פיוטים קדמונים כמקור פרשני לפירושי רש"י על התנ"ך

אזכורי פיוטים ופייטנים בפירושיו למקרא מצאנו ב-23 מקומות: מפיוטי ר' אלעזר הקליר[1] ב-11 דבורי מתחיל;[2] מפיוטי ר' שלמה הבבלי[3] ב-2 דיבורי מתחיל;[4] פיוטים בשם "הפייט"/"הפייטן"[5] ב-9 דיבורי מתחיל;[6] ופעם אחת מאזהרות רס"ג.[7] בפירושו לתלמוד הבבלי רש"י נעזר בעוד כמה מפיוטיהם של פייטנים אחרים.[8]

"הפייט"/"הפייטן" – מי הוא?

כאמור, בתשעה דיבורי מתחיל ברש"י על המקרא צוטטו פיוטים משמו של "הפייט". האם הכוונה לפייטן מסוים? נראה כי התשובה היא שלילית.

נכון אמנם שמתוך תשעת המקומות בשבעה מהם הכוונה לר' אלעזר הקליר:

א.   בראשית ל, כב: "הוא שייסד הפייט: 'האדמון כב ט שלא חלה...' ". מתוך קרובה ליום א' של ראש השנה, שחרית, הפותחת: "אדון חוג" ושייכת לר' אלעזר הקליר.[9]

ב.    יחזקאל מב, כ: "ועל כן אמר הפייט: ל"ו כמו שהיתה מתכפלת". מתוך קרובה ליום טוב של סוכות: "אוי סוכת דוד הנופלת/ תקים, לבל תהיה עוד משופלת/ במידותיה נוסבת ומכופלת/ שלשים וששה כמו שהיתה מתכפלת".[10]

ג.     יחזקאל מג, ג: "וכמראה המראה [...] וזה שייסד הפייט: 'מחזות המצוחצחות בתשע מחזות' ". מתוך: "מצוה גוררת מצוות" שבא כהמשך לפייט: "ארחץ בנקיון כפות". מתוך מחזור ספרד לחג הסכות, תפילה לש"ץ בקול.[11]

ד.    תהלים מב, ה: "אדדם [...] ועל ככה יסד הפייט: 'עוצם המון חוגג' ". מתוך קרובה לפרשת שקלים: "אז מאז צמות".[12]

ה.    איכה ג, כ: "זכור תזכור [...] ומכאן יסד הפייט: 'בזאת ידעתי כי יש לך לזכור, אבל תשלח עלי נפשי עד שתזכור" מתוך הקרובה: "אזכיר סלה זכרון מעשים", קרובה לפרשת זכור שהמשכה "אץ קוצץ בן קוצץ".[13]

ו.     דברי הימים א כח, ט: "בלב שלם [...] וכן יסד הפייט: 'שני לבבות לך כאחד לאחד' ". מתוך קדושתא דמוסף של יום א' דראש השנה שתחילתה: "ועמך תלואים בתשובה להתיחד" שזהו חלק שמיני מן הקרובה: "אפד מאז לשפוט היום" בסי' תשר"ק לקליר.[14]

ז.     דברי הימים א כה, ג: "ומתתיהו ששה [...] זהו שיסד הפייטן: 'רשום מבטן להפקד במשמרת הקודש' " מתוך קדושת יוצר לפרשת שקלים: "אומן בשמעו" של ר' אליעזר הקליר ואקרוסטיכון שמו בקרובה זו.[15]

שני הציטוטים האחרים שהובאו בשם הפייט הם מפייטנים אחרים:

ח.    איכה א, ו: "לפני רודף [...] על כן יסד הפייט: 'מלא רדפתי וחסרה שנת גאולי' "[16] – ר' שלמה הבבלי.

ט.   יחזקאל כא, יח: "כי בוחן [...] והפייט שיסד בחנוכה: 'המואסת כל עץ הדקיר המזנה' ", מתוך הפיוט של ר' יוסף בן שלמה מקרקשונה: "אודך כי אנפת בי ותשב, אזנך הטית לשועי" – יוצר לשבת ראשונה של חנוכה.[17]

על פי האמור יוצא, כי בפירושיו של רש"י לתנ"ך, מתוך עשרים ושלושה מקומות שבהם נעזר בפיוטים כדי לבסס את פירושיו, הוא נעזר בפיוטי ר' אלעזר הקליר בשמונה עשר מהם. הנה סיכום הפייטנים שהופיעו בפירוש רש"י:

א.   באחד עשר דיבורי מתחיל הזכיר את הקליר בשמו, ובשבעה אחרים כינהו "הפייט".

ב.    נעזר ברבי שלמה הבבלי בשלושה מקומות. בשני דיבורי מתחיל הזכירו בתארו "הבבלי" ובמקום אחד הזכירו בתואר הכללי "הפייט".

ג.     בשני מקומות נוספים נשען על פיוטיהם של שני פייטנים אחרים. האחד הוא רס"ג והשני הוא ר' יוסף בן שלמה מקרקשונה.

ד.    נעיר שהפירוש המיוחס לרש"י על דברי הימים, אינו שלו ושייך הוא לרב סעדיה מתלמידי בעלי התוספות כמצוין בתוספות במסכת יומא ט ע"א, ד"ה ולא שמשו בו.

ביאור לפירושי רש"י שנסתייעו בפיוטים (על פי סדר המקראות בתנ"ך)

א.   בראשית ל, כב

ויזכר אלהים את רחל – זכר לה שמסרה סמיניה לאחותה ושהיתה מצירה שמא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים. ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט: "הָאַדְמוֹן כְּבָט שְׁלֹּא חָלָה, צָבָה לְקַחְתָּהּ לוֹ וְנִתְבַהֲלָה".

כבר בבראשית כט, יז: "ועיני לאה רכות" פירש רש"י בעקבות המדרש: "שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה. שהיו הכל אומרים: שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה לגדול והקטנה לקטן".[18]

אלא שעתה, לאה ילדה כבר ליעקב שישה בנים, ואילו רחל עדיין הייתה עקרה, וחששה עתה שיעקב יגרשנה וישאנה עשו. אכן על פי "הפייט", שזוהה לעיל כר' אלעזר הקליר, אף הוא כתב כך: האדמון – הוא עשו (בראשית כה, כה).[19] כְּבָט – בהביטו, בראותו שרחל לא חלה – לא ילדה (ראו למשל בישעיהו נד, א; סו, ח), צבה – רצה לקחתה לו לאישה ורחל נתבהלה.[20]

יופייה של רחל משך את לבו של עשו הרשע גם לאחר שילדה, ובעת המפגש בין יעקב לעשו כתוב: "ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו" (בראשית לג, ז), וכתב רש"י: "בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף ניגש לפניה. אמר: אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה".[21]

נראה שרש"י הוסיף על דברי המדרשים את העובדה שעשו רצה ברחל אם יגרשנה יעקב, וזאת בהסתמך על דברי "הפייט" שהביא.

 

ב.    שמות כד, יב

עלה אלי ההרה והיה שם – ארבעים יום: את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להרתם – כל שש מאות ושלש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו.

הרעיון שכל תרי"ג מצוות נרמזו בעשרת הדברות אינו חדש ואינו המצאה לא של רש"י ואף לא של רס"ג שקדם לו. הוא מצוי בספרות חז"ל קדומה אם ברמיזה על פי מספר האותיות שבעשרת הדברות, ללא שתי המילים האחרונות "אשר לרעך", שמניינן 613 כתרי"ג מצוות, ושבע האותיות שבמלים "אשר לרעך" רומזות לשבע מצוות דרבנן.[22] ואם מדרשים שקבעו במפורש שעשרת הדברות כוללים ממש בתוכניהם את כל תרי"ג מצוות.[23] עשרת הדברות אינם אלא אבות ושורשים של כל המצוות.

רס"ג היה הראשון שכתב אזהרות לחג השבועות ובהן הוא מחלק את כל תרי"ג המצוות לעשר קבוצות, שבראש כל אחת עומד דיבר אחד מעשרת הדברות. החלוקה המספרית של תרי"ג מצוות, כפי שהיו מנויות לפי בעל הלכות גדולות,[24] מובאת בפירוש הראב"ע לדברים כז, ד בשם רס"ג. כך באזהרותיו מחלק רס"ג את תרי"ג המצוות לפי עשרת הדברות: לדיבר: "אנכי ה' " – 80 מצוות; "לא יהיה" – 60; "לא תשא" – 48; "זכור" – 75; "כבד" – 77; "לא תרצח" – 50; "לא תנאף" – 58; "לא תגנוב" – 59; "לא תענה" – 52; לא תחמוד – 54, ובסך הכול 613 מצוות.

ובכן, רש"י ידע ממקורות חז"ל שכל תרי"ג המצוות נכללות בעשרת הדיברות. דברי רס"ג המובאים ברש"י מוסיפים את חלוקת התרי"ג לעשר קבוצות כמניין עשרת הדברות, כאשר כל דיבר משמש אב ושורש לסך המצוות, עשה ולא תעשה, הקשורות אליו.[25]

 

ג.     שמות כו, טו        

ועשית את הקרשים – היה לו לומר: "ועשית קרשים" כמה שנאמר בכל דבר ודבר, ומה "הקרשים"? מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים, וכשמת ציווה לבניו להעלותם עמהם כשיצאו ממצרים, ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אתכם לעשות משכן במדבר מעצי שטים, ראו שיהיו מזומנים בידכם.[26] הוא שיסד הבבלי בפיוט שלו: "טָס מַטָּע מְזוֹרָזִים, קוֹרוֹת בָּתֵינוּ אֲרָזִים" – שנזדרזו להיות מוכנים בידם קודם לכן.

הפייטן הבבלי הוא כאמור לעיל ר' שלמה ב"ר יהודה הבבלי אשר כתב את הפיוט ליום א' של פסח "אוֹר יֶשַׁע מְאֻשָׁרִים, שִׁמּוּר זה מֻכְשָׁרִים". פיוט זה ערוך באקרוסטיכון של א–ב כפול ושם המחבר בא באקרוסטיכון בכל שורה שנייה: "שלמה הקטן ברבי יהודה יחיה יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן". דבריו בפיוט מבוססים על מדרש תנחומא, תרומה, ט.[27]

לשם מה נזקק רש"י להבאת ציטטה זו מהפיוט?

נראה כדעת ר' דוד פרדו, בעל "משכיל לדוד":

ומה שרצה רש"י ז"ל בהביאו הפיוט של הבבלי, אפשר שכיוון ליישב דסוף סוף, למה הוצרך יעקב אבינו להכין עצי ארזים טפי מכל הי"ג דברים שהוצרכו למלאכת המשכן? נראה משום שידע יעקב אבינו שהיה רצונו של הקב"ה שיעשו המשכן ממה שנטלו עמהם ממצרים, שלכך נתן להם ביזת מצרים דהכי נראה ממה שדרשו במדרש חזית [...] וכל הענין על מעשה המשכן, וכתיב נמי התם בסמוך: "קורות בתינו ארזים" – דמשמע שהוצרך המשכן ליעשות מביזת מצרים. ולפי שידע יעקב שכל אותם הדברים היו נמצאים במצרים חוץ מעצי ארזים ולפיכך הוצרך לנטעם במצרים. וכל זה נראה דרמז הפייט באמרו: "קורות בתינו ארזים".

לפי זה דברי הפייט מסבירים ומחדשים את הצורך והחובה שהארזים יובאו ממצרים דווקא כשאר הי"ג דברים שנידבו למשכן, שאף הם יצאו עמם ממצרים או נלקחו מביזת מצרים. וזהו האמור בפיוט: "טָס מטע מזורזים" – פרח מַטָּעַם של ישראל שנטע יעקב עד שבני ישראל הזריזים במצוות נשאום עמם ממצרים ועשו מהם קורות, קרשים לבית ד' כנדרש.

 

ד.    מלכים ב יא, ב     

בחדר המטות – בעליית בית קדשי הקדשים, כמה שהוא אומר: "ויהי אתה בית ד' מתחטא" (לקמן פסוק ג). עליו אמר דוד (תהלים  כז, ה): "כי יצפנני בסכה יסתירני בסתר אהלו". וקורא אותה "חדר המטות" ע"ש: "בין שדי ילין" (שיר השירים א, יג).       וזהו שיסד ר' אליעזר: "נפץ חדר המטות חורבן ביתך יכפר עליהם".

עתליה שביקשה למלוך ביהודה השמידה את זרע המלוכה, מלבד יואש בן אחזיה רך השנים שהוסתר על ידי דודתו יהושבע אחות אחזיה "בחדר המטות", שמשמעותו כפי שנתפרש בפסוק ג: "ויהי אתה בית ד' מתחבא". וכך נדרש גם הפסוק מתהלים כז, ה, וכדברי רש"י שם:

כי יצפנני בסוכה – בטוח אני שיצפנני בבית מקדשו. ושנינו בסדר עולם שהמקרא הזה נאמר על יואש בן אחזיה שהסתירתו יהושבע אחותו בעליית בית קדשי הקדשים, כענין שנאמר (מל"ב יא ג): "ויהי אתה בית ד' מתחבא שש שנים".

הפיוט מוכיח בעליל על פי תקבולת הצלעות ש"חדר המטות" הוא בית ד': "נפץ חדר המטות || חורבן ביתך יכפר עליהם". את הביטוי במלכים ב יא, ב "בחדר המטות" היה ניתן לפרש במשמעות של חדר השינה שבו ישבו בני המלך המומתים, אך בתקבולת הנרדפת שבפיוט ברור שהכוונה למקום המסתור שבו הסתירתו יהושבע, וכפי שכתוב במפורש בדברי הימים ב כב, יא: "ותתן אתו ואת מינקתו בחדר המטות" וכך הבינו גם ת"י, רד"ק, רלב"ג ואחרים.

 

ה.    ישעיהו כד, כב     

ומרוב ימים יפקדו – עוונות ימים רבים יפקדו עליהם. וזהו שייסד הקלירי (בסילוק של יוצר דפרשת זכור): "לרוב ימים להמנות לחשוב להם חשבונות".

רש"י פירש נבואה זו על הגויים ששעבדו את ישראל ימים רבים ורבו עוונותיהם. ביום ה', יום דין לגויים אלו, ייאספו כולם לאספה ויהיה זה לרעתם כי יורדו לגיהינום ולעומקיה, לשבעת מדוריה, וכל זה מגיע להם כי צברו עוונות של ימים רבים ועל כך ייפקדו וייענשו. רש"י מוסיף את דברי הקלירי: "לרוב ימים להמנות לחשוב עליהם חשבונות" כדי למנוע אפשרויות של פרשנויות אחרות לפסוקנו כמו למשל הפירושים ברד"ק.

ו.     יחזקאל כא, יח     

כִּי בוֹחַן ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה – [...] ושמעתי בו לשונות רבים. וראיתי בספרי פתרונות ולא נתיישבו לי. והפייט שיסד בחנוכה (שבת ראשונה ביוצר): "המואסת כל עץ הדקיר המזנה" מסייעני, שקרא את החרב "מואסת כל עץ". ויונתן כן תרגם.

הציטוט לקוח מהפיוט יוצר לשבת ראשונה של חנוכה שתחילתו: "אודך כי אנפת בי ותשב, אזנך הטית שועי", ו"הפייט" הוא ר' יוסף בר שלמה מקרקשונה.[28] פיוט זה ערוך לפי אקרוסטיכון א–ב מתושע.[29] באות מי"ם כותב הפייט בין השאר: "מכבי יהודה גבורה השניס/ מואסת כל עץ הדקיר המזנה...". כלומר, יהודה המכבי נאזר בגבורה, שינס מותניו ודקר את ההגמון, משום שרצה שאחותו של יהודה המכבי, שנישאה באותו יום, תיבעל לו. לפיכך הוא דקר את המזנה הזה ב"מואסת כל עץ", כלומר בחרב. על פי זה פסוקנו ביחזקאל יתבאר כך: כי בֹחַן – עם ישראל ייבחן בפורענויות הרבה, ואם גם חרב "שבט מואסת", הוא "מואסת כל עץ" שבפיוט, תבוא עליו, הרי הוא עם ישראל לא יתקיים.

 

ז.     יחזקאל מב, כ     

לארבע רוחות מדדו – שלשת אלפים על שלשת אלפים אמה, שהקנה שש אמה. וזהו שיסד הקלירי (בקדושתא דיום שני של סוכות): "דּוֹד יִנְטֶה קַו שְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אַמּוֹת קְצוּבָה עַל שְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אַמּוֹת" והיא שלושים וששה כמדה ראשונה, שהיה הר הבית ה' מאות אמה על ה' מאות אמה, חלוק שלושת אלפים על שלשת אלפים לרצועות של ה' מאות אמות שתי וערב ותמצא שם שלושים וששה רבעים של חמש מאות על חמש מאות. ועל כן אמר הפייט (שם בקדושתא): "ל"ו כמו שהיתה מתכפלת".

בתיאור גודל הר הבית בחזון יחזקאל כתוב ביחזקאל מב, כ: "לארבע רוחות מְדָדוֹ חומה לו סביב סביב ארך חמש מאות ורחב חמש מאות".

האם הכוונה לחמש מאות אמות בכל צלע מצלעי ההר המרובע, כפי שהיה בבית שני?[30] אמנם בפסוקים טז–יז מדובר במידה של "חמש מאות קנים בקנה המדה סביב", אך לא נתבאר מה אורכו של קנה. בהתבססו על פיוט הקליר מקדושתא של יום שני של סוכות[31], מוכיח רש"י שההר לעתיד לבוא יהיה ריבועי, שכל צלע בו תהיה 500 קנה, כאשר בכל קנה יש שש אמות ולפי זה כל צלע הוא בן 3000 אמה על 3000 אמה. וכך אומר הפייטן:

אִוּוּי סֻּכַּת דָּוִד הַנוֹפֶלֶת, תקים לבל תהי עוד מושפלת במדותיה נוסבת ומכפלת, שלשים וששה כמו שהיתה מתכפלת, גורן שהיתה באורך חמש מאות, רחבה על חמש מאות, דּוֹד יִנְטֶה קו שלשת אלפי אמות קצובה על שלשת אלפי אמות.

מידות ההר אפוא אינן מבוארות בחזון יחזקאל במפורש אלא ברמז, והפיוט מפרש. וכך החשבון:

 

 

250,000          אמות מרובעות

9,000,0000              אמות מרובעות

                                

                          500 אמות                                          3000 אמות                                

     

500 אמות

                                                           3000 אמות                             

לכן שטח ההר בחזון יחזקאל גדול פי 36 משטח ההר בבית שני: 36=9000000:250000

 

ח.    יחזקאל מג, ג      

וכמראה המראה – תשע מראות כתובין במקרא זה, ומתוכן היו רואין הנביאים חוץ ממשה רבינו שהיה רואה מתוך מראה אחת, לפיכך איספקלריא שלו מאירה ורואה ממש. וזהו שייסד הפייט (שם בסילוק): "מחזות המצוחצחות בתשע מחזות".

בדרך אותו שער שממנו הסתלק כבוד אלהי ישראל (יחזקאל י, יט; שם יא, כג) חוזר עתה כבוד ה' בחזון העתידי (מג, ב–ג) והעטרה חזרה ליושנה.

רש"י שם לב שבהופעה זו של כבוד ה' הוזכרו השורשים רא"ה ואו"ר תשע פעמים: האירה, וכמראה, המראה, ראיתי, כמראה, ראיתי, ומראות, כמראה, ראיתי (פסוקים ב–ג). על פי זה כותב רש"י על ההבדל בין נבואת משה הרואה באספקלריה מאירה, לשאר הנביאים הרואים כל אחד לפי דרגתו באספקלריות שאינן זכות ומאירות לגמרי.

אמנם התלמוד (בבלי, יבמות מט ע"ב) דיבר על הבדל זה: "כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא[32] שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה", אך מספרן של המראות לא הוזכר. רש"י למד מהפייט[33] שיש "תשע מחזות"[34] וראיה לכך, כאמור לעיל, תשע פעמים השורשים רא"ה ואו"ר ביחזקאל מג, ב–ג.

 

ט.   יחזקאל מח, א     

והיו לו פאת קדים הים, דן אחד – כלומר מפאת קדים ועד ים דן אחד. הרי פירש האורך ולא פירש הרוחב ובברייתא דספרי בפרשת האזינו: "מה ת"ל יהודה אחד, דן אחד [...] מלמד שעתידין ישראל ליטול אורך מן המזרח למערב ברוחב כ"ה אלף קנים שהם שבעים וחמשה מילין. ומהיכן למדו השיעור הזה? מן התרומה, שהיא כאחד מן החלקים הללו כמו שמפורש בענין [...] וזהו שיסד ר' אלעזר בפיוט (בסילוק דיום שני של סכות): "כי אקח מועד לעת חילוק ארצותיהם כשורת הכרם לחוצותיה באורך מפאת קדים לקצותיה עד ים אוקינוס למצותיה ברוחב שבעים וחמשה מיל חריצותיה".

ארץ ישראל המורחבת תחולק לעתיד לבוא מצפון לדרום רצועות רצועות, כשאורך הרצועה ממזרח עד לים התיכון ורוחב הרצועה לכל שבט הוא ברוחב של  עשרים  וחמישה  אלף  קנים  שהם  מאה  וחמישים  אלף אמה, שהם שבעים

וחמישה מיל.[35]

רש"י רצה שלא נטעה ונחשוב שרוחב הרצועה הוא רק עשרים וחמישה אלף אמה, שהרי ברוחב "התרומה", שהיא הרצועה שניתנה למקדש ולעובדיו הכוהנים, כתוב "תהיה התרומה אשר תרימו חמשה ועשרים אלף רחב". לכן בהסתמכו על הפייט ר' אליעזר הקליר קבע רש"י שמדובר במידות הקנים שכל קנה הוא שש אמות, ולפי זה רוחב הרצועה הוא 150000 אמה שהם 75000 מיל.

דברי הפיוט ברורים עתה:

לעת חילוק ארצותיה, באורך מפאת קדים לקצותיה,

ועד ים אוקינוס למצותיה, ברחב שבעים וחמשה מיל חריצותיה,

כשורות הכרם לחברם לתוצאותיה,

גבול כל שבט ושבט כך יעלו בנפיצותיה.

וזהו האמור בספרי, פרשת האזינו:

ד"א: ה' בדד ינחנו – עתיד אני להושיב אתכם נוחלים מסוף העולם ועד סופו. וכן הוא אומר (יחזקאל מח): "מפאת קדים עד פאת ימה, אשר אחד" שעתידין ישראל ליטול אורך מן המזרח למערב על רוחב עשרים וחמש אלפים קנים, שיעורם שבעים וחמשה מיל.

 

  

י.     זכריה ה, יא        

על מכונתה – על קביעותה ועל בסיסה [...] ורבותינו פירשו ולמדו מכאן שנמסר להם יצר הרע לאנשי כנסת הגדולה ושדיוה לדודא דאברא וחפוהו באברא משום דשאיב קליה, כדאיתה בסנהדרין ובמס' יומא.[36] ושפתרתי מלכות נבוכדנצר בכפל שתי עכו"ם, ראיתי במדרש תלים[37] שארבע מלכויות הללו שנשתעבדו בישראל כפולות היו: בבל וכשדים, מדי ופרס, אנטיוכוס ומוקדון, אדום וישמעאל. ועל ככה יסד הקלירי: "רביעית היא שמינית".

בחזון האיפה (זכריה ה, ה–יא) המסמל את עונשם של ישראל מידה כנגד מידה, ראה זכריה שתי נשים רשעות הנושאות את האיפה בין הארץ ובין השמים לארץ שנער ושם מניחות הן את האיפה על מכונתה, על קביעותה ועל בסיסה.

למה דווקא שתי נשים? אומר רש"י כי ארבע המלכויות היו תמיד זוגות זוגות, והוא נשען על דברי הקליר: "רביעית היא שמינית", כלומר ארבע מלכויות, שלמעשה היו שמונה.[38]

 

יא.  תהלים מב, ה     

אֶדַּדֶּם – אדדה עמהם [...] המון חוגג – שהיו הולכים לחוג. ועל ככה יסד הפייט (בשחרית פ' שקלים ביוצר של "אלה אזכרה" ע"ש): "עוצם המון חוגג ושוטף כנהר".

פיוט זה הערוך באקרוסטיכון א–ב בראשי הטורים הוא המשך לפיוט שקדם לו "אומן בשמעו" שהאקרוסטיכון שלו הוא "אלעזר בירבי קליר". הקרובה הפותחת היא: "אז מאז זמות בכל פעל".[39] בהמשכה הקרובה מופיע הפיוט "אלה אזכרה" שממנו מצטט רש"י: "עוֹצֶם הָמּוֹן חוֹגֵג וְשׁוֹטֵף כַּנָהָר, פֻּזַּר וְנוֹתַרְתִּי כְּתֹרֶן בְּרֹאשׁ הָהָר, צֶדֶק מְלוֹנִי שָׁעֳרָר כְּתֵל הָר".

נפשו של הפייט משתפכת עליו בזכרו את ריבוי בני ישראל כנהר השוטף כשעלו לרגל בקול המון שמח ורוקד, ועתה נתפזרו בגלות ונשארו כתורן בודד בראש ההר. בית המקדש וירושלים (– "צדק מלוני"), שערר – נתערער ונחרב כתל הר.

רש"י נדרש לפיוט כדי לבסס את פירושו על הפועל "אדדם" – אדדה עמם באטיות רבה וזה בגלל "המון חוגג" – ריבוי עולי הרגל והדוחק המאלץ את ההולכים בסך לצעוד באטיות. ואין לפרש "אדדם" משורש נדד בבניין התפעל.

 

יב.  תהלים קכא, א     

שיר למעלות – רמז במזמור שני למעלות העולות לצדיקים לעתיד לבא מתחת עץ החיים לכסא הכבוד. דתניא בספרי[40]: "שיר המעלות אין כתוב כאן אלא שיר למעלות – שיר למי שעתיד לעשות מעלות לצדיקים לעתיד לבא". וזהו שיסד הקליר (בסילוק דיוצר של יום ב' דסוכות שיסד ר' אליעזר הקליר שהוא בנו של רשב"י בחגיגה פרק אין דורשין ע"ש).[41] "ומתחתיה שלשים מעלות זו למעלה מזו עד כסא הכבוד טסות ועולות בשיח נעימות שיר המעלות".[42]

רש"י פירש על פי הספרי את האות למ"ד שבראש התיבה "למעלות" כלמ"ד השייכות – שיר למי שעושה מעלות לצדיקים לעתיד לבוא המגיעות עד כסא הכבוד. אך בכמה מעלות מדובר? האות למ"ד בגימטריה – שלושים, וזהו האמור בפיוט הקליר: "ומתחתיה שלושים מעלות זו למעלה מזו עד כסא הכבוד", וזוהי דעת ר' מאיר בספרי, דברים יא, כא. כלומר, יש שלושים מעלות לצדיקים עד כיסא הכבוד לפי מעלתם וצדיקותם של הצדיקים ובלי שיקנאו זה בזה.

רש"י אינו מקבל שאות היחס למ"ד זהה במשמעה לצורת היידוע (שיר המעלות – שיר למעלות), אלא סבור ששינוי זה משמעותי ולשם כך הוא מסתייע בפיוט הקליר.

 

יג.   איוב כד, ו 

וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ – וכרמים של אחרים, הרשעים האלו נוטלים פריים. ילקשו – נוטלים לקש שלהם. לקש – לשון צמח פרי, כמו: "בתחלת עלות הלקש" (עמוס ז, א). תרגם יונתן צימוח. וכן יסד ר"א (בהושענא: "אדמה מארר"): "לקש מארבה".

על פי ההקשר בקטע הפיוטי של הקליר הבנוי על פי א–ב, יוצא ש"לקש" הוא צמח פרי. וכך כתוב: "אֲדָמָה מֵאֶרֶר, בהמה מִמְשַׁכֶּלֵת, גורן מגזם, דגן מדלקת, הון ממארה, ואוכל ממהומה, זית מנשל, חטה מחגב, טרף מגובאי, יקב מילק, כרם מתולעת, לֶקֶשׁ מֵאַרְבֶּה, מגד מצלצל".

רש"י נצרך לפיוט כדי להוכיח ש"לקש" בפסוקנו פירושו פרי הצמח ולאו דווקא פירות שלאחר רדת גשמי המלקוש המאוחרים, כי מדוע רשעים יגזלו דווקא פירות המלקוש ולא כל פרי? ובתפילת ההושענא מדוע יתפלל הפייט רק על הצלת הלקש, פירות מאחרים שלאחר רדת המלקוש? על כן הבין רש"י שלקש הוא צמח פרי בכל ימות השנה.

 

יד.  שיר השירים ד, י  

מה יפו דודיך – כל מקום שהראית לי שם חיבה, יפה הוא בעיני: גלגל, שילה, נוב וגבעון ובית עולמים. הוא שיסד הבבלי: "מנוחה ושאר ויעודים". "מנוחה" – זו ירושלים, "ושאר ויעודים" – מקום שנתוועדה שם שכינה לישראל.

על דרך הדוגמה והמשל, שיר השירים הוא משל לאהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל. באמירה לכנסת ישראל "מה יפו דודיך" מתכוון ה' לחיבת ישראל אליו שהתבטאה בעבודתם את ה' במקומות הקדושים: הגלגל, שילה, נוב, גבעון ובית המקדש. ראיה לכך רש"י מביא מפיוטו של ר' שלמה בן יהודה הבבלי[43] שכתב: "מנוחה ושאר ויעודים", כאשר מנוחה היא ירושלים, כדברי הכתוב: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ט).[44] "ושאר ויעודים" – הכוונה למקומות האחרים שבהם שכן ארון ה': גלגל, שילה, נוב וגבעון.

ובמדרש שיר השירים זוטא לפסוקנו נאמר: "מה יפו דודיך אחותי כלה – אלו הקרבנות שהקריבו ישראל בשילה ובנוב ובגבעון", ולא כלל בדרשתו את הגלגל ובית עולמים. אולם לעומת מדרש זה ועל פי הפייט הבבלי רש"י הוסיף גם הגלגל ובית עולמים.

 

טו. איכה א, ו  

כאילים לא מצאו מרעה – כאילים אשר לא מצאו מרעה, שאין להם רוח לברוח שהוחלש כוחם ברעב. לפני רודף – כל רודף שבמקרא חסר וזה מלא – שנרדפו רדיפה שלימה. על כן יסד הפייט: "מלא רֻדַּפְתִּי וחסרה שנת גאולי", "שנת גאלי באה" חסר כתיב.

הפועל "רדף" בבינוני, בעתיד ובציווי בבניין קל להטיותיו השונות בא במקרא שישים ושלוש פעמים (רֹדֵף, רֹדְפִים, רֹדְפֶיךָ, רֹדְפָם, רֹדְפֵי, רֹדְפֶיהָ וכדו', אֶרְדֹף, תִּרְדֹף, יִרְדֹּף, וַיִּרְדֹּף, יִרְדֹּפוּ, רְדֹף, וּרְדֹּף), אך בנוסח המסורה שבידינו היום בשלוש מהן הכתיב מלא בוי"ו:[45] יהושע ח, כ: "והעם הנס... נהפך אל הָרוֹדֵף"; איכה א, ו: "וילכו בלא כח לפני רוֹדֵף"; תהלים יח, לח: "אֶרְדּוֹף אויבי ואשיגם".

רש"י לפסוקנו הנידון באיכה א, ו כתב: "כל רודף שבמקרא חסר, וזה מלא",[46] ומסיק שהרדיפה באיכה היא רדיפה שלמה, כדברי הפייט, הוא ר' שלמה הבבלי בסליחה ליום ג' של עשרת ימי תשובה המתחילה ב"אך בך מקוה ישראל ד' " הבנויה באקרוסטיכון א–ב בדילוג ושמו של הפייטן בא בסוף:

שדי תשובות מדועינו פינו נמלא

לד' אלהינו חטאנו ותקראנה אותנו כאלה

משפטיך אמת ואתה מרום מתעלה

הצדקה לך ולנו הבשת נגלה.[47]

בפיוט זה מתאר הפייט את הרדיפה השלמה של ישראל על ידי אויביהם:

מָלֵא רֻדַּפְתִּי וְחָסְרָה שְׁנַת גְּאֻלַּי, מְסוּרִים לְמַכִּים וּמוֹרְטִים וּלְתִקְוָה אוּלַי,

וּמַדּוּעַ נִסְחֲפוּ אַבִּירַי וּמְתֵי שִׁיר אַיָּלַי, קַוֹּה קִוִּיתִי אֶל ד' וַיֵט אֵלַי.

רש"י נדרש לפיוט כדי לבסס את פירושו שרדיפת ישראל על ידי נבוכדנצר והבבלים בחורבן בית ראשון הייתה שלמה ומקיפה.

 

טז.  איכה ג, כ 

זכור תזכור – נפשי את עניי ומרודי ותשוח עלי. כך הוא פשוטו לפי ענין שיטת המקרא. ומ"א. זכור תזכור – ידעתי שסופך לזכור את העשוי לי, אבל תשוח עלי נפשי להמתין עד זמן הזכירה ומכאן ייסד הפייט: "בזאת ידעתי כי יש לך לזכור אבל תשוח עלי נפשי עד שתזכור".

הקטע המצוטט הוא מקרובה של הקליר לפרשת זכור המתחילה: "אל נא בלשון אשר הזכרת לזוכריך זכור", שחלקה השני הוא "אץ קוצץ בן קוצץ", ושמו של הפייטן בא בראשי המחרוזות: "אלעזר בירבי קליר".

הפיוט מסייע למדרש האגדה המבאר את "זכור תזכור" שבפסוקנו לא כגוף שלישי נסתרת – נפשי זכור תזכור, אלא כגוף שני נוכח המופנה לה': אתה ה' זכור תזכור.

 

יז.   דניאל ח, יד

עד ערב בקר אלפים וג' מאות – ראיתי פתר בשם רבינו סעדיה לדבר וכבר עבר ופתר עוד "עד ערב בקר" – עד שיבוא אותו הערב שנאמר בו "והיה לעת ערב יהיה אור" ובטוחים אנו כי דבר אלהינו יקום לעולם לא יופר. ואני אומר כי הערב והבוקר האמור כאן גמטריא הוא ויש סמך לדבר משני טעמים האחד שיהא חשבון זה מכוון עם חשבון אחר שבסוף הספר והב' שאמר גבריאל לדניאל למטה בענין "ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת היא" ואם לא רמז החשבון הוא תלוי למה חזר וכפל אותו לומר אמת הוא והחוזה נצטוה לסתום ולחתום הדבר ואף הוא לא נגלה בל' סתום וחתום ואנו נוחיל להבטחת מלכנו קץ אחר קץ ובעבור קץ הדורש נודע כי טעה במדרשיו והבא אחריו יתור וידרוש דרך אחרת יש לפתור ערב ובקר בגי' ה' מאות ושבעים וארבע ועוד אלפים ושלש מאות הרי אלפים וח' מאות וע"ד.

ונצדק קדש – יכופר עון ישראל לבטל גזרות מדרסן ומרפסן מאז גלו גלות ראשונה למצרים עד יגאלו ויושיעו תשועת עולמים במלך משיחנו וחשבון זה כלה לסוף אל"ף ור"ץ מיום הוסר התמיד והוא שנאמר בסוף הספר "ומעת הוסר התמיד כדי לתת שיקוץ שומ' ימים אלף ור"ץ יהיה" ולא יותר שיבא המלך משיחנו ויסיר שקוץ השומם. והתמיד הוסר ו' שנים לפני החורבן ב"ש והעמיד צלם בהיכל ויום י"ז בתמוז היה ששרף אפוסטמוס את התורה ובטל את התמיד והעמיד צלם בהיכל כמו ששנינו במסכת תענית ושש שנים שכתבתי אין בידי ראיה מפורשת אך יש ראיה ששבוע שלם לא בטל התמיד לפני החורבן שכן ניבא דניאל על טיטוס (לקמן ט') "וחצי השבוע ישבית זבח ומנחה" כלומר מקצת השבוע שלפני החורבן יבטלו הקרבנות כך מפורש למטה בענין. נחזור על הראשונות כיצד מכוון חשבון ערב ובקר אלפים ושלש מאות מיום רדת ישראל למצרים להיות כלה לסוף אלף ור"ץ ליום שהוסר התמיד: ר"י היו במצרים, ד' מאות ושמונים מיום צאתם עד "ויבן הבית", ד' מאות וי' היה הבית, וע' שנה גלות בבל, וד' מאות וכ' בית שני, תן עליהם אלף ור"ץ של קץ הימים הרי אלפים וח' מאות, צא מהן ו' שנים שהוסר התמיד לפני החורבן שלא מנה הכתוב אלף ור"ץ אלא למעת הוסר התמיד, הרי לך חשבון ערב ובוקר ואלפים וג' מאות. עוד נוסף בחשבון אשרי המחכה ויגיע לקץ הימים מ"ה שנה יתרים על אלף ור"ץ יש לומר על חשבון הראשון יצא המלך המשיח ויחזור ויתכסה מהם אותם מ"ה שנים. ורבי אליעזר הקליר יסד (בסילוק יוצר של פרשת החודש) ביסוד שירו שבועים ששה הרי מ"ב וי"ל הג' שנים שלא באו לחשבון שבוע לא מנה ואני מצאתי כך במדרש רות שעתיד מלך המשיח להתכסות מ"ה שנים לאחר שיגלה ומביא ראיה מן המקראות הללו.

רש"י מציין שני פירושים של רס"ג שהאחד לפי חשבון קץ הימים כבר חלף ועבר והשני סתום שאין יודעים מהו, ונשען על פסוק מזכריה יד: "והיה לעת ערב יהיו אור". רש"י מציע חשוב קץ משלו "ואני אומר..." המבוסס על הפסוקים בדניאל (ח, יד; יב, יא) כך:

"ערב בקר אלפים ושלש מאות" (דניאל ח, יד) – "ערב"+"בקר" בגימטריא = 574 + 2300 בפסוק = 2874 שנים. מספר זה שווה לחשבון מאז תחילת שעבוד מצרים עד שש שנים לפני חורבן בית שני שאז בוטל התמיד ע"י אפוסטומוס והעמיד צלם בהיכל הוא השיקוץ השומם. וכך החשבון:

שעבוד מצרים______                               210

מיציאת מצרים עד בנין בהמ"ק הראשון         480 (ראו מל"א ו, א)

ימי בית ראשון______                    410

גלות בבל                                             70

ימי בית שני                                           420

מעת הוסר התמיד עד בא המשיח               1290

                                                          סה"כ 2874 שנים.

על פי סדר עולם רבה:

     מאדם עד המבול                                    1565 שנים

     מהמבול עד הפלגה                                  340 שנים

[בפלגה אברהם היה בן 48. בברית בין הבתרים אברהם היה בן 70]

נמצא שמהפלגה עד ברית בית הבתרים עברו 22 שנים.

מברית בין הבתרים עד יציאת מצרים –  430 שנה

הורד מהם 210 של השעבוד שנמנו כבר, נשארו 220

מאדם הראשון עד תחילת השעבוד במצרים – 2238 שנים.

לפי זה שנת בוא המשיח תהיה     2238 מאדם עד תחילת שעבוד מצרים

                                 +

                                 2874 מתחילת שעבוד מצרים עד בוא המשיח

מבריאת העולם עד בוא המשיח 5112 שנים היא שנת הקי"ב.

 

וכיצד תתיישב הסתירה המספרית בין האמור בדניאל יב, יא: "ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שמם ימים אלף מאתים ותשעים" ובין הפסוק העוקב: "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה"?

אומר רש"י: פער זה של מ"ה שנים אלו שנים שלאחר הופעת המשיח. המשיח ישוב "ויתכסה מהם אותם מ"ה שנים". על שנות היעלמות אלו כתב גם ר' אליעזר הקליר בסילוק לפרשת החדש:

וְיַצְמִיחַ צֶמַח נָקוּב שִׁבְעָה[48]

וְאִתּוֹ יְהוּ רוֹעִים שִׁבְעָה[49]

וִיחֻדְּשׁוּ לְאֹם דְּבָרִים שִׁבְעָה[50]

וְיִתְכַּסֶּה מֵהֶם שָׁבֻעִים שִׁבְעָה.[51]

ובכן, פיוטו של הקליר מסייע לפירושו של רש"י ולחשבון קץ הימים שלו.

 

יח.  דניאל יב, יב       

אשרי המחכה וגו' – ארבעים וחמש שנים נוספים על חשבון העליון, שעתיד משיחנו להתכסות אחר שנגלה וישוב ויתגלה. וכן מצינו במדרש רות[52] וכן יסד ר' אליעזר הקליר (בסילוק יוצר פרשת החודש): "ויתכסה מהם שָׁבוּעִים שִׁשָּה".

ראו ניתוחנו לעיל לדניאל ח, יד.

 

יט. דברי הימים א כה, ג (הפירוש המיוחס לרש"י)

ומתתיהו ששה – ולא תמצא אלא חמש? אשתו היתה מעוברת את שמעי וראה ברוח הקודש שגם הוא עתיד להיות ראש משמרה, לפיכך אמר ששה. וזהו שנאמר לפנינו: "העשירי שמעי" (פסוק יז). זהו שיסד הפייטן (בקדושת יוצר דפרשת שקלים): "רשום מבטן להפקד במשמרת הקודש".

בפסוקים א–ד מנויים שלשה אבות לעשרים וארבעה משמרות כהונה: אסף, ידותון והימן. לאסף (4 משמרות): זכור, יוסף, נתניה ואשראלה. לידותון (6 משמרות): גדליהו, צרי, ישעיהו, חשביהו, מתתיה ושמעי[53] שעדיין היה במעי אמו (פסוק יז). להימן (14 משמרות): בקיהו, מתניהו, עוזיאל, שבואל, ירימות, חנניה, חנני, אליאתה, גדלתי, רוממתי עזר, ישבקשה, מלותי, הותיר ומחזיאות.

על פי מדרש רבה לבראשית צד, ט השלים רש"י את שם הבן השישי לידותון שהיה בבטן אמו ונכלל במניין המשמרות, כפי שהביא רש"י בפירושו לבמדבר ג, טו בשם מדרש תנחומא: "למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן...". בעקבות המדרשים רש"י מסתייע גם בקרובה לפרשת שקלים ששמו של ר' אלעזר בירבי קליר חתום בה ותחילתה: 'אֹמֵן בשמעו כי תשא [...]", וכך כתוב שם:

יקר שלישי בתוכם לא הפקד,

כי לגיון מלך לבדו נפקד,

רשום מבטן להפקד במשמרת הקדש,

וצבאיו ופקודיו נמנים מבן חדש.

כוונת הדברים: שבט לוי היקר בעיני ה' שהוא שלישי לשבטים, לא נמנה בתוך שאר ישראל, כי בניו הם משרתי ה' ועובדים במקדש וראויים להימנות בפני עצמם. לפעמים נמנו שבט לוי עוד מבטן אמם להירשם למשמרת הקודש בבית המקדש, וצבאו ופקודיו ציווה הקב"ה שיהיו נמנים מבן חודש ומעלה (במדבר ג, טו). בהסתייעו במדרש ובפיוט הקליר רש"י ביסס את פירושו כפשט.[54]

 

כ.    דברי הימים א כח, ט (הפירוש המיוחס לרש"י)    

בלב שלם – "בלבב שלם" לא נאמר שיהא משמע שני לבבות אלא "בלב שלם" – שלא יהיה לך אלא לבב אחד לאבינו שבשמים וכן יסד הפייט (בקדושתא דמוסף של יום א' דר"ה): "שני לבבות לך כאחד לאחד" ודוגמתו (מל"א ח): "והיה לבבכם שלם עם ה' אלהינו". "שלמים" לא כתיב אלא "שלם" כל שני לבותם יהיו לב אחד שלם. וכן פרש בב"ר: "וסעדו לבכם אחר תעברו" (בראשית יח) – מלמד שאין למלאכים אלא לב אחד. וגם לעתיד לבא יהיה כן, כדכתיב: "שיתו לבכם לחילה" (תהלים מח).

רש"י מבחין בין "לב" ובין "לבב". "לב" – אין לבו של אדם חלוק לשני יצרים[55] או להאמין בשתי רשויות. וכך הביא רש"י בפירושו לדברים ו, ה: "בכל לבבך – בשני יצריך. ד"א בכל לבבך – שלא יהיה לבך חלוק על המקום".

כך הדבר גם בצוואת דוד לבנו שלמה: "ועבדהו בלב שלם" (דברי הימים א כח, ט). רעיון זה בוטא גם בפיוט בקדושתא דמוסף ליום א' דראש השנה, בתפילה לש"ץ בקול:

וְעַמְּךָ תְּלוּאִים בִּתְשׁוּבָה לְהִתְיַחֵד

שְׁנֵי לְבָבוֹת לְךָ כְּאֶחָד לְאֶחָד

רַחֵץ בְּנִקְיוֹן כַּפַּיִם נְשׁוֹא לֵב אֶחָד

קוֹל שׁוֹפָר כָּפוֹף, כְּפוֹף לֵב אֶחָד

צִיוּן שׁוֹפָר פָּשׁוּט, פְּשוֹט לֵב אֶחָד.[56]

 

כא.  דברי הימים ב כ, א: "ויהי אחרי כן באו בני-מואב ובני עמון ועמהם        מהעמונים על יהושפט למלחמה" (הפירוש המיוחס לרש"י):

ועמהם מהעמונים – זה עמלק ולמה נקראו עמונים? לפי ששינה כסותו ולשונו כעמונים ונתערבו בהם ובא להלחם בישראל. וכן מוכח למטה בענין: "ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ד' מארבים על בני עמון ומואב והר שעיר" וגו' (פסוק כב) נמצא שהעמונים שנאמר כאן הם עמלקים ששינו לשונם וכסותם.

והוא שייסד הקליר בפרשת זכור: "זכור עריץ בעמונים נחבא, פרץ כרמו עין גדי כהובא", כלומר: זכור מה שעשה עמלק העריץ שנחבא בין העמונים ובא לפרוץ כרמי ישראל באותו זמן, כדכתיב: "והנם בחצצון תמר היא עין גדי" (פסוק ב). ועין גדי – סמוך למחוז של עמלק כמו שנאמר בלך לך (בראשית יד): "ויכו את כל שדה העמלקי וגם את האמורי היושב בחצצון תמר".[57]

בפרק זה מסופר על מלחמת יהושפט מלך יהודה בעמים במזרח ובדרום ים המלח, הם העמונים, המואבים והעמלקים בני אדום ככתוב בפרקנו בפסוק כב: "ובעת החלו ברנה ותהלה, נתן ד' מארבים על בני עמון, מואב והר שעיר הבאים וינגפו".

מדוע הוזכרו העמונים בפסוק זה פעמיים? ומדוע לא הוזכרו בני שעיר? על כן פירש רש"י ש"העמונים" המוזכרים בפסוק זה הם "בני שעיר" העמלקים המוזכרים בפסוק כב. ולמה חילוף שם זה? פרש רש"י: שהעמלקים התחפשו לעמונים בלבושם ולשונם ובאו גם הם להילחם בישראל.

פירוש רש"י מתאים לדברי הפיוט של הקליר בקרובה לפרשת זכור שכל בתיו מתחילים בתיבה "זכור" וערוך לפי אקרוסטיכון א–ב.

ובאותיות ע', פ', צ' הוא כותב:     

זָכוֹר עָרִיץ בָּעַמּוֹנִים נֶחְבָּא

פָּרַץ כַּרְמֵי עֵין גֶּדִי כְּהוּבָא

צֹרְבוּ אִישׁ בְּאָחִיו בְּחֶרֶב לְהוּבָה.[58]

רגיל הוא עמלק להיות רצועת מרדות לישראל. הוא מזומן בכל עת לפורענות, ומתחפש בבגדיו או בלשונו כדי להילחם בישראל, כדברי רש"י לבמדבר כא, א: "וישמע הכנעני מלך ערד [...] יושב הנגב – זה עמלק [...] ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים".[59]

העמלקים מבני אדום הסוו את עצמם כדי להילחם ביהושפט, כי בני אדום משועבדים היו ליהושפט ורק בימי בנו יהורם "פשע אדום מתחת יד יהודה" (דברי הימים ב כא, ח). זאת בנוסף לאמור בפירוש רש"י לבמדבר כא, א.

 

כב.  רש"י לדברי הימים ב כב, יא      

בחדר המטות – תרגום יונתן: "באדרון בית ערסתא", כלומר בעזרה, בחדר שכיבת הכהנים. ורבינו שלמה זצ"ל פירש: בעליית בית קדש הקדשים, כדכתיב במלכים ב, י: "ויהי אתה בבית ה' מתחבא" וכו'. ועליו אמר דוד (תהלים כז): "כי יצפנני בסוכה" וגו'. וקורהו חדר המטות (מלכים ב יא) על שם: "בין שדי ילין". והוא שיסד הקליר: "אם פץ למטות נפץ חדר המטות לכפור יזכור חורבן הבית יכפר עליכם".

ראו לעיל פירוש רש"י למלכים ב יא, ב וניתוחנו שם.

בהבאת פירוש רש"י זצ"ל כאן על ידי פרשן דברי הימים, משמע בעליל שלא רש"י הוא שפירש את דברי הימים, אלא ר' סעדיה.[60]

וכן מצטט הוא את פירוש רש"י בדברי הימים ב ג, טו: "שלשים וחמש ארך – [...] פירש רבנו שלמה זצ"ל: יצקם שניהם כאחד ושוב חלקן לשנים".[61]

מי הוא ר' סעדיה זה? ודאי אינו רבנו סעדיה גאון אלא אחד מבעלי התוספות, ככתוב בתוספות למסכת יומא ט ע"א: "ולא שימשו בו אלא י"ח כהנים – [...] ושוב מצאתי כן בפי' דברי הימים שפירשו תַּלְמִידִי רב סעדיה זצ"ל".

מכיוון שרש"י לא השאיר פירוש לדברי הימים א–ב, ראו בני הדור את פירוש רב סעדיה, ממלא מקומו של רש"י להשלמת פירוש התנ"ך, וייחסו את הפירוש לרש"י כדי שלא יאבד אם ייכתב כפירוש נפרד לדברי הימים, בעידן שלא היה עדיין דפוס, וכן כדי לא לבלבלו עם רס"ג.[62]

 

כג.  דברי הימים ב לה, כב     

ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים – שאמר לו מפי אלהים כי כן אמר ישעיה: "וסכסכתי מצרים במצרים" (ישעיהו יט, ב) וזהו שיסד הקליר: "כלה המוניו ללכת ארם נהרים, למען לא תעבור חרב כל שהוא באפרים, לא שמע לחוזה וישוב אחורים, כי נגזרה גזירה לסכסך מצרים במצרים".

יאשיהו שביקש למנוע מפרעה נכה לעבור בארצו, לא הטה אוזנו למלך מצרים שאמר לו שאין הוא בא להילחם נגדו. כמו כן על פי איכה רבה א, נג יאשיהו לא הטה אזנו גם לירמיהו:

ולא שמע אל דברי נכו מפי אלהים – זה ירמיהו שאמר ליאשיהו: כך מקובלני מישעיה רבי (פרק יט, ב): "וסכסכתי מצרים במצרים", ולא שמע לו, אלא אמר לו: משה רבה דרבך, לא כך אמר: "וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כו), ולחרבו של אותו רשע עוברת בארצי ובתחומי, והוא לא היה יודע שכל דורו עובדי עכו"ם היו [...]

המיוחס לרש"י מבסס פירוש זה לא רק על איכה רבה אלא גם על הקינה הקלירית לתשעה באב המתחילה במילים: "איכה אלי קוננו מאיליו".[63] המיוחס לרש"י מצטט מהאות כ' שבאקרוסטיכון:

כלה המוניו ללכת ארם נהרים

למען לא תעבור חרב כל שהוא באפרים

לא שמע לחוזה לשוב אחורים

כי גזרה נגזרה לסכסך מצרים במצרים.

כלומר יאשיהו השחית את המוני צבאו נגד פרעה נכו שיעדו היה ללכת לארם נהריים להילחם במלך בבל. הסיבה למעשהו של יאשיהו הייתה שהוא נשען על הבטחת משה רבנו: "וחרב לא תעבור בארצכם", וזאת אף שהנביא ירמיהו ניסה לשכנעו לא להפריע לפרעה נכו, כי בסופו של דבר התכלית הייתה להנחיל מפלה למצרים "וסכסכתי מצרים במצרים".

סיכום

א.   בכל פירושיו לתנ"ך רש"י השתמש גם בפיוטים קדמונים כחלק משאר מקורותיו הרבים שבהם נעזר לפרש את פירושו;

ב.    נמצאו עשרים ושלושה "דיבורי מתחיל" שבהם צוטטו קטעי פיוטים המאששים את פירושו לכתובים. אם נבודד את אלה המובאים בפירוש המיוחס לרש"י לדברי הימים שנתפרש על ידי אחד מבעלי התוספות, הוא רב סעדיה, נמצא שמונה עשר "דיבורי מתחיל" לרש"י;

ג.     בשמונה עשר "דיבורי מתחיל" זוהה הפייטן כר' אלעזר בירבי קליר. באחד עשר שם הפייטן צוין במפורש ובשבעה זוהה על פי הפיוטים. מבין שמונה עשר אלה, חמישה מהם הם בפירוש המיוחס לרש"י על דברי הימים;

ד.    בשלושה "דיבורי מתחיל" הובאו ציטוטים מפיוטי ר' שלמה הבבלי. בשניים הוזכר שמו במפורש ובאחד זוהה;

ה.    בשני "דיבורי מתחיל" הובאו מפיוטיהם של אחרים: האחד – רס"ג והשני ר' יוסף בן שלמה מקרקשונה מצרפת;

ו.     בכל המקומות הנ"ל רש"י נדרש לבסס את פירושו כפי שהבינו גם הפייטנים, וזאת כדי למנוע מהבנה אחרת אלטרנטיבית שאינה מתקבלת על דעתו; לרוב הציטוט מהפיוט חותם את פירושו ללא ביאור הפיוט, אך לפעמים נתבארה גם המובאה מהפיוט כשהדבר נדרש;

ז.     רש"י עצמו שלח ידו גם בכתיבת פיוטים[64] ואין פיוטי קודמיו רחוקים מעיסוקיו.