חדש על המדף

״סע ימינה״, מורה לי רכז השב"כ, ״נעקוף דרך הציר הראשי״.  אני פונה ימינה ושוב ימינה ונכנס אל רחבת המסגד. בימי חול הרחבה ריקה כמעט לגמרי, אבל היום אינו יום חול אלא יום שישי בצהריים, והמון רב יוצא מהמסגד.  אני נאלץ לעצור את הרכב. המתפללים ממשיכים לצאת מהמסגד ועכשיו הם כבר מקיפים את הפז'ו שלנו. רמת הדריכות והלחץ ברכב עצומה. אני שומע את הלוחמים מאחור מבצעים דריכוֹת שקטות של העוזי שלהם. הפנים של רכז השב"כ ומפקד הצוות משדרות אדישות, אבל אני מרגיש את המתח שלהם. עכשיו הכול על הכתפיים שלי. מה עלי לעשות כדי להוציא אותנו מכאן. כל הסיטואציה הזאת יכולה להפוך בתוך שנייה למרחץ דמים עם עשרות הרוגים שלהם וגם שלנו. אני בסך הכול בן עשרים, לוחם צעיר שנמצא כרגע בגוב האריות, ואני האדם היחיד שיכול להוציא אותנו מכאן. 

הרב יוסף צבי קרליבך הי"ד (1942-1883) היה מחשובי הרבנים האורתודוקסים בגרמניה בדור האחרון שלפני השואה ושימש באחרית ימיו כרבהּ הראשי של המבורג. לאחר ליל הבדולח הוא היה למעשה לרב האורתודוקסי האחרון שכיהן בגרמניה הנאצית, עד גירושו ל"מזרח" והירצחו. אישיותו ודמותו התבלטו בפועלו הציבורי, בהגותו, וכן בהתמודדותו כרב וכמנהיג ציבור עם התקופה הנוראה ביותר בתולדות העם היהודי.

דמותו של הרב קרליבך מייצגת במידה רבה את הדור האחרון של היהדות האורתודוקסית בגרמניה, בפרט את השכבה הרבנית האינטלקטואלית שצמחה שם. דור זה של רבנים פעל בסיומו של תהליך שנמשך יותר ממאה וחמישים שנים , מאז ימי משה מנדלסון (1786-1729) ורש"ר הירש (1888-1800) - ופיתח גישה המגשרת בין התרבות האירופית לבין היהדות הלמדנית והעממית של מזרח אירופה השכנה. גם הרב קרליבך היה שותף למפעל תרבותי מגשר זה - בפועלו, בהגותו ובהנהגת צאן מרעיתו. ספר זה - שהוא במידה רבה בעל אופי השוואתי - הוא עוד נדבך בחקר ההיסטוריה האינטלקטואלית של יהדות גרמניה בדורות האחרונים, עם דגש מיוחד, שמתבקש מאליו, על תקופת השלטון הנאצי.

האופן שבו התמודד הרב קרליבך עם מאורעות תקופתו מבטא לא רק את אישיותו המורכבת והייחודית, אלא גם שופך אור על מעורבותם האינטלקטואלית והרגשית העמוקה של רבני גרמניה, רובם ככולם, בתרבות שהולידה את המפלצת שלבסוף החריבה את קהילותיהם. על כן סיפורו של הרב קרליבך על היבטיו השונים , בפרט הפן האינטלקטואלי - מהווה מקרה בוחן המנהיר תקופה שלמה ואת הנפשות שפעלו בה.

בלילה הראשון של ראש השנה שקע חיים-יוסף בשינה על הדרגש בצריף באושוויץ וחלם. בחלומו ראה את אביו, הרב אלימלך, עומד מעליו ומנחם אותו על מצבו באומרו: "בני אהובי, אל תירא ואל תחת… פשוט רוץ, לך מהר". הוא נשק לו על מצחו, ונעלם. (מתוך הספר)
רוּץ, בְּנִי, רוּץ, הוא סיפורו של הרב חיים יוסף פישמאן (2015-1922), שמאורעות חייו שלובים במאורעותיו של עם ישראל במאה העשרים. הרב פישמאן ספג את ההווי היהודי-חסידי בכפר קטן בהונגריה, והיה תלמידם של דמויות בולטות בחסידות הונגריה, ואביו שימש כגבאי באחת החצרות המיוחדות שבה, חסידות קֶרֶסְטִיר.
עם עליית הכורת הנאצי על אירופה ומימוש "הפתרון הסופי", נשלח חיים-יוסף לאושוויץ-בירקנאו יחד עם רבים מיהודי הונגריה, שם איבד את הוריו וכמה מאחיו ואחיותיו. בתוככי מחנות התופת נגלתה אליו דמותו של אביו, תוך שהוא מבקש ממנו לא להפסיק לרוץ – להתגבר על המכות והמפלות ולעסוק בקימומה של היהדות שלאחר השואה. לאחר הימים האפלים, היגר עם שרה בריינדל אהבת נעוריו לארצות הברית, ושם הקדיש את מלוא מרצו להפחת רוח חיים בחייו ובחיי היהדות הפצועה שלאחר השואה. זאת עשה תוך שהוא מלווה מרחוק ומקרוב את המדינה היהודית החדשה בצמתים השונים של גדילתה.
רוּץ, בְּנִי, רוּץ הוא סיפור מעורר השראה על יהודי מיוחד ואב יקר. הוא מסופר בקולה של בת אוהבת ומתגעגעת, שהכתיבה הייתה עבורה אפשרות לשוב ולפגוש בעולם שהיה ובמאורעות שחלפו ולקבל מהם שיעור על נחישות, תקווה ומסירות.

התלמוד הבבלי עומד במרכז חיי הרוח של עם ישראל מזמן היווצרותו ועד עצם היום הזה. התלמוד מחזיק דיונים רבים בהלכה ובאגדה, דיונים שבהם משתתפים חכמים רבים בני כמה דורות, ותהליך היווצרותו סבוך ומורכב, ונמשך מאות שנים. לאחר חתימתו נמסר התלמוד במשך כאלף שנה, תחילה על פה, ואחר כך בכתבי יד, עד הדפסתו במאה החמש-עשרה. במשך תקופה זו חלו שינויים לא מעטים בנוסח התלמוד. התהליך המורכב של היצירה והשינויים שחלו במסירה מקשים על הלומד את הבנת היצירה כפשוטה.

ספר זה מציע מהדורה ופירוש לפרק אחד מן התלמוד הבבלי: מסכת סנהדרין פרק שלישי. נושא הפרק הוא סדר הדין בדיני ממונות, אלא שכדרכו של התלמוד מסתעף הדיון לעוד נושאים רבים בהלכה ובאגדה. בספר נידונות כל סוגיות הפרק, וכן המשניות, כסדרן. תחילה מוצגת תמונת הנוסח של הסוגיה כולה, ובעקבותיה בא דיון מפורט בהבדלי הנוסח שבין העדים. על יסוד המסקנות בשאלות הנוסח מוצע פירוש לסוגיה על פי הכללים שגובשו במחקר התלמודי ומתוך משא ומתן עם הפרשנות לדורותיה. הפירוש נדרש הן לחוליות המרכיבות את הסוגיה הן לסוגיה השלמה, ועוקב אחר תהליך היווצרותה ומגמת עריכתה. בפירוש נידונות בפירוט גם המקבילות לסוגיות הפרק בספרות התנאית ובספרות האמוראית, ונסקרות גם המקבילות שמחוץ לספרות התלמודית. מניתוח הסוגיות ומעיון במקבילותיהן עולות הגישות השונות של החכמים לדורותיהם בנושאים הנידונים בפרק, ומתאפשר תיאור של תולדות ההלכה במגוון נושאים שנוגעים לסדר הדין.

בספר 'המסורת היהודית' מתבהרת המשמעות העמוקה של ההלכה, כמשקפת אידיאלים וערכים א־לוהיים שנועדו להעניק משמעות ערכית לחיים, ולרומם אותם אל החזון הגדול של תיקון עולם. דרך לימוד 'המסורת היהודית' – ההיסטוריה של עַם ישראל, על תקופותיה הגדולות ועל משבריה הקשים, מקבלת את מלֹא משמעותה, והופכת לסיפור תולדות גילוי האמונה וחזון תיקון העולם, סיפור שאותו אנחנו מציינים בשבתות ובחגים, בתפילות, ובימי הזיכרון והצומות. סיפור שמכוחו עַם ישראל חזר לארצו לאחר גלות ארוכה, ומכוחו יתגשמו כל נבואות הגאולה.

איטליה, אי־טל־י’ה, הייתה מקום חיותם הרצוף של יהודים יותר מכל ארץ אחרת באירופה. יהודים הגיעו לחצי האי האפניני לפני תקופת החשמונאים והמשיכו לחיות בו לאורך כל שנות הגלות. לא רק פליטים יהודים הגיעו לאיטליה בעקבות מרידות ומלחמות בארץ ישראל; גם ספרות ענפה עברה דרך דרום חצי האי לצפון ולמערב, מדרשים רבים וכתבי יד של המשנה והתלמוד. העברית חייתה חיים פוריים ופעילים באיטליה. כאן עברו עריכה אחרונה מדרשים רבים, וחוברו פיוטים בעברית היפה של יהודי איטליה ברוח פיוטי ארץ ישראל. באיטליה נוצרו לראשונה סוגות חדשות בכתיבה העברית: ספרות רפואה – בחיבוריו של שבתי דונולו; כרוניקה עברית – בחיבורו (המכושף) של אחימעץ בירבי פלטיאל; הסונט העברי – במחברות עמנואל הרומי; עד יצירתו של רמח"ל, שביאליק כינה אותה "המזוזה בשערי העברית החדשה".

הספר הזה מוקדש לתולדות העברית באיטליה. תשעה־עשר פרקיו עוקבים אחר העברית בחיבורים מכל הסוגים והסוגות: חיבורים מופתיים כגון של עמנואל הרומי ורמח"ל, חיבורים של "יהודים פשוטים" לרגל חתונה או בר מצוה; כתבי יד של המשנה שנכתבו באיטליה ודפוסי ליוורנו וּונציה של המשנה; תרגום של אוונגליון מן המאה השבע־עשרה; והספר הראשון לווטרינריה שתורגם לעברית במאה החמש־עשרה. עוד נדונות בספר לשונם של מדרשים ופיוטים בדרום איטליה בתקופה קדומה ואגדית, בלשון הסונט לכבוד נפולאון הראשון, בלשון הגבוהה של התפילה בנוסח יהודי רומא ובמילים העבריות ששימשו בתוך שפת הדיבור ברחובות הגטו באיטליה.

כשנשאל פעם ברדיו הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, מיהו ולאיזה מחנה דתי ופוליטי הוא שייך, ענה:

"או שאני גדול מכדי להיכנס לקופסאות הללו, או שאני קטן מדי ונופל בין החריצים. תשפטי את, אבל להכניס אותי לקופסה – לא תצליחי".

הוא היה מבאר התלמוד וחתן פרס ישראל, רב ופרשן, אינטלקטואל והוגה דעות, אך מעבר לכל אלה היה אדם רב-פנים ומלא קסם. חוכמה ופשטות, פיקחות בהירה ואופטימיות רומנטית, דתיות סוחפת וחוש הומור חד, אמונה עמוקה וסקרנות לאין-קץ – כל אלה דרו בכפיפה אחת באדם זה.

בסיפור טוב מתחיל מהאמצע פותח תלמידו של הרב, יואל שפיץ, צוהר לעולם הפנימי והלא מוכר של אחת הדמויות המרתקות שהתהלכו אי-פעם בנוף התרבותי הישראלי. כמי שנפגש עם הרב שטיינזלץ כנער וליווה אותו לאורך שנים כאדם בוגר, מיטיב שפיץ לתווך לקהל הרחב את המפגשים, העצות ושיחות הנפש שזכה להם.

תובנות משנות חיים נפרשות בשלל הסיפורים שבספר בגילוי לב, בכנות ובחיוך, ומאפשרות גם לאלה שלא הכירו את הרב שטיינזלץ ליהנות מחוכמתו ומאישיותו.

ספר זה נועד להניח את התשתית התאורטית והאמפירית בתחום הסימולציה בחינוך לכל העוסקים במחקר ובהכשרת מורים ולאנשי חינוך. הוא מאגד בתוכו ידע שהצטבר בתהליכי הפיתוח של המרכז הראשון לסימולציה בחינוך שהוקם בישראל בפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר-אילן (הל"ב) בשיתוף משרד החינוך, ואשר הניח את הבסיס להתפתחות מרכזי הסימולציה בחינוך בארץ.

המודל הייחודי שפותח במרכז מבוסס על גישת הלמידה ההתנסותית וכולל התנסות מול שחקנים מקצועיים באירוע קונפליקטואלי אותנטי, שבעקבותיו מתקיים תחקיר רפלקטיבי מבוסס וידאו. מטרתה של הלמידה מבוססת הסימולציה היא לקדם את היכולות החברתיות-רגשיות של המורים ובעלי תפקידים חינוכיים שונים בכל שלבי התפתחותם המקצועית.

דגמים שונים של התנסות סימולטיבית מקובלים זה מכבר בתחום ההכשרה המקצועית במקצועות שונים כמו רפואה, טיס וניהול. ספר זה פורש לראשונה את הידע התאורטי והיישומי בתחום ההכשרה החינוכית. כיום עם הרחבת המודל הסימולטיבי וקיומם של עשרות מרכזי סימולציה במסגרות להכשרת מורים ואנשי חינוך, ישנו צורך רב בהבנת ידע זה בתהליכי הכשרה ופיתוח מקצועי של נשות ואנשי חינוך והוראה.

ההתעניינות בתחום הכשרת מורים בסביבות למידה המטפחות תפיסות ופרקטיקות בנושא אחריות חברתית הולכת וצוברת תאוצה בקרב מדינות רבות. מודעות לפערים חברתיים, מאבקים למען צדק חברתי והכרה במגוונים ובשונויות נמנים עם הנושאים המצויים בתחום אחריותם של מלמדי דור העתיד. חשיפתם של הסטודנטים הלומדים במוסדות המכשירים מורים – המכללות האקדמיות לחינוך והאוניברסיטאות – למרקם התרבותי-חברתי של החברה הישראלית היא אחד הגורמים לצמיחתן ולפיתוחן של תוכניות ליוזמות לאחריות חברתית.

בספר זה מכונסים היבטים עיוניים, מחקריים  ומעשיים המתארים את המתרחש בתחום האחריות החברתית בזיקה לתחום הכשרת המורים, כפי שאלה משתקפים ביוזמות השונות הצומחות מתוך המוסדות האקדמיים. פרקי הספר, המכונסים בשני שעריו, מלמדים על עושר מחקרי בתחום, על פעילויות שונות המקדמות את היבטיו החברתיים והתרבותיים, על תוכניות מקוריות, על סדנאות  ועל קורסים הנלמדים במסגרת מוסדות ההכשרה. כל אלה מתבססים על תפיסות אידיאיות שונות, שהמשותף להן הוא החתירה לפעול מתוך תחושת אחריות חינוכית וחברתית. במובן זה הספר מעמיק את ההתבוננות בתפקידם המסורתי של המוסדות האקדמיים לחינוך כמכשירי מורים בהצביעו על הזיקה ההדוקה שהם מקיימים עם המארג החברתי שבתוכו הם פועלים.