולי דור מהשורה הראשונה שהכריזו על שיבת ציון של ימינו כאתחלתא דגאולה.         

[238]      דדון (לעיל הערה 48); ר"י פילבר, איילת השחר, ירושלים תשל"ו; רמ"מ כשר, התקופה הגדולה, ירושלים תשכ"ט.

[239]      שו"ת הרשב"א, חלק א (לעיל הערה 126), סימן רצג דן במה שנהגו להזכיר בקול לציבור את אמירת "יעלה ויבוא" בין קדיש לתפילת ערבית.

[240]      ראו למשל בבלי, פסחים קיז ע"ב; משנה (לעיל הערה 134), סוכה ב, ז וכן במקומות רבים שמדייקים במעשה "ולא אמר ליה ולא מידי". להלן הערה259.

[241]      למשל בבלי, בבא מציעא לז ע"ב.

[242]      שו"ת הרא"ש (לעיל הערה 99), כלל נה, סימן י כתב באופן כללי על מנהגים: "הלך אחר המנהג, דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן".

[243]      שו"ת מהרי"ק (לעיל הערה 109), שורש נד, בעניין כיוון החזקת הספר בגלילה.

[244]      למשל הבית יוסף (לעיל הערה 46), אורח חיים סימן תקב; ר"ש שבדרון, שו"ת מהרש"ם, חלק ג, ניו יורק תשכ"ב, סימן קמ; שו"ת שבות יעקב, חלק א (לעיל הערה 152), סימן עד.

[245]      לפי סקר ב-http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3237968,00.html, 48% ממבקרי בית הכנסת בארץ הם דתיים ומסורתיים, לעומת 8% המגדירים את עצמם כחרדים. כך עולה גם לפי סקר מקיף של מכון גוטמן, א' סילבר, "תעודת הזהות היהודית" צוהר יא (קיץ תשס"ב), עמ' 89–96, שם מצאו 47% דתיים ומסורתיים לעומת 5% חרדים. בארה"ב יש יותר מפי שניים אורתודוקסיים מאשר חרדים ראו http://tinyurl.com/4pbprfl.

[246]      דנו בתשובתו במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), עמ' 299 ואילך.

[247]      ראו למשל בצילום אצל ר' בלאו, ושמחת בחייך – תולדותיו וחזונו של ר"פ טייץ, ירושלים תשס"ו, עמ' 128.

[248]      בנו ר"ד פיינשטיין בתשובה לשאלתי, בשיחה עם ידידי י' פוקס בביקור בביתו באייר תש"ע. הוא הסביר שאביו רק התנגד להכנסת דגלים בשעת התפילה. ואף שבתשובתו הטעים שדגל ישראל מסמל "מעשה רשעים", הוכחנו במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1) בהערות 93–104, שגישתו של הר"מ פיינשטיין לציונות ולמדינה נעשתה יותר חיובית במשך השנים.

[249]      בבלי, תענית כו ע"ב.

[250]      תוספות (לעיל הערה 85), ברכות נב ע"ב ד"ה נהגו.

[251]      למשל בבלי, פסחים קג ע"א, וכן כתבו התוספות (לעיל הערה 85) שם ד"ה ואמר; שציפנסקי (לעיל הערה 89), עמ' ז–ח. והשוו לאלון (לעיל הערה 84), עמ' 722–723.

[252]      שדי חמד, חלק ט (לעיל הערה 145), עמ' 47, על פי בבלי, ברכות נב ע"ב.

[253]      שם, חלק ד, עמ' 375.

[254]      ר"מ הכהן, יד מלאכי, בני ברק חת"ד, כללי הדינים, כלל תלו, על פי בבלי, בבא בתרא ב ע"א. ראינו דוגמאות רבות לעיל בהערות 83–108.

[255]      לעיל הערות 94, 193; שו"ת מלמד להועיל, חלק א (לעיל הערה 199), אורח חיים סימן לד.

[256]      אגרות משה (לעיל הערה 176), אורח חיים ג, טו בסוף דבריו. אמנם הוא הוסיף שעדיף בלי המילה "ציון" במגן דוד כי כך היה מנהג הראשונים, אך אין בכך איסור. נציין גם את סוף דבריו של רמ"פ שם הנותנים תוקף למנהג כשהרבנים אינם מוחים.

[257]      במדבר רבה (לעיל הערה 22) ב, ג.

[258]      ויקרא רבה (לעיל הערה 22) ט, ג.

[259]      למשל רש"ר הירש, חורב, תל אביב חת"ד, עמ' 435–438.

[260]      העמק דבר (לעיל הערה 133), שמות כג, ב, וכך עולה גם מרבנו ניסים, דרשות הר"ן, ירושלים תשנ"ב, דרוש ה. וראו גם ר"ע ספורנו, פירוש על קהלת, ירושלים חת"ד, ד, ט–י, ש" 'טובים השנים מהאחד' [...] כי אם יפולו באיזה טעות לא יקרה על הרוב טעות אחד לשנים", וכן ר"ש אידלש, חדושי אגדות המהרש"א (לעיל הערה 85), מכות י ע"א.

[261]      על פי זכריה ח, יט.

[262]      עין איה ברכות (לעיל הערה 159), פרק ו, סימן טז.

[263]      בבלי, בבא מציעא עו ע"א.

[264]      לעיל ליד הערה 159. אמנם, מספרים שר"א קוטלר היה אומר שיש לשאול עמי הארץ לדעתם ואז לעשות הפוך כדי להגיע לשכל של תורה, אך בוודאי מדובר בלשון הגזמה.

[265]      הרמ"א (לעיל הערה 85), חושן משפט שלא, א: "אינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים", על פי שו"ת הריב"ש (לעיל הערה 195), סימן תעה.

[266]      משנה (לעיל הערה 134), אבות ב, ד.

[267]      רמב"ם (לעיל הערה 56), הלכות תשובה ג, יא על פי בבלי, ראש השנה יז ע"א; ר' מנחם ב"ר שלמה, מדרש שכל טוב (עורך: ר"ש בובר), ברלין תר"ס, בראשית טו.

[268]      שו"ת ציץ אליעזר, חלק י (לעיל הערה 108), סימן מא, פרק א, אות ו. כן משמע מהר"ן (לעיל הערה 85), מועד קטן כט ע"א: "כל הפורשים מן הצבור שאינם רוצים להצטער בצערן ולתת עול מסים וגלגולת". כך הבין גם הרי"ד סולובייצ'יק, איש על העדה (ערך: נ' הלפגוט), תל אביב תשע"א, עמ' 244, בדברי הרמב"ם.

[269]      להלן ליד הערה 321.

[270]      משנה (לעיל הערה 134), אבות ג, ב.

[271]      בבלי, שבת יא ע"א.

[272]      עין איה, שבת א (עורך: ר"י פילבר), ירושלים תשנ"ד, סימן לב–לג.

[273]      לעיל הערה 129.

[274]      למשל שו"ת חתם סופר, חלק א (לעיל הערה 60), אורח חיים סימן קמח; שם, קפא; חלק ב, יורה דעה יט, ומה שהבאנו למעלה ליד הערה 184, על הקדשת השטריימל וכדומה. לדוגמה מודרנית, ראו שו"ת משנה הלכות, חלק ז (לעיל הערה 182), סימן קנד, שפוסק אחד אוסר להשתמש באמצעים חינוכיים אור-קוליים וכדומה מחשש לפריצת מסגרות.

[275]      משנה (לעיל הערה 134), אבות ב, ד.

[276]      כפי שהרב קוק דאג שיקרה לציונות החילונית, ראו ראי"ה קוק, אוצרות הראי"ה (עורך: ר"מ צוריאל), ירושלים תשמ"ח, עמ' 766; אורות (לעיל הערה150), עמ' פד; אגרות הראיה א (לעיל הערה 160), עמ' קפג.

[277]      שדי חמד ד (לעיל הערה 145), מערכת מ', עמ' 101: "דמה שאין משנים ולא מבטלים המנהג אינו אלא מחשש דאתו לאינצויי [מפני המחלוקת], אבל אם כולם מסכימים לבטלו, ואין בביטולו בשינויו שום סרך איסור יכולים לשנותו".

[278]      על הקשר המובהק בין הדת לבין דגלי המדינות השונות, ראו בהרחבה אצל "Flags and Religion",http://flagspot.net/flags/rel.html.                                                                         

[279]      מ' סימון, "דגל", האנציקלופדיה העברית, כרך יא, ירושלים תשי"ז, עמ' 940; פדרסון (לעיל הערה 6), עמ' 3.

[280]      פדרסון, שם, עמ' 4, 142.

[281]      שם, עמ' 170. למשל משפחות הכליפים: שחור לבית עבאס, לבן לבית אומייד, ירוק לבית הפטימי. וכן אצל P. Kannik, The Flag Book, New York 1957, p. 3; סימון (לעיל הערה 282), עמ' 943.

[282]      במדבר כג, ט.

[283]      ראו למשל את הדיון אצל ש' אבינרי, "התקווה לא תמות", הארץ, 10.10.95; ס' סמוחה, "דמוקרטיה אתנית: ישראל כאב טיפוס", שדה בוקר, 1996, עמ' 287.

[284]      שו"ת משנה הלכות, חלק יב (לעיל הערה 182), סימן מג. אף הרב קוק נאות לקבל אות הוקרה ממלך אנגליה עם הצלב האנגלי, אך הקפיד להסתיר חלק בתוך מעילו. הצילום אצל ר,י פילבר (עורך), מראה כהן, ירושלים תשס"ד, עמ' 52.

[285]      לדוגמאות נוספות של שיקול כעין זה בהלכה, ראו אצל ר"י הנשקה, "דרכי הגויים כבסיס לשיקול הלכתי", צוהר לד (תשרי תשס"ט), עמ' 39–54.

[286]      ראו לעיל הערה 14.

[288]      בבלי, סנהדרין מד ע"א.

[289]      בבלי, קידושין לו ע"א. ראו שו"ת הרשב"א, חלק א (לעיל הערה 126), סימן קצד, שלמרות הכלל פוסקים כאן כשיטת ר' מאיר לעומת ר' יהודה.

[290]      רמב"ם (לעיל הערה 56), הלכות איסורי ביאה, יג, ז. אמנם קיימות סנקציות כעונש והרתעה כגון שלא להיקבר בבית קברות יהודי וכדומה, אך אין זה משנה את מעמדו ההלכתי של יהודי לא דתי.

[291]      בבלי, סנהדרין נח ע"ב; רמב"ם (שם), הלכות מלכים ט, ט.

[292]      ראו גם ר"ע כינרתי (לעיל הערה 229), עמ' 17, שמתאונן על כך שיש רואים עצמם יותר ישראלים מאשר יהודים. אך מוכח שהשניים הם אחד.

[293]      מ' ששר, ישעיה ליבוביץ, על עולם מלואו, ירושלים חש"ד, עמ' 27. ראו עוד י' ליבוביץ, "יום העצמאות כחג דתי", דעות א (תשי"ז), עמ' 13–16. חשוב להזכיר את מאמרו של ליבוביץ, "דגל המדינה הוא סמרטוט צבוע על מוט", אצל נ' לסטר,www.notes.co.il/lester/31374.asp .

[294]      תהלים כ, ו.

[295]      במדבר רבה (לעיל הערה 22) ב, ב על פי במדבר ב, ב.

[296]      דברים יד, א.

[297]      שמות ז, ד.

[298]      טעות בגרסה, ויש למחוק את המלה "תימנה", על פי במדבר ב, ג.

[299]      במדבר רבה (לעיל הערה 22) ב, ו.

[300]      דברי הימים א כט, כג; בבלי, חגיגה יד ע"א: ר' עקיבא דרש שיש שני כיסאות לה', אחד לו ואחד לדוד.

[301]      ראו ליד הערה 302.

[302]      רמב"ם (לעיל הערה 56), הלכות מלכים א, א.

[303]      ראו בהרחבה אצל ר"י זיסברג, נחלת יעקב, בירורים במצוות ישיבת ארץ ישראל, הר ברכה תשס"ה.

[304]      א' שבט, "מצות הדיבור בעברית", שמעתין 177 (חורף תשע"א), עמ' 27–50.

[305]      י' מייזליש ונ' שנרב, לעזרת ה' בגבורים, קרני שומרון תשמ"ה.

[306]      אורות (לעיל הערה 150), עמ' מה.

[307]      דברים ד, ז.

[308]      שמות יט, ו.

[309]      ויקרא רבה (לעיל הערה 22) לב, ה; ילקוט שמעוני, חלק א (לעיל הערה 134), רמז רלד.

[310]      ר"י רוזין, צפנת פענח על הרמב"ם, וורשה תרס"ג, הלכות ברכות י, יא.

[311]      רמב"ם (לעיל הערה 56), הלכות שגגות, יג, ב.

[312]      רמב"ם, ספר המצוות (לעיל הערה 58), עשה קנג.

[313]      ישעיהו ב, ג, וראו בבלי, ברכות סג ע"ב.

[314]      ראו בהרחבה ליד הערה 122. 

[315]      ראו לעיל ליד הערה 117.

[316]      בבלי, שבועות לה ע"ב, וראו שם בתוספות ד"ה דקטלא.

[317]      ספר החינוך, ירושלים חת"ד, מצוה תקכה, וכמבואר ברמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם ז, טו. ראו לעיל ליד הערה 10 בנושא קידוש השם וחילול השם.

[318]      שופטים ה, כג.

[319]      במדבר לא, ב–ג.

[320]      לעיל הערה 24.

[321]      דניאל ט, יט.

[322]      בבלי, סנהדרין נח ע"ב על פי משלי כ, כה.

[323]      תהלים פג, ג–ד.

[324]      במדבר י, לה.

[325]      שמות יז, טז ובפירוש רש"י (לעיל הערה 149) שם.

[326]      שו"ת חתם סופר (לעיל הערה 60), יורה דעה, סימן שלג.

[327]      ראו לעיל ליד הערה 302.

[328]      תהלים צא, טו–טז.

[329]      מדרש תנחומא (בובר), וילנה תרמ"ה, פרשת אחרי מות, סימן יח, על פי תהלים פ, ג.

[330]      בבלי, מגילה יד ע"א: כל זמן שהננו תחת שלטון זר, אפילו אם טוב שם ליהודים, אי אפשר לומר "הללו עבדי ה'", כי קיימת נאמנות כפולה וחילול השם. ראו ר"י בכור שור (ערך ר"י נבו), ירושלים תשנ"ד, שמות טז, יח: " 'ה' ימלוך לעולם ועד' [...] ואל תתנינו ביד אומה אחרת".

[331]      תרגום אונקלוס (לעיל הערה 149), דברים ד, כח על הפסוק "ועבדתם שם אלהים אחרים": "ותפלחון תמן לעממיא פלחי טעותא" [– לעבוד לעמים עובדי עבודה זרה].

[332]      שולחן ערוך (לעיל הערה 45), אורח חיים סימן תקסא, א ובמשנה ברורה (לעיל הערה 49) שם, אות ב בשם האחרונים.

[333]      ראו גם לעיל הערה 309.

[334]      אורות (לעיל הערה 150), עמ' סג–סד.

[335]      שם, עמ' קמו. וראו גם אורות הקודש ד (עורך: ר"י פריד), ירושלים תש"נ, עמ' תקיח: "כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם. כשילדי ישראל יהיו חזקים בריאים ומוצקים, יהיה אויר העולם קדוש וטהור [...] והיתרון הגשמי של כללות ישראל זהו היסוד לאור העולם, לקודש העולם, לגילוי הא-להות בעולם".

[336]      אגרות הראיה, חלק ב (לעיל הערה 160), עמ' רפז. ראו פרטי המעשה אצל ר"ש אבינר, צבי קודש, ירושלים תשס"ה, עמ' 53, ורצב"י קוק, צמח צבי, ירושלים תשנ"א, איגרת יט.

[337]      ראו פרטים בנושא אצל א' פרנקל, "הרא"י קוק", אנציקלופדיה של הציונות הדתית, כרך ה (עורך: י' רפאל), ירושלים תשמ"ג, עמ' 280.

[338]      על פי דברים רבה (לעיל הערה 22) ב, ח: יוסף שהודה בארצו זכה להיקבר בארצו.               

[339]      אגרות הראיה, חלק ד (עורך: י' פילבר), ירושלים תשמ"ד, עמ' קלט.

[340]      ראו למשל אורות (לעיל הערה 150), עמ' קמז: "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים, לראות בשמחת ישראל".

[341]      אגרות הראי"ה, חלק ד (לעיל הערה 342), עמ' נז.

[342]      אורות (לעיל הערה 150), עמ' קסד.

[343]      ראו במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), הערה 30.

[344]      ירמיהו כט, ז.

[345]      ראו לעיל בהערות 313–316.

[346]      לפי הסטטיסטיקה, עד שנת תש"צ רוב היהודים יהיו בארץ ישראל, ראו אצל הדמוגרף פרופ' ס' דלה-פרגולה, "A Nazi Victory", Jerusalem Report, 24/7/97, p. 14.

[347]      חוק הדגל והסמל, תש"ט-1949 (לעיל הערה 6) מקפיד מאוד על כבודו, למשל: מתנאי הנפת הדגל הוא ש"הדגל הוא במצב ראוי לשימוש בכבוד" (סעיף 1:2); "השימוש בדגל הוא במקום, בזמן, בנסיבות ובצורה שאין בהם משום פגיעה בכבוד הדגל" (סעיף 1:3); אסור להניפו יחד עם דגל אחר אלא אם כן ממלאים חמישה תנאים מפורטים מאוד לגבי גודלם, מיקומם וכדומה (סעיף 3).

[348]      ראו במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), הערה 265 את ההערכה הדתית שהייתה לרצב"י קוק לצה"ל ולדגל ישראל.

[349]      ישעיהו נו, ז.

[350]      ר"ש אבינר, למקדשך תוב, בית אל תש"ס, עמ' 11; "קורות רבנו", עיטורי ישראל 19 (אייר תשס"ח), עמ' 7.

[351]      דברי הימים ב לה, ג, וזאת לעומת בעיית הנאמנות הכפולה של אזרחים יהודים במדינות זרות.

[352]      סברה דומה לזאת מופיעה בשו"ת שערי משה (לעיל הערה 54), סימן מג, שרואה הצגת דגל בבית הכנסת בחיוב, בין השאר משום שהיא מעוררת שמחה וגאווה לאומית.

[353]      בדומה לכך הורה ר"ש אבינר (לעיל הערה 225), להצטרף כששרים את "התקווה", משום שבישראל "כל לאומיות יש לה קשר עם הדת", וראו בהרחבה מה שכתבנו במאמר "דגל ישראל", חלק א (לעיל הערה 1), על כך שהדגל מסמל גם קיבוץ גלויות, גאולה, כיבוש ארץ ישראל, ועוד ערכים תורניים נצחיים וחשובים.

 

 

 

 
 

 

 

 

מחבר:
שבט, ארי יצחק