עיונים בסידור התפילה - שומר ישראל

דפי מאורות (5773-05)
הפיוט שומר ישראל הוא פיוט קדמון, אך תאריך כתיבתו המדויק ומחברו עלומים. הפיוט, שתוכנו וסגנונו בהירים, נאמר בכל קהילות ישראל. בקהילות ספרד שרים אותו בסיום הסליחות; בקהילות אשכנז הפיוט נאמר בימות החול בתפילת שחרית ובתפילת מנחה, בסיום התחנון ונפילת אפיים שאחרי חזרת הש"ץ, ואחרי נפילת אפיים שבסיום הסליחות.
 
 
בפיוט יש ארבעה בתים. סיום הבית האחרון "האומרים בכל יום אמן יהא שמיה רבא" מורה כי הפיוט נכתב כפתיחה לקדיש (המשפט יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא [= יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים] הוא עיקרו של הקדיש); פתיחה לקדיש שלם הנאמר בסיום הסליחות ופתיחה לחצי קדיש הנאמר בסיום התחנונים בתפילות שחרית ומנחה. בקהילות אשכנז הושמט הבית האחרון. השמטתו מלמדת שבקהילות אלו לא נתפש הפיוט כפתיחה לקדיש, אלא כסיום התחנונים שאחרי תפילת שמונה עשרה.
 
שומר ישראל                           שמֹר שארית ישראל
ואל יאבד ישראל                      האומרים בכל יום
שמע ישראל
שומר גוי אחד                         שמֹר שארית גוי אחד
ואל יאבד גוי אחד                     האומרים בכל יום
       שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד
שומר גוי קדוש                        שמֹר שארית גוי קדוש
ואל יאבד גוי קדוש                    האומרים בכל יום
קדוש קדוש קדוש
שומר גוי רבא              שמֹר שארית גוי רבא
ואל יאבד גוי רבא                     האומרים בכל יום
אמן יהא שמיה רבא
 
בפיוט יש ארבעה בתים בני חמש שורות שבהם מתחנן הפייטן על שמירת שארית עם ישראל לבל יאבדו. הבקשה על שארית ישראל מורה שהפיוט עוסק בהוויית הגלות. כך עולה מכמה פסוקים שבהם המבע 'שארית ישראל' מתאר את הווית הגלות, כגון "אסף אאסף יעקב כלך קבץ אקבץ שארית ישראל יחד" (מיכה ב, יב); "הושע ה' את עמך את שארית ישראל" (ירמיהו לא, ו) ועוד. הגלות היא מציאות שבה עלול העם לאבד בגויים (כפי שקרה לאומות שבסביבות ישראל כשעלה סנחריב ובלבל את כל האומות [ברכות דף כח ע"א] וכפי שאבדו [בינתיים] עשרת השבטים), כאמור בתוכחה שבפרשת בחקתי: "ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם" (ויקרא כו, לח).
ארבעת הבתים בנויים במתכונת אחת, וחמש שורותיהם מקבילות.
1.       פנייה אל ה': בארבע הפניות תוארו של ה' הוא צירוף סמיכות שבו הנסמך קבוע – 'שומר' והסומך משתנה –  'ישראל', 'גוי אחד',
      'גוי קדוש' ו'גוי רבא';
2.       בקשה על שמירת העם: 'שמור', והמושא הוא צירוף סמיכות שבו הנסמך קבוע – 'שארית', והסומך משתנה וזהה לנסמך בתוארו
      של ה' בשורה הקודמת – 'ישראל', 'גוי אחד', 'גוי קדוש' ו'גוי רבא';
3.       תחינה לבל יאבד העם: אף בו מוגדר העם באותם ארבעה תארים;
4.       ייחודו של העם האומרים בכל יום שבחו של מקום;
5.       שבחו של מקום הוא באותם ארבעה מבעים שבהם הוגדרו בשורות 1–3 שבחי ישראל.
השורה הרביעית זהה בכל ארבעת הבתים ויש בה חצי משפט ובו נושא – 'האומרים', ותיאור זמן – 'בכל יום'. המשכו של המשפט הוא השורה האחרונה שהיא מושא המשפט ותחילתו בשורה הקודמת; מושא המציג את תוכן אמירתם של ישראל.
נראה שהשורה הרביעית הזהה בכל ארבעת הבתים – 'האומרים בכל יום', נועדה לחדד את תחושת הקביעות הנחושה והבלתי משתנה של יחס העם אל אלוהיו, תחושה העומדת בפני כל מצוקות הגלות וקשייה. שתי שורות אלו הן הנימוק שבו מנמק הפייטן את בקשתו לשמירה על שארית האומה וקיומה. ישראל הם האומה היחידה המאמינה בייחוד ה' (האומרים בכל יום [בית 1] שמע ישראל, [בית 2] האומרים בכל יום שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד) ומקדשת את שמו (המשלשים בשלוש קדושות לקדוש [בית 3] האומרים בכל יום יהא שמיה רבא [בית 4]). האמונה בייחוד הבורא ובקדושת שמו היא, לפי שעה, נחלתם של ישראל בלב, אך ייעודה של האנושות כולה היא אמונה בבורא עולם בייחודו ובקידושו. תפקידם של ישראל הוא לנווט את העולם אל יעדיו. אם חלילה יאבד ישראל, לא יהיה מי שיורה את דרך האמת לאנושות כולה (ראו רש"י על הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" [דברים ו, ד]).
נראה כי דרכו של פיוט זה לקבוע את תאריו של מקום בתארים שהם תאריו של עמו מיוסדת על דברי הגמרא במסכת ברכות (ו ע"א):
ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין! [תרגום – וכי משתבח הקב"ה בשבחים בהם משתבח עם ישראל? כן!], דכתיב (דברים כו): "את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום". אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברים ו): "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
  
ד"ר יצחק ספיר
מרצה בהתמחויות ללימודי ארץ ישראל ולתושב"ע
 
 

 

מחבר:
ספיר, ד"ר יצחק