חדש על המדף

האמונה החיה הוא אסופת שיחותיו האחרונות של הרב זאב קרוב ז"ל, שבהן פרש את "תורת האמונה החיה". לא לימוד של ספרים אלא בירור האמונה שמנחה ומפעמת בתוך החיים שלנו יום-יום, איש-איש וחייו הפרטיים המיוחדים לו.

בחיות ובחדות, באהבה ובאמון מוחלט בקב"ה, באדם ובעם ישראל – מלמד הרב קרוב כיצד "לחיות אמונה", כשמו של החלק הראשון של הספר. בסבלנות, אך גם בעקשנות ובתובענות, הוא מקלף מאיתנו את התפיסות הלא מדויקות של האמונה שלנו ומניע אותנו לבחור בדרך מוארת יותר, חיה יותר, שלמה ובריאה יותר, של האמונה בה' – בכל תהליכי החיים.

בחלקו השני של הספר, "אמונה למעשה", ממשיך הרב אמיר דוּמָן את מפעלו ופורש בשיטתיות את כלי העבודה המעשיים שבאמצעותם ייהפכו חיים של שטף סתמי ואמונה כללית בלבד לחיים אמוניים תוססים, ריאליים, טבעיים ובריאים.

הרב זאב קרוב (תשי"ט 1959-תשע"ח 2018) היה מחנך ומרצה ליהדות במסגרות שונות, ראש ישיבת השומרון ור"מ בישיבת ההסדר קרנ"ש (ועוד ישיבות). חיבר ספרים רבים, ביניהם את רבי המכר בלבב פנימה (ידיעות ספרים 2010) ואת בנחת רוח (ידיעות ספרים 2013).

כרך זה מכתבי זאב ז'בוטינסקי הוא המשך לשני הכרכים הקודמים העוסקים בענייניה של ארץ ישראל. מובאים בו מאמרים, נאומים, סיפורי זכרונות מטיוליו בארץ, ותסריט לראינוע הניתן להמרה לקולנוע. רובם נכתבו במחצית הראשונה של שנות השלושים של המאה העשרים, ובהם ניצני מרי לנוכח מדיניותו העוינת של שלטון המנדט, המפר את התחייבויותיה של בריטניה לעם היהודי.

לצד הביקורת – 'אנגליה קיפחה את זכותה המוסרית בארץ-ישראל' – נכללת קריאה לתנועה הציונית לפעול במרץ כדי ליצור לחץ על בריטניה. לשם כך יזם את תנועת הפטיציה – פנייתם של המונים לממשלת בריטניה ולממשלות מדינות מגוריהם בתביעה לקיים את ההתחייבויות לעם היהודי.

היצירות המופיעות בכרך זה נכתבו באנגלית, ביידיש, בגרמנית וברוסית. חלקן תורגמו במיוחד בפעם הראשונה לעברית, וחלקן תורגמו מחדש.

“ניתן ללמד אדם רק כאשר ליבו שלו מוליך אותו בחבל, כלומר רצונו המולד לכל דבר טוב; ועלינו להעניק לו את הזכות לרכוש אותו, להחזיק בו וליהנות ממנו”.

“אם בני אדם ייאלצו להכניע את רצונם לשיפוט חיצוני, במקום רצון נקבל אי-רצון ובמקום אדם נקבל אי-אדם”.

“בבתי ספר, לפיכך, תנו לתלמידים ללמוד לכתוב באמצעות כתיבה, לדבר באמצעות דיבור, לשיר באמצעות שירה ולחשוב באמצעות חשיבה. בדרך זו בתי הספר יהיו לסדנאות הומות בעבודה”.

את הדברים האלה כתב יאן עמוס קומניוס, המחנך הצ’כי בן המאה ה-17, אשר קבע את יסודות ארגון הלימודים, תוכניות הלימודים ודרכי ההוראה, כפי שאנו מכירים אותם כיום.

הספר מציג את רעיונותיו החינוכיים פורצי הדרך ושוזר אותם במסע חייו הסוער והמרתק: “הבית הוא בית הספר הראשון”, “בית הספר כמשחק טהור”, “בית הספר כסדנה לאנושיות” ו”בית הספר כגן עדן קטן”.

שוב ושוב, אחרי כל מלחמה, חוזרים ממנה אנשי בריאות הנפש, כמו הרבה חיילים אחרים, חבולים ומקומטים, בין אם שרתו כלוחמים ובין אם כקב"נים.

המפגש הנורא עם המלחמה ועם תוצאותיה הגופניות והנפשיות, מטלטל, פוצע ומדמם עת רבה אחרי ששאון התותחים כאילו נדם, כדי לשוב ולדמם שוב בפיגוע, בתקרית, במלחמה הבאה.

חלקנו ידחפו את הטראומה עמוק לתרמיל בתקווה שתנוח שם בשלום ותניח להם. אחרים יביאו אותה לחדר הטיפול האישי שלהם שם תישאר ספונה בין ארבע קירות וארבע עיניים.  אחרים (לא מעטים לצערנו) חייהם יטולטלו והם יסתובבו בינינו סובלים, אומללים ומחפשים תיקון.

מנחם סטודנט ( נוקי בפי חבריו ומכריו) שחזר מהמלחמה הנוראית בחר בדרך אחרת והיה חלוץ בעניין. הוא העלה את החוויות האישיות שלו ושל מטופליו על הכתב וביקש להוציאם לאור ולשתף אותנו, מטפלים, חברים, אזרחים ופוליטיקאים בהתמודדות הקשה שלו עם הטראומה שחווה כלוחם במלחמת יום כיפור ובהתמודדות שלו כמטפל עם הטראומות והצלקות של מטופליו, חיילים, יתומים אלמנות הורים ואחים שכולים. כולם שרוטים, פגועים וסובלים. עם אלה הוא מצליח לייצר ברית טיפולית מופלאה הבנויה על כאב אימה וכעס משותפים.  

בסדרת תיאורי טיפול, סיפורים קצרים ונוקבים פותח לנו המחבר צוהר אל החוויות האישיות הקשות שלו מהמלחמה, חוויות  שהוא מסרב או שאינו מצליח  להדחיק. את אלה הוא שוזר אל סיפורי המטופלים, גם הם פגועי המלחמה ומכניס אותנו לעולם הבלתי נסבל והכמעט לא מדובר של מחיר המלחמות:  הטראומה, הפוסט טראומה, השכול, והיתמות שהחברה הישראלית מתקשה עדיין להכיר בהם. היא מכבדת כמובן את השכול  ומחבקת את הנפגעים אבל לא משכילה, לא מעיזה לחשוב שאולי מחיר המלחמה יקר מדי ואולי מחיר השלום איננו מוגזם.

בעדינות, ברגישות ובהרבה מאד חכמה טיפולית הוא מספר סיפורים קצרים שהם חיים שלמים. את חורבנם ובנייתם מחדש, את המלחמה הבלתי נפסקת שלו על עצמו ועל המטופלים המתדפקים על דלת הקליניקה לחפש מזור לכאב.

הסיפורים יצאו לאור כבר מזמן, רחוק מאד  מכאן, בארה"ב, באנגלית. ורק כעת, שלושים שנים אחר כך הם חוזרים אלינו הביתה, לשפה ולמקום שבה התרחשו. קשה לנו כנראה להביט בראי ולראות את עצמנו חלשים, מפורקים וסובלים, גם כשבתוך כל אלה, מבצבצים התקווה, הסיכוי והתיקון שמנחם סטודנט מצליח למצוא ולהמציא לעצמו ולמטופליו.

"כבר אז הבנו כי לא די בזעקה, יש למצוא צורה לזעקה, שאם לא

כן תישמע כטירוף, או חמור יותר – כזיוף". (אהרן אפלפלד)

במהלך המאה ה-20, בעיקר בעקבות השואה, הפך מעשה העדות למרכיב מרכזי בגיבושם של הזיכרון הקולקטיבי ושל האחריות המוסרית לזיכרון זה. ספר זה דן באותה הזעקה שהזכיר אפלפלד בציטוט לעיל. במרכזו דיון בטיבה של העדות הפואטית, השונה באופייה מעדויות אחרות. כפל פנים חבוי בעדות זו, המאפשר לה לבטא את רגע השבירה, ובה בעת להבנות את השפה השבורה ולתכּן באמצעותה מציאות חדשה. העדות הפואטית יכולה להכיל את מה שלא ייאמן ואת מה שאינו ניתן לייצוג, לגעת בחומר הרוטט של החוויה האסונית ולדבר אותו. הספר עוסק בסוגיות של ייצוג הטראומה בשפה הפואטית ובאסטרטגיות פואטיות שונות שמתוכן מבצבצים מבנים שונים של מגנונים נפשיים, ודן בהרחבה בטקסטים של שלושה יוצרים: אהרן אפלפלד, ק. צטניק ופרימו לוי. בכל אחד מהפרקים נבחן הסגנון הייחודי של הכותב וכן אסטרטגיות ההגנה הטקסטואליות-פואטיות שלו.

הצנחן קן ראסל נחת על מגדל כנסייה ונותר תלוי באוויר במיתרי המצנח שלו. הגנרל וילהלם ריכטר טרק את הטלפון בפניו של קצין שדיווח לו על תחילתה של הפלישה לנורמנדי. הגנרל אייזנהאואר העביר את ליל הפלישה בעישון סיגריות צ'סטרפילד. היטלר ישן. פֶרנאן אולאר בן החמש כבש את פניו בכרית והתייפח. לויטננט־קומנדר היינריך הופמן יצא בראש שלוש טורפדות לעצור את הארמדה של בעלות הברית. זמן קצר לאחר שנחת בחוף יוטה, גילה הגנרל רוזוולט שהוא ומאות אנשיו נחתו קילומטר וחצי מדרום למקום שבו היו אמורים לנחות. מלקולם בראנן רשם לזכותו את קרקפתו של הגנרל הגרמני הראשון שנהרג ביום הפלישה. ביל מילין צעד הלוך ושוב לאורך החוף, פגזים מתפוצצים סביב, וניגן בכל כוחו בחמת החלילים שלו. יום הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי היה לא רק הפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה ואחד הקרבות החשובים במלחמת העולם השנייה. הוא היה גם מעשה תצרף שהתרחש על שטח עצום ושהשתתפו בו מאות אלפי בני אדם: חיילי בעלות הברית שנחתו בנורמנדי, החיילים הגרמנים שניסו להדוף אותם, וגם טייסים ומלחים, אלחוטניות ואחיות, אזרחים ואנשי מחתרת צרפתים. בספרו יום הפלישה מציג ג'יילס מילטון את סיפורם של עשרות רבות מהאנשים האלה, שנמצאו בצמתים המרכזיים של יום הפלישה, ושוזר את הסיפורים שלהם ליצירה מטלטלת, שבה העצים הרבים אינם מעלימים את היער.

בספר "נר לנתיבתי" קובצו וסודרו דרשות ורעיונות שנאמרו ושנכתבו מפיו ומפרי עטו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל
במשך כשישים שנה ובשלוש יבשות. תלמידיו ושומעי לקחו נחשפו לעיקרי משנתו האמונית והחינוכית, ועתה, לאחר הסתלקותו, הדברים יוצאים לרשות הרבים, לכל דיכפין הצמא להגות דתית מודרנית מעצבת אישיות, ומבקש להאיר דרכו ונתיבותיו
באור תורה.
בין רעיונות היסוד השזורים בדפי הספר: האחריות האישית של היחיד על עצמו וכלפי החברה; חשיבותה של ההכרעה מתוך
בחירה חופשית; הפעלת שיקול דעת וחשיבה בשכל ישר מתוך לב מבין ולאורה של תורה; הטבה לזולת ושותפות עם כלל ישראל; עיסוק בתורה ובחכמה; אהבת ארץ ישראל וערכה של מדינת ישראל.

ב-25 במרץ 1942 יצא הטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ.

המטען היה 999 נערות ונשים צעירות, כולן יהודיות. זהו סיפורן.

הרכבת יצאה מהעיירה פופרד שבסלובקיה. הן היו בתחילת חייהן, לא נשואות וחדורות תחושת הרפתקנות וגאווה לאומית. הן עזבו את בית ההורים לבושות במיטב מחלצותיהן ונופפו לשלום בשמחה, בציפייה לבאות. הן היו להוטות להתייצב לעבודתן במפעל בשירות ממשלתן ששילמה 500 רייכסמארק (כ-200 דולר) תמורת כל אחת מהן, רק כדי שהנאצים ייקחו אותן כעובדות כפייה. 999 נשים צעירות יצאו לדרך, רק מעטות שרדו.

הנשים הללו, שנשלחו למוות בטוח, לא היו לוחמות מחתרת, לא מרגלות, ואף לא שבויות מלחמה. הן היו האוכלוסייה החלשה ביותר, משוללות כוח וערך לא רק כי היו יהודיות, אלא גם כי היו נשים.

עתה, במלאות 75 שנה לשחרור המחנה, בהסתמך על ראיונות מקיפים עם ניצולות ומידע היסטורי שנאסף באמצעות מסמכים, עדי ראייה וקרובי משפחה, הסופרת עטורת השבחים הת'ר דיון מאקאדם מגוללת לראשונה את סיפורן הנוגע ללב של 999 נשים אלו.

ספר זה מגולל את סיפורה של יהדות ארצות-הברית של אמצע המאה ה-20 דרך עיניה של ברניס כהן שוורץ שנולדה בניו יורק בשנת 1923. בשונה מרבות מבנות גילה בניו יורק שגדלו במשפחות יהודיות ממוצא מזרח אירופאי, לברניס הייתה אם ילידת ארצות-הברית ואב שהגיע לניו יורק כילד קטן. אולם בדברים אחרים סיפורה משקף את סיפור חייהם של דור שלם של יהודים עירוניים צעירים בארצות-הברית שהוריהם הגרו ממזרח אירופה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

סיפור חייה משקף חלק ניכר מהתפתחותה של יהדות ארצות-הברית באמצע המאה ה-20: השפל הגדול, מלחמת העולם השנייה, התפתחות התנועה הציונות, התגובות להקמת מדינת ישראל החדשה והנהירה היהודית לפרברים. הספר עוקב אחר סיפורה של ברניס הצעירה בתקופת השפל, הקשר שלה עם המתנ"ס היהודי בברונקס, לימודיה במכללה, תקופת התנדבותה במבצע חקלאי בזמן המלחמה, מסע לימודים לישראל בשנת 1949 ונישואיה עם ארתור שוורץ, יוצא צבא צעיר וסטודנט לעבודה סוציאלית מניו יורק.

לאחר שבני הזוג התגוררו ועבדו במספר קהילות יהודיות לאורך החוף המזרחי במהלך שנות ה-50 הם התיישבו עם שלושת בניהם הצעירים בטינק, ניו ג'רזי. אנו רואים כיצד הגיבה ברניס הציונית לכך שבנה הבכור החליט לעלות לארץ, ואיך לאחר היציאה לגמלאות החליטו בני הזוג שוורץ לנטוש את הפרברים ולעבור לגור בריברדייל, ניו יורק, שם המשיכו בחייהם אל תוך המאה ה-21.