צדק חברתי ומנהיגות פוליטית

. לפי עדות הכתובים, משימתם המרכזית הייתה לשמור על זכויותיהם של השכבות החלשות באוכלוסייה,[1] ואלה היו עיקרי המסקנות שהם הגישו כ"ועדת בדיקה": זכויות פרט וצדק חברתי לכלל האזרחים. מסקנות אלה נכנסו לגנזי ההיסטוריה החיה של האומה.

במאמר זה ננתח את השימוש בלשונות פיגורטיביים-מליציים על ידי הנביא נגד "שלטון האליטות", אשר ניצלו את מעמדם ביחסם הלא-שוויוני לאביוני העם כדי לקדם אג'נדה של אינטרסים אישיים. האם הנביא במאבקו מול השלטונות היה צריך להציל את עצמו ו"ליישר קו" עם השלטון? האומנם הייתה לו ברירה אחרת? איזו משמעות והשפעה יש לפעולת יחיד?[2] נשאיר שאלות אלה פתוחות, ונבדוק איך עמידתם האמיצה והנחרצת של נביאנו מול ה"גָּלְיָת" הדורסני המלכותי-ממשלתי (אשר הטיל אימה בכל שכבות העם) משמש בעבורנו היום מקור להשראה ולחיקוי, לתעוזה אישית וליושרה מוסרית.

הסיטואציה – מסגרת (קונטקסט)

כאשר באים להגדיר את הסוגה הספרותית של הפסקה, פוגשים מיד ביצירה מופתית שאפשר ליחסה ל"אדריכל ספרותי מומחה". סופר-נביא זה מתאר בתיאורים קצרים, חדים ומלאי עוצמה "תמונות" המצטרפות לכאורה למשל. חוסר העלילה בפסקה אינו מאפשר לנו להגדירה (על פי הקריטריונים המקובלים) כמשל של ממש, אך כ"סופר מומחה" ובעזרת קולמוסו החד והנוקב, הנביא מצליח לתאר אלמנטים ספרותיים רבים המגרים את דמיוננו ומפתחים בלבנו רגשי הזדהות עם הקרבן העשוק.[3] המשטר הקפיטליסטי הרודני, אשר אינו חש חמלה וחסד, משתק את הרועים (מנהיגים ומורי הוראה), ומשאיר את העדר (עם ישראל) נטוש ללא שמירה והשגחה. רשלנותם המשוועת של הרועים, ששיתפו פעולה עם המשטר ולא ניסו לתקן את הגזרות הממלכתיות, נחו לרווחתם ללא הפרעה. ההשתלחות הביקורתית המוצדקת והלא-מתונה של הנביא (שכללה את כל המנהיגות) מראה על אבדן דרך של ממש.[4] "משל" זה הוא פנינה הזוכה לאוטונומיה ספרותית, אך יש הרוצים לראות בו קומפוזיציה שלמה בקורפוס המשתרע מישעיה נו, ט עד שם נז, יג.[5]

אנו מוצאים במשל קריאה למשפט.[6] בסגנון בוטה, קצר וקולע וספוג סלידה כלפי המנהיגות מביע הנביא את אי-הסכמתו ואת אי-שביעות רצונו מהמציאות הקשה הטופחת על פני החברה כולה. סגנון דומה אפשר לראות במזמורי הזעם.[7] ניתוח הסוגה שבה אנו עוסקים הביא את החוקרים לטעון שמשל זה אינו תואם את "פרקי הנחמה" (הסגנון הנבואי של ישעיהו המנחם), אלא מתאים יותר לסגנון נבואי טרום גלותי. על טיעון זה הגן בחירוף נפש וסטרמן,[8] אשר השווה את הנבואה לדברי יחזקאל לד, א–י, וכתב ללא היסוס שאם נשווה את צורתן, את סגנונן ואת תוכנן של הנבואות ניווכח לדעת שנבואת ישעיהו נו, ט–יב שימשה מקור להשראה ולחיקוי לנבואת יחזקאל.[9]

חוקרים אחרים לא היו כל כך חדים ובטוחים במסקנותיהם כוסטרמן, אבל המשיכו להגן על התזה שלפיה מדובר בנבואה קדם-גלותית, וביססו את דבריהם על השוואות לשוניות.[10] במחנה השני נמצאים מרטי וויברי, המוכיחים שאין כל הצדקה לטיעון שנבואה זו היא טרום-גלותית.

לעניות דעתנו, אין "אפוטרופסות" לניסיון לתארך את הנבואות כפי שנראה לנו. כך דרכו של מקרא, לשמור על הקלפים קרוב ללבו ולעטוף בעמימות את נבואותיו. יש נימה של צדק בטענה שאפשר לנבא נבואות אלה גם לאחר הגלות.[11] האם הצליח הנביא לתעתע בחוקרים ולקעקע את ניסיונם של הקוראים והסקרנים למיניהם לאתר את המודל הספרותי ואת זמנה של הפסקה? נראה לנו שהתשובה היא חיובית. זהו ניצחון גדול ומתוק שנזקף לזכותו של הנביא הדגול.

קהל היעד של הנבואה

כל החוקרים תמימי דעים בנוגע לקהל היעד של הנבואה: כל החצים מופנים אל המנהיגות החברתית הכושלת, המושחתת, האפורה והרדודה. אך עדיין עלינו להגדיר אם הביקורת מופנית אל המנהיגות הפוליטית, אל המנהיגות הדתית או אולי אל שניהם יחד. גם כאן הצליח הנביא לגלות לנו טפח ולכסות טפחיים מכוונותיו. אם נאמץ את הצעת התיקון של המילה "הזים" במילה "חוזים" (פסוק י),[12] אזי הנביא פונה גם לנביאי השקר בקרב העם. אך לא מצאנו (על אף ריבוי כתבי יד המחזיקים בגרסה זו) חוקרים המגנים על הדעה שלפיה הנביא פונה רק לנביאי השקר. כולם מודים ששימוש במילה "רועים" פותח צוהר רחב למגוון אפשרויות ולשאלה נוקבת: מי הוא קהל היעד של הנבואה? שימוש במוטיב זה (רועים כמנהיגים) הם מהמליצות המועדפות על ירמיהו ויחזקאל, אשר כינו בשם "רועים" את המנהיגים הפוליטיים של החברה.

מעניין לראות את מאמצי החוקרים והפרשנים להגדרת קהל היעד של הנבואה. החוזים והצופים (אם מאמצים את התיקונים שהוצעו לטקסט) הם שמות עצם שבדרך כלל המקרא משתמש בהם להגדרת הנביאים, אך אולי גם פה הנביא ישעיהו (כאמן מומחה ברטוריקה) עושה שימוש בטקטיקה של לוליינות פרשנית מבריקה, המכשילה שוב ושוב את ניסיוננו להבין מה הייתה כוונת הנביא. לדעת מרטי,[13]למשל, הצופים-חוזים הם המנהיגים הרוחניים של החברה.

השימוש בדימוי של רועי הצאן (להגדרת הצופים) מפנה את תשומת לבו של העם ישירות אל המנהיגים. ויברי[14] טוען שהשימוש בשם התואר "צופה" בא להגדיר את הנביא, אך אפשר להשתמש במטבע לשוני זה כדי להגדיר מנהיגים דתיים אחרים בקרב העם, כגון כוהנים, וכן יכול שם תואר זה להתייחס למנהיגות הפוליטית.

לדעת דילמן,[15] הצופים הם הנביאים, והרועים הם מנהיגי העם. הוא מבסס את דבריו על דברי הנביא בפסוקים יא–יב. חונס[16] מאחד את שני המחנות, וטוען שהצופים והרועים הם נביאי העם. לדעתנו אין לשלול על הסף את הדעות הטוענות שמדובר גם (אולי) במנהיגים אחרים. מעניינת היא דעתו של בולס,[17] אשר עושה שימוש של "חולין" בשם התואר "צופה". בסוגייתנו, כך טוען בולס, הנביא משתמש בביטוי זה כדי להגדיר פקיד ממשלתי. הוא משווה את שימוש הביטוי עם הנאמר ביחזקאל לג, ב. דליצס[18] טוען שהביטוי "צופים" בא להגדיר את הנביאים כמו בכל המקרא כולו. העובדה שמשתמשים בפועל "צפה" כדי להגדיר חלק מתכונותיו של הנביא מקובלת עלינו, אף שלא כל צופה הוא נביא. לעומת זאת כל נביא (אם אכן הוא נביא אמת) חייב להיות צופה.

הביטוי "צופה-שומר" מתייחס גם לצופים השומרים על מלכים או על חיילים שומרי החומות, כפי שצוין בספרים שמואל ומלכים.[19] גם ישעיהו (נו, ח), כאשר הוא מדבר על הצופים אשר יישאו קול וירננו על שובו של ה' לציון, אינו מייחס לביטוי זה משמעות דתית. יש לשוב ולציין שהשימוש המטאפורי שעושה הנביא ביחידתנו בביטוי "צופה", כממונה על השמירה ועל כוח ההרתעה של המנגנון החברתי, הוא מבריק. מי יכחיש שגם אלה הן סמכויות הנביא? דומה שהדרך להגדיר מי הוא הצופה (שהנביא מתייחס אליו) לא תצא ממעגלי המנהיגים הדתיים אל המנהיגים הפוליטיים, אלא ההפך הוא הנכון. כך מחזק הנביא את המחנה התורני-אמוני מחד גיסא, ומותח ביקורת נוקבת על התנהלותו מאידך גיסא.

התמונות

הצאן כ"קרבן" למדיניות נפשעת

הנושא המרכזי בדברי הנביא הוא הצאן, אף שאין זה נאמר במפורש בנבואה. אם נתבונן היטב בפשט הכתוב (פסוק ט), אפשר להתרשם מהזמנת חיות שדי לאכול את חיות היער, אך קריאה כזאת תהיה מוטעית. כך דעתם של דליצס, חכם ודילמן.[20] גם לדעתנו יש לראות כאן שתי קבוצות שונות של חיות. חיזוק לדברינו ניתן לראות בירמיהו:

עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי נתתי את ידדות נפשי בכף איביה. היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה לכו אספו כל חית השדה התיו לאכלה. רעים רבים שחתו כרמי בססו את חלקתי נתנו את חלקת חמדתי למדבר שממה. שמה לשממה אבלה עלי שממה נשמה כל הארץ כי אין איש שם על לב (יב, ז–יא).

רוב החוקרים רואים את הקשר ההדוק שבין נבואת ישעיהו ובין נבואת ירמיהו.[21] הנביא מרענן את זיכרון העם והמנהיגות באירועים, החרותים היטב בזיכרון הקולקטיבי שלהם. אדישותם של המנהיגים למצוקות החלש בחברה ואטימות אוזניהם לקריאות העזרה יביאו שוב לחורבן ולשממה. הצדק החברתי נרמס על ידי החזק בחברה.[22]

הזמנה לחיות הטרף לבלוע את הצאן הנטוש

מניתוח הנאמר ביחזקאל לד ה, ח, כח נראה בבירור מה הוא הייעוד של חיות השדה. "כתב המינוי" שלהן אומר זאת: לגרום לטבח הצאן הנטוש. ישעיהו אכן מתאר את אותה פעילות הרסנית של בליעה על ידי חיות השדה בסוגייתנו, מול רועי צאן שאננים המתבוננים בנעשה כצופים פסיביים. ה' הוא המזמין את חיות הטרף לבלוע את הצאן.[23] העם "זוכה" בנביאים וברועי צאן עיוורים, אשר אינם חשים שהסכנה היא מוחשית, ולכן גם אינם מסוגלים להתריע. צאן ללא רועה ייפול לזרועות חיות הטרף המחדדות את שיניהן לקראת שעת הכושר ולקראת השלל אשר ייפול בידיהן בקרוב. שונאי ישראל יכולים לארגן את הפסטיבל הגדול; הדרך סלולה ואין מכשולים, "אוכל לא יחסר" (בשר העם).[24]

צופים עברים – כלבים אילמים

במרכזו של כתב האישום נמצאים מנהיגי העם. דברים אלה משתקפים היטב בפסוקים י–יב. מבחינה ספרותית השימוש של המוטיבים הפיגורטיביים- מליציים מביעים מבנה ספרותי בעל עוצמה רבה.

בחלק הראשון של המשל הנביא מגדיר את סמכויותיו של הצופה אשר אינו רואה ואינו חש כל סכנה. נתון זה הוא "חידוש מקראי". תפקיד הצופה הוא לצפות ולהתריע ולא רק לראות.[25]

כישרון הצפייה

הנביא, בניסיון להגדיר את סמכויות הצופה, רוצה לטעון שהוא (הצופה –נביא) אינו ממלא את תפקידו כראוי (לראות ולהתריע). כפי שאנו רואים במקומות רבים במקרא, הנביא ממלא את שני התפקידים, אך בסוגייתנו נשמט הכישרון לצפות. עובדה זו כוונתה (אולי) להשאיר את הגדרת יעדי הנבואה פתוחים.[26]

צפייה והתרעה – ניסיון של הגדרה חדשה

בנידון דידן המודל הספרותי שומר עדיין על שני המרכיבים של תפקיד הצופה (לראות ולהתריע). המוטיבים של הצפייה והשמירה נשארים במשל, אבל מתחלקים לשני גופים שונים: הצופים והכלבים. הצופה חייב לראות והכלב חייב לנבוח. כך הנביא משלים את התמונה הידועה של מבנה הצופה במקרא. המשטר הקפיטליסטי החזירי מנפח את "משרדיו" בכוונה לחלק תפקידים ולהראות שהסוגיות החברתיות בטיפול, אך אין איש אחד הממלא את תפקידו כראוי. הנביא רוצה להראות שנביחת הכלב שווה להתרעת הצופה, אבל במצב הקיים של התרופפות כללית שום דבר אינו בשליטה. מעניין לראות את הכתוב בשמות יא, ו–ז ששם היעלם מוטיב הנביחה מובן כהסרת כבלי העבדות והרודנות.[27]

מהתפקיד הכפול והחשוב של ראייה ונביחה, עוברים למצב מביש הסותר את כתב המינוי של הצופה המועל בתפקידו. מי שהיה צריך לראות הוא עיוור; מי שהיה צריך לנבוח הוא אילם. בצעד מבריק ולא מעט אירוני מתייחס הנביא לצופים ולרועים כדמויות אשר רק נושאות תואר כבוד של "צופה" ושל "רועה", אבל הם כלים ריקים ופוחזים. איזה אומץ, ביטחון עצמי ותעוזה היה לנביא שבצורה פשוטה וישירה דרש צדק חברתי ותיקון העוול הגדול שנעשה.

מוטיב הכלב (השוואה למספר מקורות)

יש חוקרים אשר רצו לראות בשימוש המוטיב של הכלבים סלידה וחוסר כבוד למנהיגות.[28] רעיון זה אפשר למצוא בהתייחסותו של גלית אל דוד, אשר נפגע מעומק נשמתו כאשר דוד עמד מולו ללא אביזרי מלחמה: "ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו" (שמואל א יז, מג).

כאשר רצה דוד להפחית מערך עצמו, הוא טען כנגד רדיפת שאול אחריו: "אחרי מי אתה רדף אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד" (שמואל א כד, טו). מפיבושת (בן יהונתן) ממעט מערכו ואומר לדוד: "וישתחו ויאמר מה עבדך כי פנית אל הכלב המת אשר כמוני" (שמואל ב ט, ח). חזהאל ממעט מערכו מול אלישע וטוען שאין ביכולתו להיכנס להרפתקאות גדולות: "כי מה עבדך הכלב כי יעשה הדבר הגדול הזה" (מלכים ב ח, יג). כאשר שמעי בן גרא מקלל קללה נמרצת את דוד, אבישי בן צרויה אומר: "למה יקלל הכלב המת הזה את אדני המלך" (שמואל ב טז, ט).

השימוש המטפורי במוטיב הכלבים יכול לשמש להגדרת תחושת סלידה וחוסר ערך לאדם הדומה במעשיו לכלבים או שכך רואה את עצמו. לפי דעתנו, לא זאת הייתה כוונת הנביא. ההשוואה אינה מופנית לתכונות השליליות שיכולים להעניק לאדם שאינו ממלא את תפקידו או אינו מעריך את עצמו, אלא שהרעיון שמתווה הנביא הוא יחס חיובי אל ה"כלב השומר" על הצאן. לא חסר ערך הוא הכלב, אלא שהוא אינו ממלא את ייעודו. הכלב אינו נובח, הכלב אילם. מי שרגיל לצפות ברועי צאן בעבודתם, יודע עד כמה חיוני תפקידו של הכלב השומר. לפעמים הוא קטן ורזה אבל תפקידו החשוב הוא לנבוח בעת סכנה. כך מתריעים על אסונות והרועה מציל את עדרו. הכלב צריך למלא את תפקידו כראוי, ובכך הוא מוביל את העדר בתקיפות אל חוף מבטחים. חוסר היכולת לנבוח ולהוביל את הצאן מביא את הנביא לאשמה הגדולה: "כלבים אלמים לא יוכלו לנבח".

"הֹזים שכבים אהבי לנום"

הביטוי "הוזים" הוא ייחודי לישעיהו וגם יחידאי בכל המקרא כולו. יש להיעזר אם כן בשפות השמיות הידועות כדי לרדת לסוף דעתו של הנביא. ייתכן שמשמעות המילה היא לחלום, לדמיין.[29] החוקרים הרואים בצופה את נביא האמת, הלוחם בעד התורה ואלוהיו, רואים בביטוי "הוזה" את נביאי השקר חולמי החלומות ואולי עושי המופתים המובילים את העם לתרבות רעה.[30] נביאי השקר חולמי החלומות ההזויים מביאים את העם לתהום כמשל הכבשה העיוורת. בולס[31] מציע (כדרכה של האסכולה הגרמנית) להחליף את המילה "הוזים" במילה "חוזים". לפי זה הנביא מאשים ישירות את הנביאים שאינם מוחים בתוקף על המצב המידרדר. דליצס[32] טוען שהנביא במשחק מילים מכוון (חוזים–הוזים) מושך את תשומת לבם של השומעים. החוזים הם הוזים. אנו מציעים לאמץ את גרסת המסורה ולהיצמד לכלל הלטיני :Lectio Difficilior Preferenta (הגרסה הקשה היא המועדפת). הפועל "חזה" הידוע ומוכר לנו היטב במשמעו הטכני-תיאולוגי יכול גם לעבור תהליך של "חילון", ומשמעותו תהיה: התבוננות או צפייה. ייתכן שגם למשמעות זו חתר הנביא בנבואתו.[33] אם נכון מה שהצגנו, אפשר לראות איך הנביא מתייחס באירוניה מבריקה לשומרים-צופים כפקידים זוטרים שאינם ממלאים את תפקידם לעומת תפקידו האמתי של הצופה, כפי שרואים במלכים ב ט–יז: "והצפה עמד על המגדל ביזרעאל וירא את שפעת יהוא בבאו ויאמר שפעת אני ראה [...]".

החוזים-צופים-הוזים של סוגייתנו הם שומרים אשר נפלו לתרדמת; רדודים ברמתם, אפורים באישיותם ומושחתים במעשיהם. הם אוהבי בצע ושונאי מלאכה, שוכבים ושוכחים מתפקידם החיוני. ישנים ואף מרשים לעצמם לחלום חלומות.

הכלבים עזי נפש

בפסוק יא הנביא ממשיך בהקראת כתב האישום החמור נגד המנהיגות, כאשר הוא עושה שימוש חוזר בביטוי "כלבים". כלבים אלה שונים מקודמיהם; הם אינם זוכים בתואר המכובד "כלבי שמירה"; הם כלבים עזי נפש[34] אשר אינם יודעים שבעה. כלבים אלה נגועים בכלבת,[35] וכנראה שהביטוי "נפש" בסוגייתנו משמעו: תאווה, צימאון ורעב (לאו דווקא למים ואוכל). וסטרמן מציין: "כוח של תאווה בלתי מרוסנת, מלווה בחוסר שובע גופני אבל בעיקר ריקנות פנימית. הרעב והצמא מכרסמים את גוף הכלבים. הצמא הוא לא למים והרעבון הוא לא לאוכל, אלא לתאווה המעבירה את דעתם וחושם".[36] הנביא צפניה משתמש במוטיב דומה כאשר מתאר את השופטים המושחתים אשר אינם מכירים גבולות: "שפטיה זאבי ערב לא גרמו לבקר" (ג, ג).

בישעיהו יא יש ביטוי נוסף המראה על הכבדת העוול והעושק: "לא ידעו שבעה", היינו פעילות ממושכת של בליעה בלתי פוסקת. הנביא מפתח היטב מוטיב זה כאשר הוא מדבר על חרון אפו של ה': "כי בערה כאש רשעה שמיר ושית תאכל ותצת בסבכי היער ויתאבכו גאות עשן. בעברת ה' צבאות נעתם ארץ ויהי העם כמאכלת אש איש אל אחיו לא יחמלו. ויגזר על ימין ורעב ויאכל על שמאול ולא שבעו איש בשר זרעו יאכלו" (ט, יז–יט).[37]

מקרה נוסף של תאווה שאינה מכירה גבולות ומתעקשת בהמשך דרכה הנלוזה מוצאים אצל הנביא יחזקאל כאשר הוא מתאר את ישראל כאישה פרוצה: "ותזני אל בני אשור מבלתי שבעתך ותזנים וגם לא שבעת. ותרבי את תזנותך אל ארץ כנען כשדימה וגם בזאת לא שבעת" (טז, כח–כט).

הנביא עושה שימוש חוזר בפועל לשבוע (שלוש פעמים בפסוקים): חוסר שובע והסתפקות במועט, רצון עז להמשיך לבלוע ולהיות מרצון ברשת הרוע בעקשנות ובעקביות. מוטיב זה נמצא בסוגייתנו, המתארת את הכלבים שאינם יודעים שובע וממשיכים לבלוע בעקשנות את הקרבן.

הקשר עם האוכל ועם הבליעה היא מליצה מוכרת, אבל הנביא חותר לתופעה ולתכונה נוספת שאפשר לייחס לכלבים: אהבתם לבליעת בשר ושתיית דם. בתהלים נט, ז נאמר: "ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר", ושם (פסוקים טו-טז): "וישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר. המה [ינועון] יניעון לאכל אם לא ישבעו וילינו". בפסוקים אלו מופיעים מוטיבים של תזוזה מתמדת ושל דינמיות בשימוש המליצה: "כלבים המשוטטים בעיר" (פסוקים ז, טו), בערב חוזרים לתקיפה ולהרס של כל חלקה טובה (פסוקים ז, טו, טז), בריצתם גורמים לתחושת מצור בעיר (פסוק ה), וזורעים אימה בתושבי המקום. היבלעות על ידי כלבים מופיעה גם כאיום בדברי הנביא אחיה שאמר לירבעם: "המת לירבעם בעיר יאכלו הכלבים והמת בשדה יאכלו עוף השמים כי ה' דבר" (מלכים א יד, יא).

הכלבים אינם גורמים למוות, אבל נמצאים דרוכים כצופים הממתינים לשלל כדי לבלוע את הקרבן. כך אמר הנביא יהוא בן חנני לבעשא: "המת לבעשא בעיר יאכלו הכלבים והמת לו בשדה יאכלו עוף השמים" (מלכים א טז, ד). גם בכרם נבות אליהו אומר לאחאב: "הרצחת וגם ירשת [...] במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקו הכלבים את דמך גם אתה" (מלכים א כא, יט) ובעונשה של איזבל נאמר: "הכלבים יאכלו את איזבל בחל יזרעאל" (פסוק כג). במקרים אלה הכלבים אוכלים את הקרבנות ושותים את דמם. מוטיב זה מצביע על מוות מחפיר ומביש.

קשה הוא תיאורו של ירמיהו על פעולתם של הכלבים: "ופקדתי עליהם ארבע משפחות נאם ה' את החרב להרג ואת הכלבים לסחב ואת עוף השמים ואת בהמת הארץ לאכל ולהשחית" (טו, ג).[38]

לא מפליא לקרוא על אימת בעל מזמור כב עקב המצור שנגרם על ידי הכלבים ושותפיהם: "כי סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי" (פסוק יז); "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" (פסוק כא).

שימוש במטאפורה של הכלבים כמנהיגים בצורה של תנועתיות כה גדולה מצביע על מעשיהם של האחרונים, המנסים לתפוס ולטרוף את הקרבן חי או מת, לאכול את בשרו, לא לשבוע ולשתות גם את דמו. הכלבים היו חיות מאוסות במזרח הקדום, וראו בהם חיות מסוכנות ותוקפניות.[39] בתרבות הישראלית-יהודית הכלבים היו מאוסים עוד יותר. ייחוסם קשור לחיה לא טהורה, למעשי זנות ולהשחתת המידות. כך הוגדרו כוהני כנען. ו"באנומה אליש"[40] ראו את הכלבים ככוחות של רשע אשר מתנגדים לבריאת העולם על ידי האילים.[41] במזמור כא הכלב מופיע יחד עם האריה והראם בחזית אחת עם אותן חיות המוכנות לתקוף את הקרבן.[42]

תאוות הבליעה ומשיכת הכלבים לבשר ולדם, ה"שכר" והבצע שמקבלים המנהיגים בגזרות ללחץ החברתי

תאוות הבשרים ואיתור הקרבן למטרת טריפתו הם הקשר בין הטורף לנטרף. יפה תיאר הנביא בפסוק יא את המצב השורר בעם, כאשר כל אחד מהגורמים הרלוונטיים הולך לדרכו.

יש אלמנט של היעלם "ערבות הדדית" וסולידריות והיעדר של צדק חברתי. בתי משפט מקדמים חוקה "סדומית-עמוראית". התוצר הברור הוא: "איש הישר בעיניו יעשה". אנרכיה טוטאלית ודאגה לאינטרסים אישיים. כל אחד דואג לרווחתו ועסוק בתכנון השגת כל תאוותיו החומריות. הדרך להשגת מטרותיו היא לדרוך על החלש ולטרוף אותו. שילוב של אגו מנופח ובלתי מרוסן, צימאון לתאווה ושכרון חושים, יוצר גולם עם גישה תוקפנית, אכזרית והרסנית כלפי החלש. "כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו".

אחד מכללי הברזל של המשפט ומאושיותיו הוא להתרחק מהשוחד ומהבצע, אשר מעוור את עיני המשפט והצדק. שנאת הבצע היא אחת התכונות שמציע יתרו למשה בבחירת פקידי הרשות השופטת של העם: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע" (שמות יח, כא).

מרתק הוא הקשר בין בצע ועושק שעליו עומד הנביא ישעיהו (לג, טו). הנביא מציג את הבצע כתוצאה של רווח על ניצול ועושק מחרידים ומחפירים של החלש והנצרך. בדמיוננו אנו רואים את עולי הרגל לכרך הגדול אשר הצטופפו לשמוע בדריכות את דרשותיהם של מורי ההוראה הכוהנים-נביאים, וציפו לנחמה ולקרן של תקווה במצבם העגום. הם דרשו לדעת מהי הדרך האמתית שבה מנהיג צריך לנקוט, והנביאים השיבו: "הלך צדקות ודבר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמך בשחד אטם אזנו משמע דמים ועצם עיניו מראות ברע". קלמנצס[43] טוען שעושק החלש והנזקק עומד בניגוד מוחלט לדברים שעליהם חולם הנביא.

ראוי לציין גם את הדרישה לצדק וליושרה מיניסטריאלית שאותה תבע הנביא ירמיהו מהמלך יהויכין (פרק כב, טו) המתנהג בניגוד לצוואת אביו המלך יאשיהו הצדיק, אשר שפט בצדק את עמו. המלך יהויכין צמא לשתות את דם האביון, התמים, הישר והנצרך. עיניו מופנות לבצע ולכסף, והוא משעבד את העם למטרות צרות ואנוכיות בלבד: "כי אין עיניך ולבך כי אם על בצעך ועל דם הנקי לשפוך ועל העשק ועל המרוצה לעשות" (פסוק יז).

בצע, רצח, ניצול ולחץ חברתי מתארים התנהגות המנוגדת ליושר ולצדק. פעולות אלה מתארות את ריסוקן ואת ניצולן הטוטאלי של השכבות החלשות: "הוי בנה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט ברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו" (פסוק יג).

תאוות החומר מעוורת את עיני המלך הנמצא במירוץ ובתחרות מתמדת עם הממלכות הסובבות אותו: "התמלך כי אתה מתחרה בארז אביך" (פסוק טו). לפי תיאורו של ירמיהו, ה"אזרח" קיים (בעיני יהויכין) רק כדי למלא את תאוותיו הנמוכות ביותר של המלך. המלך אינו מבין שכוחו נובע מעצם היותו "המלך של העם", אשר צריך לדאוג לצורכיהם ולא לתחרויות לצבירת ממון. האם הנביא ירמיהו הזכיר למלך את הדברים הכתובים במשנה תורה: "לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים כד, יד–טו)? יש להניח שכן. עד עצם היום הזה אנו מסוגלים לשמוע את ההדים של דברי הנביא.

לא מפליא לקרוא את דברי בעל מזמור קיט: "הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע" (פסוק לו). ניסיון האדם בעולם הזה נע בין משיכתו לדבר ה' החי, הפועם והמעניק לו השראה, ובין חיי החומר המושכים את תשומת לבו ביופיים, אך חלולים מתוכן וריקים מחיים: "העבר עיני מראות שוא בדרכך חיני" (שם פסוק לז). בעל המזמור מדגיש את הצורך להידבק בטוב, להתרחק מהבצע כעבודה זרה ולפתוח את נשמתו לחיים ישרים.

קשר הדוק בין המונחים "עושק" ו"בצע" רואים במשלי כח, טז. בפסוקים שם משתקפים גורמי הלחץ החברתי וניצול החלש. הביטויים "עושק" ו"בצע" נמצאים סמוכים זה לזה: "נגיד חסר תבונות ורב מעשקות [שנאי] שנא בצע יאריך ימים".

יחזקאל קושר בצורה ברורה, בין טריפת הקרבן ותאוות בצע הכסף: "שריה בקרבה כזאבים טרפי טרף לשפך דם לאבד נפשות למען בצע בצע" (כב, כז).[44]

בסוגייתנו המצב הוא כה חמור, עד כדי כך שהנביא ישעיהו משתמש בסוף פסוק יא בנבואתו במילה "מקצהו". המילה מצביעה על מגמה. חלק מהכלבים הם אילמים, חלקם מלאי תאוות טרף, דם ובצע, המנהיגים בתרדמת, אין מודעות. הצופים אינם רוצים לראות ,כולם מוכתמים באימוץ דרכים אנטי חברתיים בעליל.[45]

"והמה רֹעים"?

לפי דעתנו, עלינו להבין את דברי הנביא בצורה הבאה: אלה הם הרועים האמורים לקחת את הצאן (= העם) לחוף מבטחים?[46] הרועים אינם מסוגלים להבין דבר מתוך דבר, "לא ידעו הבין". אי הטלת סנקציות על התנהגות פושעת, התרת לקיחת שוחד ובצע, וסלידה אנוכית מכללי היושר והצדק, מצביעות על עיוורון ועל חוסר הבנה מחד גיסא ועל הסכמה עם המצב הנתון מאידך גיסא.[47]

כדי לגלות את הקשר בין צדק למודעות מול אי צדק וחוסר מודעות כדאי לראות את האקספוזיציה המופלאה שעושה הנביא ישעיהו על בואו של מלך צדיק וישר:

ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם (יא, ב–ו).

המלך, במודעות מלאה, לא ישפוט במראה עיניו ובמשמע אוזניו, אלא בעובדות. צדק ינחה אותו, ובפסק דינו יחסל את הרשע. הזאב (כלב) או חיות השדה לא יהיו צמאות לדם ולתאוות הבשר, יחיו כולם יחדיו ונער קטן יהיה הרועה החדש. וולץ[48] טוען שהנביא מעמיד את פרק יא מול סוגייתנו כדי להראות לכלל העם מי הוא המלך הראוי, ומי הם אלא שאינם ראויים לשמש בתפקיד זה.

המנהיגים אינם יודעים (או אינם רוצים לדעת) שבעה ואינם מבינים דבר. חזרתו של הנביא ישעיהו על השורש "ידע" בפסוקים י–יא, בתוספת המילית "לא", מראה עד כמה היו רחוקים המנהיגים מהידע האמתי, ממשפט צודק והוגן ומיושרה מוסרית.[49]

"אקחה יין ונסבאה שכר"

ה"גרנד פינלה" של הנביא מביא את הקורא למסיבות ראוותניות של אוליגרכים רבים, להתמסרותם של המנהיגים ליין משובח ומשכר ולשירה בציבור שהיא "שירת שיכורים", המלווה בחוסר רגישות ומודעות למצב השורר בעם.

מטרתם היא לשתות, לחיות חיי הפקרות והוללות, להוציא ממון רב במסיבות פאר, ובמילים אחרות להכין מופע ראוותני לעיני אביוני העם, להראות שפע מול הצורך ללחם ולחלב, וללמד את העם איך נראים חיי עושר.[50]

שירת הרועים השותים לשכרה אלכוהול במועדון האקסקלוסיבי, היא סגירת המעגל שהתחיל עם הזמנת חיות היער לפתוח בסעודה: "אתיו לאכל". חיות השדה פותחות את הסעודה, והמנהיגות מצטרפת לבליעת הבשר עם ליווי של יין משובח ומשכר: "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר".

תרגום השבעים משמיט את פסוק יב, אך לפי דעתנו ולדעת ויברי "אין סיבה לחשוב שפסוק זה אינו מקורי".[51] המנהיגות הבלתי מרוסנת שטופת הזימה והתאווה, הרעבה לבשר ולשתיית יין, מזמינה את האליטות הירושלמיות ליהנות מההפקר ולהתעלם מהסבל של אביוני הארץ. אנו מצליחים לשמוע בגרונו של הנביא את קולות המחאה החברתית של מחוסרי הדיור והעבודה: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים סבאך מהול במים. שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו א, כא–כג).

טקסט המצביע על מגמה מתמשכת של חיי הוללות בקרב קובעי המדיניות החברתית אפשר לראות במקום אחר בישעיהו: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק. והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות" (כב, יב–יג).

אין דאגה לעתיד ואין מודעות להווה הקשה והמר. שכרות המנהיגים וחוסר היכולת להחליט מביאים למצב של שפל וגועל: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו בראה פקו פליליה. כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום" (ישעיהו כח ,ז–ח).

היין והשכר של הניצול החברתי משחק משחק מרכזי אצל עמוס: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שמרון העשקות דלים הרצצות אביונים האמרת לאדניהם הביאה ונשתה" (ד, א–ג).[52]

הדברים של הנביא עמוס מצביעים על מצב של חוסר מודעות טוטאלית מחד גיסא וניצול חברתי ציני מאידך גיסא. בעל ספר משלי, בעקבות הניסיון שרכש בחיים, מציע: "אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים [או] אי שכר. פן ישתה וישכח מחקק וישנה דין כל בני עני" (לא, ד–ה). היין המשכר הוא סם המשכיח ומעוות את המציאות, מטשטש את הזהות וגם משכיח צרות: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (שם, פסוק ו).

סוף דבר

א.   העם הוא צאן המובא לטבח או מובא ישירות לשיני חיות היער (במיוחד הזאבים הטורפים). המנהיגות הבלתי אחראית, הפוליטית והדתית, נקראת במשל, כלבי שמירה שאינם נובחים, צופים עיוורים והוזים-חוזים בתרדמת.

ב.    העיוורון של הצופים-שומרים מצביע על אי מילוי תפקידם. הם אינם יכולים לקרוא את המציאות. אין להם יכולת הבנה בסיסית. חיות השדה יכולות ללא מכשול להכין את "חגם", בולעות ללא שבעה את הצאן. הדגש הושם לא על כך שה' הוא אשר קורא לחיות היער לתקוף. יש חוסר התעניינות ואכפתיות אצל מנהיגות מרשעת ופושעת שנהנית לראות בסדיזם מחפיר מה מתרחש.

ג.     הצופים אינם ממלאים את תפקידם, שקועים בתרדמת עמוקה ואין מי שידאג לביטחונם של תושבי העיר. תפקוד זה עומד בניגוד קיצוני לנאמר בתהלים קכא, ד: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

ד.    הכלבים האילמים נפסלים כי אינם יכולים לנבוח ואינם יכולים להתריע. כך הדרך סלולה לאסון בטוח. הם רואים את המציאות ואינם עושים מהומה. העם הנטוש ומוזנח על ידי מנהיגיו יהפוך לקרבן קל לכל אויב.

ה.    פתיחת השערים לכל חיות השדה גורמת נזק עצום. האחראים הופכים בעצמם לבולעי הצאן. הם מלאי תאוות בשר וצימאון לדם, ואינם מכירים מה זה שובע. כל אחד הולך לדרכו ודואג לאינטרסים צרים ואישיים. החלטה כזאת מביאה את החברה לשפל שאין כמותו. ברקעה של נבואה זו נשמעת תפילת העם וזעקתו: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה.