פרשת ויקהל

 

להלן לשונו הקולעת של האבן עזרא:[1] "טעם ויקהל שישמעו הכל מפיו דבר המשכן, שיתנדבו". ברם לפירושו קשה מדוע פותח משה באיסור שבת ולא ב"דבר המשכן".

מכאן שרצף הפרשיות "כי תשא", "ויקהל" יוצר את רצף העניינים הבא:  חטא העגל – אזהרת השבת – בניית המשכן.

לאור הסבר פרשנינו את ציווי בניית המשכן כמעין תיקון לחטא העגל[2] ("ויקהל העם על אהרון" כנגד "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", הבאת הזהב לעשיית העגל כנגד הבאת הזהב לעשיית המשכן ועוד), מובנת ההצמדה בין העגל למשכן. אולם מה עניין אזהרת השבת ביניהם? נדמה כי אזהרת השבת "מפריעה" לרצף הטבעי והמתבקש בין החטא (חטא העגל) לכפרתו (המשכן); אזהרת השבת נראית כנעדרת קשר תוכני ברצף עגל–שבת–משכן.

לקושייה זו התייחסו מרבית הפרשנים. ברש"י (שמות לה, ב) נאמר: "ששת ימים – הקדים לתת להם אזהרת השבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". כלומר שעניין השבת נאמר פה כדי שלא נטעה לחשוב שמלאכת המשכן תיעשה אף בשבת. תירוץ זה פותר את בעיית הבאת עניין השבת באופן חלקי, אך עדיין לא מובן מה עניין השבת בין חטא העגל לבניית המשכן.

ננסה לעמוד בקצרה על מהותו של כל עניין (עגל, שבת, משכן) ומתוך כך אולי נמצא פתרון מלא לקושייתנו.

במבט שטחי, נדמה כי יש דמיון עצום בין חטא העגל לרעיון המשכן. בשניהם יש מעין צמצום של האלוקות בחומר: בחטא העגל האלוקות נמצאת בעגל, ובמשכן האלוקות שוכנת בבית. וכי יש הבדל אם מדובר בזהב העגל או בזהב המשכן!? בשניהם יש מעין טשטוש ו"האחדה" בין הקודש והחול.

אולם אם נעמיק יותר במושגים אלו נבין שרעיון המשכן, לא רק שאינו דומה במהותו לחטא העגל, אלא אדרבה, הוא מהווה אנטיתזה שלו.[3] בחטא העגל הכריז העם, "אלה אלוהיך ישראל", הכרזה שפשרה שפסל בצורת עגל הוא האלוקי, הוא הרוחני; הכרזה הקוראת לחול – קודש, ולעגל מזהב – אלוקים. במשכן, לעומת זאת, אין שום אמירה שמשמעותה שהאלוקים הוא חומר; אין שום זיהוי של הרוחניות בתור גשמיות, אלא מדובר ב"השראת שכינה". הרוחניות האיתנה נוכחת בבית, אך היא והבית הם שני דברים שונים בתכלית. מהות המשכן היא הייצוג הנעלה ביותר לרוחניות, שמרוב איתנותה היא מתחילה להשפיע ולזלוג אל עולם החומר, ייצוג של ההרמוניה בין הקודש והחול.

כאשר רוצים לצוות את בניית המשכן לעם שחטא בעגל, חייבות לבוא הדרכה והבהרה של המושגים קודש וחול. כל אחד מהם צריך להיות מוגדר ומובדל מהשני. אם לא כן, הרי מצוות בניית המשכן עלולה להפוך למעין "חטא עגל", המשכן וכליו עלולים להפוך מאמצעי, מכלי להשראת שכינה, לשכינה עצמה, במיוחד אצל עם שכבר טעה בכך. משה יודע שלפני ציווי בניית המשכן, לפני הציווי על החיבור וההרמוניה בין הקודש והחול, חייב לבוא ציווי שיגדיר היטב מהו הקודש ומהו החול. לפיכך פותח משה את ההתכנסות שמטרתה בניין המשכן דווקא באזהרת השבת, אזהרה שכל כולה קריאת הבדלה בין קודש וחול: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' ".

מוטיב זה חוזר גם בברכת ההבדלה שבה אנו מברכים: "ברוך אתה ה' [...] המבדיל בין קדש לחול ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לחול". רק לאחר שתתגבש אצל העם תודעת ההבדלה בין הקודש והחול ניתן יהיה לעבור לשלב הבא – החיבור ביניהם. תודעת ההבדלה לעולם קודמת לתודעת האחדות. רק לאחר שישתרשו היטב הגדרות המושגים "קודש" ו"חול", ניתן יהיה ליצור ביניהם חיבור ללא בלבול וטשטוש המושגים.

כעת ניתן להבין מדוע אזהרת השבת חייבת לבוא בין חטא העגל למשכן, ואולי נוכל גם לקרוא קריאה אחרת ברש"י,[4] פנימית יותר: "ששת ימים – הקדים לתת להם אזהרת השבת [תודעת ההבדלה] לצווי מלאכת המשכן [תודעת האחדות], לומר שאינה דוחה [תודעת האחדות] את השבת [תודעת ההבדלה]". גם כאשר הגענו לתודעה האחדותית מחובתנו לזכור שיש "קודש" ויש "חול", ושתמיד תודעת ההבדלה בין החול והקודש קודמת לתודעת האחדות ביניהם ("לומר שאינה דוחה את השבת").

דבר מעניין הוא שמלאכות המשכן הנעשות בתוך המשכן עצמו כן דוחות את השבת. אם כן, האם בכל זאת יש מציאות שבה תודעת ההבדלה אינה קיימת? תשובה לכך ניתן למצוא במאמרי הראי"ה, "קודש וחול בתחיית ישראל":[5] "אמנם בצורה אידיאלית אנו קשורים למחשבה הרוממה שהקודש הוא הכל והחול הוא רק לבוש והסתר". יש נקודה מעבר ל"עולם הזה", נקודה אידאלית המיוצגת במשכן, שאין בה שבות, תודעת ההבדלה נעלמת בה והכול בה בעצם קודש. אולם מחוץ למשכן, ב"עולם הזה", אסור בתכלית לשכוח את תודעת ההבדלה, כנאמר בהמשך דברי הרב, שם: "אבל זהו בחביון עוז, בצורה הפנימית, אולם בנגלה, יש גם קודש וגם חול". בפרשת ויקהל אנו עוד בונים את המשכן, עומדים מחוץ לו. במציאות כזו אין בניית המשכן דוחה את השבת ואין תודעת ההבדלה נדחית מפני תודעת האחדות.

 

 

---