לחם עוני בארץ עניי

וישבו לאכל לחם – שִעבוד יוסף

כאשר יוסף מגיע אל אחיו בדותן, הללו זוממים להפילו ("ועתה לכו ונהרגהו", בראשית לז, כ), לוקחים ממנו את חפציו ("ויפשיטו את יוסף את כתנתו", שם כג), תופסים אותו בעל כורחו ("ויקחוהו", שם כד), מגבילים את חופש התנועה שלו ("וישליכו אותו הבורה", שם), ולבסוף אמנם מצילים את חייו, אך זאת על ידי מכירתו לעבדות: "מה בצע כי נהרג את אחינו [...] לכו ונמכרנו לישמעאלים" (שם כו). ולא זו בלבד שהוא נמכר לעבדות, אלא הוא נמכר דווקא לשיירה הנוסעת מצרימה (שם כה).[1] באמצע תיאור המאורע הנוראי, מיד לאחר תיאור השלכת יוסף לבור, התורה מקפידה לדווח על מה שעשו האחים: "ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים. וישבו לאכל לחם" (שם, כד–כה).

האחים לא ישבו לדון בעתידו של יוסף, שכן כבר גמרו בלבם להורגו ("ויתנכלו אתו להמיתו", שם יח). אך חל שיבוש בתכניתם המקורית שהייתה להורגו ולהשליך את גווייתו לבור: "ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הבֹרות" (שם כ). ראובן ערער על תכניתם, והציע: "אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו" (שם כא), וכך עשו. עתה נקלעו האחים למצב מאוד לא פשוט: את יוסף לא הרגו, אך פשע נוראי כבר ביצעו בו. מן הסתם הם עברו את נקודת האל-חזור, ואין הם יכולים פשוט לשחרר את יוסף. עם זאת, הוא עוד חי ומה יעשו אתו? הפתרון היה להשאיר אותו בבור, פשוט כך, מעין "מורידים ולא מעלין" (בבלי, עבודה זרה כו ע"ב). חרף הפצרותיו של יוסף,[2] האחים השלימו עם זה שיוסף ימות באטיות ובבדידות, שכן אחרי שהטילו את יוסף להינמק בבור הם המשיכו בשלהם וישבו לאכול ארוחה. ודוק: האחים לא רק אכלו, אלא ישבו לאכול בנחת ובהנאה, כדברי הספורנו על אתר: "שלא היה כל זה בעיניהם תקלה", כלומר שהעובדה שבכלל היו מסוגלים לשבת ולסעוד אחרי מעשה שכזה מעיד על היעדר מוחלט של ייסורי מצפון על הנעשה. 

לחם לפי הטף – שעבוד המצרים

כעבור למעלה מעשרים שנה, כשיוסף שלט בארץ מצרים וניהל את אספקת המזון בממלכה ובאזור כולו, חולל יוסף למצרים מעשה דומה למה שחוללו לו אחיו, וניתן לראות את תכניתו הכלכלית-פוליטית כגלגול נוסף של פרשת מכירת יוסף. בעלי המדרש כבר עמדו על כך: "יוסף נמכר לאהלי קדר שהם בני ישמעאל שנאמר 'וימכרו את יוסף לישמעאלים' וחזר וקנה את קוניו את המצרים להם נמכר לאחר מכן 'ויקן יוסף את כל אדמת מצרים' " (שיר השירים רבה א, לח).

מדרש זה אינו תלוי על בלימה, ולדעה זו יש סימוכין איתנים בכתובים. תחילה מכר יוסף למצרים זרע בכסף (בראשית מז, יג). משתם הכסף הסכים לקבל שווה כסף ככסף ("בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ובחמֹרים", שם יז), ולאחר מכן לא נותר למצרים אלא למכור את קרקעותיהם ואת גופם (שם יט–כה).^[3] בכך ביצע יוסף הלאמה מוחלטת של כל כלכלת מצרים, חילק זרע בתנאי אריסות, ותיקן מס בשיעור של 20%. יוסף העביר בכוח או בכורח אוכלוסיות שלמות: "ואת העם העביר אתו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" (שם כא).^[4] אנו רואים אם כן מקבילות רבות למכירת יוסף: נטילת מטלטלין, מכירה לעבדות, וניתוק הקרבן ממקומו. מקבילות אלו אינן מפתיעות, שכן זו דרכה של העבדות. אולם מקבילה אחרת בין המקרים מודגשת פעמים אחדות בפרשייה: המצרים מורעבים על סף מוות, ואילו יוסף ואחיו אוכלים לחם: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף.^[5] ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב" (שם יב–יג).

מדוע מסופרת כל פרשיית שעבוד מצריים בידי יוסף? ובפרט, מדוע באריכות כה מדוקדקת? הרמב"ן (מז, יד) הסביר ש"ספר הכתוב זה [...] להודיע מעלות יוסף בחכמה בתבונה והדעת וכי היה איש אמונים שהביא כל הכסף בית פרעה [...] וקנה לו את האדמה גם הגופות ומצא בזה חן גם כן בעיני העם כי השם הוא המצליח את יראיו". אנו נציע דרך אחרת בהבנת פרשייה זו, ובפרט לאור הסיפור הטראגי של שעבוד ישראל במצרים. 

לחם עוני – שעבוד מצרים

לכל מעשה יש תוצאה, ומסתמן שכפי שעשה יוסף למצרים כך עשו המצרים לבני ישראל.

הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס. וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל. ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך (שמות א, י–יג).

כפי שעשו האחים ליוסף, וכפי שעשה יוסף למצרים, כך עשו המצרים לבני ישראל: הם נטלו את המיטלטלין שלהם (שרי מסים), ואם כי ניסו לטבוח את ילדי בני ישראל הזכרים, עם ישראל ככלל המשיך להתקיים, אך בשעבוד. ומה הן ערי מסכנות? מקום אחסון תבואה. כך אנו קוראים על שהמלך יחזקיהו בנה אוצרות, אורוות "ומסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר" (דברי הימים ב לב, כח).[6] כלומר בני ישראל משועבדים לתכנית מצרית לאגירת תבואה.

ניתן לשער שחכמתו של יוסף הייתה כלכלית, ניהולית ואולי אף טכנולוגית-מדעית, כלומר שידע לשמור תבואה ובכך ליצור מונופול בשנות הבצורת. כדברי הרמב"ן: "נבון – שידע לנהל כל ארץ מצרים בלחם לפי הטף [...] וחכם שידע לקיים התבואה שלא תרקב".[7] אולי ידע זה שהיה ייחודי ליוסף נשאר אמנם סוד כמוס אצל צאצאיו, ומצרים שִעבדו את בני ישראל על מנת להתעשר מאותן ערי מסכנות ולחזק את מעמדם האזורי.[8]

לסיכום, המצרים שִעבדו את ישראל תוך כדי אגירת תבואה לרוב על מנת להתעשר ולהתעצם. רואים אנו אם כן כי בכל שלב ושלב: בשעבוד יוסף בידי אחיו, בשעבוד מצרים בידי יוסף ובשעבוד ישראל בידי מצרים, התורה מדגישה שוב ושוב את הניגוד בין המשעבד למשועבד דווקא ביחס ללחם: המשעבד אוכל, והמשועבד רעב.

כי אם הלחם

בבית פוטיפר יוסף זוכה באמון מלא של בעליו, אך התורה מציינת הסתייגות אחת: "ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" (בראשית לט, ו).

מה פירוש ההסתייגות "כי אם הלחם אשר הוא אוכל"? חז"ל פירשו שזו אשתו, אשת פוטיפר, והתורה דיברה בלשון נקייה.[9] פרשנות זאת מתחזקת מכך שהמשך הפסוק נראה כנותן סיבה לכך: "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה". כלומר הפסוק מבהיר שפוטיפר לא סמך על יוסף שישמור על אשתו, כי היה יוסף יפה תואר ויפה מראה (ושמא הדבר מורה יותר על כך שפוטיפר לא סמך על אשתו מאשר שלא סמך על יוסף).[10] ראב"ע פירש אחרת, ואנו נלך בעקבותיו. בהמשך סיפורי יוסף מספר הכתוב: "וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם.  וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האֹכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכֹל את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים" (בראשית מג, לא–לב).

על אף מעלתו הרמה של יוסף – שליט ומושל על מצרים – עדיין הוא מנוע מלאכול לחם עם המצרים בחצרו לרבות אלו הכפופים לו. נראה שזו כוונת הפסוק הנאמר אצל פוטיפר "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל", כלומר לא הקפיד אתו על דבר מלבד על כך שלא יאכל עמו לחם.[11] אם כך, הרי שמשך שנים ארוכות של גלותו במצרים יוסף לא אכל אלא לבדו. גם בשבתו על כס השלטון אכל יוסף את ארוחותיו בבידוד.

בשל השוני התרבותי יוסף אכל לבדו במשך כל אותן שנים, בין כשהיה עבד בבית פוטיפר ובין כשהיה משנה למלך. למעשה, הבידוד שהתחיל בזריקתו לבור המשיך משך עשרות שנים. למעלה משלוש עשרה שנה לאחר מכירתו קורא יוסף לבניו על שם הבידוד והניתוק שחש:

וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב אשר ילדה לו אסנת בת פוטי פרע כהן און. ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי (בראשית מא, נ–נב).

לא באנו במאמר זה לנמק מדוע יוסף התנהג ביד כה תקיפה כלפי המצרים,[12] אך אם כנים דברינו, ייתכן שיוסף התנקם בהם על שנים של עבדות ועיוות דין שסבל תחת ידם לפני עלותו לשלטון, ועל בידוד וגזענות גסה גם אחרי מינויו. אין כוונתנו בכך לומר שיוסף פעל במודע מתוך נקמנות ורוע לב, אלא לומר שיוסף פעל בדרך שהכיר, בדרך שראה ובדרך שהתנהגו כלפיו. כך או כך, נראה שיוסף ראה באשר חווה במצרים המשך לאשר חווה במכירתו בידי אחיו: מבודד, מקופח ומנושל.

מדוע "לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם", ומדוע "תועבה הוא למצרים"? נראה שהתשובה לשאלה זו אף היא בפסוקים:

והאנשים רעי צאן כי אנשי מקנה היו וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו. והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם. ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבתינו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן (בראשית מו, לב–לד).

מאוחר יותר יוסף מעודד את אחיו לומר שהם אנשי מקנה. "תועבת מצרים כל רעה צאן", וכך פרעה ירצה להרחיקם לארץ גושן. נראה שהתועבות קשורות:[13] "לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים (בראשית מג, לב); "תועבת מצרים כל רעה צאן" (שם מו, לד).

מן הסתם הלחם הוא סמל לכל מה שטוב ויפה בתרבות חקלאית כמצרים, ולכן המצרים לא יאכלוהו עם רועי הצאן הנתעבים.[14]

יוסף שנושל מנחלת אבותיו נישל את כל מצרים איש מנחלת אבותיו; יוסף שסבל בארץ עוניו עינה את כל מצרים. יוסף שרעב בעת שאחיו מלאו את כרסיהם, האכיל את בני ביתו שעה שהמצרים רעבו ללחם. כן כל אשר עשה יוסף למצרים עשו מצרים לבני ישראל – בידדום, עינום ושעבדום. המעגל הקשה נשבר רק בליל הפסח. 

שה לבית אבות, ולחם עֹנִי

בני ישראל יצאו ביד רמה, עמוסים בכסף, בזהב ובשמלות. הם יצאו עם אבנים יקרות, צאן ובקר, נזמים, מראות וכל טוב ארץ מצרים. היה רק דבר אחד שלא הצליחו לארגן ולסדר: לחם. אפשר לפשט מעט ולומר שמצוות הפסח כולן נגזרות מקרבן הפסח, לרבות איסור אכילת חמץ ומצוות אכילת מצה: "ויקחו להם איש שה לבית אבֹת שה לבית" (שמות יב, ג); "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עֹני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז, ג).

מן הפסוק האחרון אנו שומעים על מצוות זיכרון יציאת מצרים, איסור אכילת חמץ, ומצוות אכילת מצה. התוספת של לחם עוני נראית שלא במקום. נראה שהתשובה לדבר היא שהתורה מייחסת מצוות אלו ללשונו של יוסף: כנגד "כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי" אנו מצווים "ויקחו להם איש שה לבית אבֹת", וכנגד "כי הפרני אלהים בארץ עניי" אנו מצווים "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עֹני".

ואקחה פת לחם

הבאנו לעיל שלוש דוגמאות לשעבודו של אחר תוך ניצול כוח כלכלי, עם דגש מיוחד על רעב הזולת: שעבוד יוסף בידי אחיו, שעבוד מצרים בידי יוסף, ושעבוד ישראל בידי מצרים. להתנהגותם של בני יעקב במכירת יוסף ובשעבוד מצרים יש תקדים: רכישת הבכורה על ידי יעקב.

ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום.  ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה (בראשית כה, כט–לב).

הנה עשו על סף מוות מהתייבשות,[15] ויעקב מנצל את חולשתו כדי לקנות את הבכורה. כנגד כל אלה אנו רואים את אברהם כששלושה עוברי אורח ניצבים עליו כחום היום: "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת" (בראשית יח, ד–ה).

אברהם לא מכר להם לחם ומים, לא השכיר להם מקום מנוחה מוצל. אדרבה, אברהם הוא העבד ("על עבדכם") ואילו האורחים הצמאים והרעבים הם האדונים.[16] דומה שאברהם סבר שזו חובתו המוסרית לרוות נפש צמאה, לפרוס לרעב לחמו ולהביא אנשים מרודים לביתו. המדרש מבהיר כי בשל חסדו זה של אברהם שהציע פת לחם לעוברי אורח המטיר הקב"ה מַן במדבר ארבעים שנה.[17]כן דוגמתו של אברהם היא לנו אב טיפוס להכנסת אורחים[18] ולדאגה לזולת – בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית.

סיכום

 הכתובים מציגים צרור של שעבודים כמעגל חוזר: בני ישראל שִעבדו את יוסף, יוסף שִעבד את מצרים, מצרים שִעבדו את בני ישראל. השעבודים כולם נעשו תוך ניצול כוח כלכלי המוצא ביטוי, בראש ובראשונה, בנגישות למזון בעת רעב ומצוקה.

עם יציאת בני ישראל ממצרים טבעי היה ש"כל דאלים גבר" יהיה צו השעה, אך בשעה שהם פורקים את עול מצרים מעליהם, מצווים בני ישראל דווקא להתקבץ חבורות חבורות ולסעוד יחד. במכירת יוסף בני ישראל נישלו וניתקו את יוסף מבית אביו. ביציאת מצרים הם ייקחו שה לבית אב ויאכלוהו בחבורות בלי לנתק, בלי לבודד ובלי לקפח איש, אלא תוך שיתוף כל דצריך וכל דכפין. במכירת יוסף בני ישראל זרקו את אחיהם בבור ריק אפילו ממים, וישבו בנחת לאכול לחם, ואילו ביציאת מצריים בני ישראל יאכלו לחם עוני, וגם זאת כשמתניהם חגורים ומקלם בידם. בזה סוף סוף נשבר המעגל האלים, ובני ישראל יכולים לצאת ביד רמה.

[1]         חז"ל כבר קשרו בין שלבים אלו: "אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (בבלי, מגילה טז ע"א–ע"ב). מדרש זה מזכיר את השיר חד גדיא המתחיל בצמר שנקנה (עם הגדי) בשני זוזים ומסתיים בכך שהקב"ה חוסם את מלאך המוות: "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגֹף" (שמות יב, כג).