שמחת תורה - של מי?

דומה כי שמחת תורה וההכנות לקראתה משקפות יותר מכל את המנעד החברתי בתחום הפמיניזם הדתי 

השמרנות המסורתית או איך שנבחר לכנות את התהליך המשמעותי המתרחש בעולמן של הנשים וביישום המתחדש של שייכותן לתורה ולמצוות; ואם תרצו אפשר לצייר את המנעד כנע בין אותן שעסוקות בהכנות אינטנסיביות לחג שמיני עצרת כשהן עמלות על לימוד הקריאה בתורה (שכמובן הן תקראנה...) לבין אלו שעיקר עיסוקן בתפריט של קידוש החג בבוקר (ובלי לזלזל לרגע בחשיבותו!), כולל כל אלו שעל הרצף.. 

איני רוצה לעסוק בסוגיה ההלכתית ביחס לקריאה בתורה או ריקוד עם וסביב הספר וראוי להפקיד דיון זה בידי תלמידי החכמים שבדור, אלא לנסות ולגעת במשימה הגדולה המוטלת עלינו בחג דנן בחיבור של ציבור הנשים והבנות לתורה ולעולמה.

שמיני עצרת הוא פיסגת החגים, וכדברי הקב"ה לישראל: "עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך" (סוכה נה ע"ב); חג החותם 52 יום של סיום ופתיחת שנה ורגע לפני היציאה לאתגרי השנה החדשה; חג נטול מצוות שכל עניינו קרבת אלוקים.

לא סתם מיקמו חכמינו את שמחת תורה דווקא ביום זה; המלך - הבורא, שבתחילת התהליך, עם פתיחתו הרשמית של חודש אלול, ירד אל השדה להמוני העם, חוזר אל ארמונו והמתנה שנשארת איתנו בבחינת "חמדה גנוזה" היא התורה. בשונה מחג השבועות בו אנו מודים על עצם מתן התורה, כח השמחה בתורה והיכולת להתחדש בה ומכוחה טמונים דווקא בחג הזה. 

דא עקא שאצל בנות רבות החוויה היא ש"שמחת תורה" הוא חג "של הבנים" ולהן אין כלל שייכות אליו. גם נשים רבות חוות את החג דרך האיש שבעזרת הגברים ודרך בניהם הקטנים ודרכם בלבד.. ואמנם "נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא (שמביאות את בניהם לבית הכנסת), ובאתנויי גברייהו בי רבנן (ואת בעליהן לבית המדרש)" ואין ספק כי חלק משמחת החג הוא בשמחה ובשייכות של הגברים, בני משפחתם, אל התורה, אך האם בכך אנו מסתפקים?

בל נשכח כי אתגרים גדולים מונחים לפתחנו בהצבת מענה לדרישת האמת של הדור, בהתמודדות מול ההשפעות המורכבות של העולם הפוסטמודרני סביבנו ובהעמקת הרצון לחיבור אל הקודש, חיבור שהוא מורכב כל כך בעולם של סמארטפונים וגירויים אין סופיים שגורמים לאדם לשכוח את עצמיותו... ומיותר לציין כי אתגרים הללו קיימים בחינוך הבנים והבנות כאחד, כל אחד מהם לפי עניינו וסגנונו.

וכאן מגיע הפוטנציאל הגדול שבשמחת תורה; שמחת תורה הוא לא רק חג נקודתי של קהילה ובית כנסת, אלא חג שמציב בראש סדר העדיפויות הערכי וחינוכי שלנו כלפי עצמנו וכלפי ילדינו את השמחה בתורה ואת החיבור אל הקודש. בחג כזה מקובל בקהילות ישראל לעשות כל מאמץ על מנת לחבר מקסימום של יהודים, באי בתי הכנסת יחד עם חובשי כיפת השמים אל התורה ואל שמחתה,  החל מכיבודים שונים וריקוד עם ספרי התורה, העלאת כלל הנוכחים לתורה, ברכת כל הנערים וכו' וכו' (ואמנם גם בעולמם של גברים בחג יש מה לשפר אך לא בכך עניינינו).

אך מה קורה בעולמן של נשים בחג הזה? הרי משימת החיבור לתורה מוטלת גם עליהן..  בניית בית ישראל וחיזוק תוכנו הרוחני נעשה על ידי האם לא פחות מהאב, ויתירה מכך פעמים רבות אנו רואים שדווקא האשה היא היא הנותנת את העוגן הרוחני של הבית; ומה קורה בחג החיבור והשמחה בתורה? שמא דווקא בו הוזנחו ציבור הנשים?

בתפיסה הדתית-שמרנית נדמה לעיתים כי עצם המחשבה על שמחת תורה לנשים והצעת חלופות (הלכתיות ראויות!) נתפסת כבעלת מגמה "פמיניסטית" פסולה ובלתי ראויה... והציפיה הסמויה או הגלויה מקהל הנשים הרחב הוא לשמוח בשמחת התורה המתחוללת בעזרת הגברים ובמקסימום לארגן מעגל סמלי בעזרת הנשים הדחוקה והמצומצמת (בלי ספרי תורה כמובן..) כדי להגיד ש"גם אצל הנשים רוקדים"...

לברירת המחדל הזו אולי התרגלו חלק מציבור הנשים, ייתכן והיא התאימה לאמותינו הקדושות, אך וודאי וודאי שאינה מספקת את בנותינו... שרבות מהן מעבירות את החג בבטלה ובאפס מעשה של ממש או לחילופין נודדות אל עבר עיירות פיתוח על מנת "לחזק" ובפועל, במודע או שלא, בורחות מקהילותיהן הטבעיות. 

נראה כי הגיע העת, כמצווה המוטלת על הציבור לעודד הצבת חלופות ראויות ל'שמחת תורה' ראויה לשמה עבור נשים ובנות. חלופה שכזו אינה צריכה להיות חיקוי של המתחולל בעזרת הגברים, אך היא צריכה להביא לידי ביטוי אמירה זקופה ואיתנה כי יש לנשים חלק ואחיזה עצמית בעולמה של תורה ושמחתן בתורה בחג הזה חשובה לא פחות משמחת הגברים שסביבן. 

איך בדיוק לעשות זאת? תחליט כל קהילה על דרכה, עניינה וסגנונה ובהתייעצות עם תלמידי החכמים שבה. האופציות הן רבות ומגוונות אך המטרה הזו, לפחות לענ"ד, צריכה להיות ברורה ובהירה וניצבת לנגד עיננו.

חג שמחת תורה אמיתי ושמח לכל בית ישראל!!

פורסם בערוץ 7

https://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/19856