חדש על המדף

"פרופ' פסיג מצליח לעורר בספרו מחשבה רבה, מסקרנת ומטרידה גם יחד, ולסחוף את קוראיו למסע מרתק ומסעיר בהיסטוריה של העם היהודי. המסע בעבר ובעתיד שבספר מחייב אותנו לנקוט צעדים שימנעו מאיתנו לחזור על טעויות מנהיגינו בעבר ויבטיחו את עתידנו. קריאה בספר הכרחית לכל מי שעתיד ישראל והעם היהודי חשוב לו, ובמיוחד למי שנוטל חלק בעיצובו". – יצחק הרצוג, יו"ר הסוכנות היהודית

בחיבור זה מזהה פרופ' דוד פסיג את כיוון התפתחותה של היהדות ואת אופי מנהיגיה העתידיים. מאחר שהיהדות לא התקיימה מעולם בריבונות מודרנית עד לימינו אלה, מרכיביה החלו בתהליכי תמורה מרחיקי לכת. בהתבסס על דיאגנוזה אפשרית המצביעה על נוירוזה לאומית מהעבר, שהובילה לפורענויות ולמפלות בארבעה עידנים בדברי ימי העם, הוא מפרט מה דרוש לעשות במאה ה-21 כדי שהכוחות שהניעו את מחדלי העבר לא ישובו לפעול. עוד הוא מזהה את ניצני התמורות שיעברו על לאומיותו, על דתו ועל אופיו של העם היהודי בארץ ישראל.

זהו ספר נוסף בסדרת ספריו של פרופ' פסיג על העתיד, שמטרתם לקרב את הקורא להבין כיצד ניתן לזהות מגמות עוד בטרם בשלו ולפעול כדי להימנע ממהמורות או לחזק הזדמנויות.

“ניתן ללמד אדם רק כאשר ליבו שלו מוליך אותו בחבל, כלומר רצונו המולד לכל דבר טוב; ועלינו להעניק לו את הזכות לרכוש אותו, להחזיק בו וליהנות ממנו”.

“אם בני אדם ייאלצו להכניע את רצונם לשיפוט חיצוני, במקום רצון נקבל אי-רצון ובמקום אדם נקבל אי-אדם”.

“בבתי ספר, לפיכך, תנו לתלמידים ללמוד לכתוב באמצעות כתיבה, לדבר באמצעות דיבור, לשיר באמצעות שירה ולחשוב באמצעות חשיבה. בדרך זו בתי הספר יהיו לסדנאות הומות בעבודה”.

את הדברים האלה כתב יאן עמוס קומניוס, המחנך הצ’כי בן המאה ה-17, אשר קבע את יסודות ארגון הלימודים, תוכניות הלימודים ודרכי ההוראה, כפי שאנו מכירים אותם כיום.

הספר מציג את רעיונותיו החינוכיים פורצי הדרך ושוזר אותם במסע חייו הסוער והמרתק: “הבית הוא בית הספר הראשון”, “בית הספר כמשחק טהור”, “בית הספר כסדנה לאנושיות” ו”בית הספר כגן עדן קטן”.

המצוי הראשון הוא הספר הראשון בטרילוגיה ששמה לה למטרה להציג תמונה עדכנית, "רזה" ורציונלית של האמונה היהודית, מפילוסופיה (ספר זה) דרך מחשבת ישראל (הספר השני: אין אדם שליט ברוח) אל ההלכה (הספר השלישי: מהלכים בין העומדים). הספרים נכתבו על בסיס שיחות רבות שמקיים המחבר לאורך שנים, עם תוהים ושואלים בני קהלים שונים, המביעים תחושות של מחנק ותסכול נוכח הפער שיש בין העולם המתקדם במהירות לבין האמונה וההלכה המשתרכות באיטיות בעקבותיו. כל אחד משלושת הספרים יכול להיקרא באופן עצמאי, אך שלושתם יחד מנסים לבנות ולהציג תמונה שלמה.

ספר זה, הראשון בטרילוגיה, בוחן באופן שיטתי בעזרת הוכחות וטיעונים פילוסופיים את הדרכים השונות להגיע לאמונה, ומגיע בסופו גם לשאלת הקשר בין אמונה פילוסופית באלוהים למחויבות דתית. הספר מברר עקרונות יסוד מתודולוגיים ולוגיים ביחס לאמונה ולחשיבה עליה, כמו: משמעותה של הוכחה, סוגי טיעונים ודרכי טיעון, הקשר בין הוכחה לידיעה (בפילוסופיה, במתמטיקה, במדע ובכלל), הקשר בין אמונה לידיעה והיחס בין אמונה לרציונליות. הוא נוגע בנושאים כספקנות ופוסטמודרניות, סיבתיות, האבולוציה ומשמעותה בדיון התיאולוגי, משמעותו של המוסר ומקור תוקפו, משמעותה של התגלות, קיום מצוות ועוד.

מהי "ציונות-דתית"? שם של מפלגה ועמדה פוליטית? מגזר בחברה הישראלית? זרם אידיאולוגי ביהדות המודרנית? המקף והאליפסה מציע לראות את הציונות הדתית כמודל של חשיבה והתנהגות בעולם מורכב, רווי ניגודים וסתירות. האדם המודרני משתייך למעגלי זהות שונים וניזון ממקורות מגוונים, לעיתים מנוגדים, של אמונות ודעות. כך גם האדם היהודי החי במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית ניזון ממקורות ההשפעה השונים עליה – התרבות המערבית והתרבות היהודית – שלא תמיד עולים בקנה אחד. המקף והאליפסה הוא הצעה מקורית לאדם המודרני והפוסט־מודרני לאמץ את החשיבה האליפטית שעניינה חיים עם מוקדי השפעה והשראה שונים בו־זמנית. הספר מתמקד בסיפורה של הציונות הדתית, ומתחקה אחר מכלול הערכים שלה – המורכב ממחויבות לתורה, לאנושיות וללאומיות. הוא מבקש להעתיק את דגם החשיבה ואורח החיים האליפטי לכלל החברה הישראלית. המקף והאליפסה מהלך בעולמות תוכן מגוונים – היסטוריה, סוציולוגיה, ציונות ומחשבת ישראל – ומהווה מפת דרכים חשובה לבני הציונות הדתית ולכל מי שמבקשים למצוא את דרכם בעולם של מבוכה ורב¬־גוניות תרבותית.

מהי מהות הקשר בין העבודה לבין החיים האישיים? הספר המשכיות ושינוי – גמלאיות שלא פרשו מציע תשובות לשאלה הזו מנקודת הראות של פלח ייחודי בקבוצת גיל שהעניין בה הולך וגובר עם העלייה בתוחלת החיים: הגיל השלישי. קבוצה של תשע נשים בגיל פרישה, נשות אקדמיה, חוקרות, מרצות וקלינאיות – קיימה  לאורך כעשר שנים מפגשים חודשיים שנדונו בהם שאלת הפרישה, והקשר בין העבודה והחיים. מתוך המפגשים הללו, נולד ספר. השיח בקבוצה אפשר למשתתפות עיבוד משותף של סיפורי חייהן, עד לגיבושו של כל סיפור חיים לפרק אישי בספר זה.  הספר כולל גם מבוא שסוקר ומשווה את הספרות המדעית הבין-לאומית בתחום, פרק העוסק בנרטיבים המרכזיים העולים בפרקים האישיים, וכן אפילוג המתאר את הפרידה מהעבודה על הספר ומחשבות לעתיד. המתודולוגיה המחקרית משלבת בין שלוש גישות: אוטו-אתנוגרפיה, אוטו/ביוגרפיה ומחקר נרטיבי.

לספר חשיבות המחקרית בהארת הזווית הייחודית והחדשנית של נשות אקדמיה שפרשו לגמלאות. הוא מציע מסע מרתק בשבילי החיים, תוך בחינה מעמיקה של מגוון מסלולי התפתחות אישית ומקצועית. הפסיפס הצבעוני של סיפורי חיים מלאים ועשירים, שהפרישה היא רק נקודת ציון בהם ובפירוש לא סוף פסוק לחיוניות ולעשייה, משדר מסר אופטימי שכל קוראת וקורא ייצאו נשכרים ומחוזקים ממנו.

משנת ר’ יהודה הנשיא, החיבור היסודי של התורה שבעל פה, נשתמרה בידינו בשלושה כתבי יד שלמים בלבד. אחד מהם הוא כתב יד קיימברידג’ , שנכתב במאה הט״ו באחת מארצות הים האגאי. חיבור זה מוקדש לתיאור מקיף ראשון של הלשון הניבטת מעד זה. בחינת לשון כתב היד בנויה משילוב של מחקר פילולוגי עם ניתוח סוציו־לינגוויסטי. פרקי הספר עוסקים בכל ההיבטים של הלשון: כתיב, תורת ההגה, תורת הצורות, התחביר והמילון העולים בכתב היד. לאחר הצגה פילולוגית מפורטת של לשון המשנה בכתב היד, נבחנת לשון זו משני פנים: מחד גיסא יחסה למקורותיה הקדומים של לשון חכמים הארץ־ישראלית בכתבי יד מהימנים, בקטעי גניזה ובאפיגרפיה; ומאידך גיסא נבחנת השתקפותו של תהליך מסירת המשנה. פרק המוקדש לנוסח פסוקי המקרא המשולבים במשנה, בהשוואה למסורות המקרא שבשאר קהילות ישראל, משלים את בחינת רקעו של כתב היד.

Abstract

"הנוטר, חבוש ב"קולפאאק" חום או בכובע אוסטרלי, העומד על משמר הישוב כשרובה בידו, היה לאחד מסמליה של תקופת המנדט. הדבר אינו מפתיע: בזמן השלטון הבריטי על הארץ, הייתה הנוטרות המסגרת העיקרית, בה יכלו היהודים ללבוש מדים, לשאת נשק ולהגן על עצמם באופן חוקי. במהלך אותו פרק זמן, ובמיוחד בשנים 1936-1948, שירתו עשרות אלפי צעירים ביחידות הנוטרות השונות. מאחר ורוב הנוטרים היו גם חברי ארגון ההגנה, שימש הניסיון, שרכשו בשירות, ולעתים גם כלי הנשק שלהם, את המחתרת העברית ובהמשך את כוחות של מדינת ישראל. למרות זאת, נראה כי סיפורם של הנוטרים נפקד מהזיכרון ההיסטורי הישראלי, וכי פועלם לא זכה, עד כה, להכרה לה הוא ראוי. הספר הנוטרות מציג את סיפורם של הנוטרים, התפקידים שמילאו, האתגרים עמם התמודדו, ותרומתם לביטחון תושבי המדינה שבדרך. זאת על בסיס מחקר מעמיק וביקורתי, המתבסס גם על ראיונות עם רבים מאלה ששירתו באותה תקופה.

הכתובות המלכותיות המסופוטמיות הן התיעוד החוץ-מקראי החשוב ביותר של תולדות עם ישראל וארץ-ישראל בימי בית ראשון. הן משלימות את התמונה ההיסטורית החד-צדדית של המקרא ומאפשרות שחזור מבוקר ומאוזן יותר של המאורעות שקבעו את גורלן של ממלכות ישראל ויהודה.

נוכחותן של האימפריה האשורית, ולאחריה האימפריה הבבלית, הורגשה היטב במרחב הארץ-ישראלי במשך מאות שנים, אך לא כל מעשיהן נרשמו בספר מלכים, ומכאן חשיבותו של התיעוד המכונס באסופה זו – הרחבת היריעה ההיסטורית. כך, למשל, מצבה מלכותית מימי שלמנאסר ג׳, מלך אשור, מוסרת על השתתפות ישראל לימין ארם-דמשק בקרב נגד אשור, פרשה שלא הובאה בסיכום ימי אחאב הנמסר במקרא. גם פרשת המצור שהטיל צבא אשור על ירושלים בימי חזקיהו זוכה להארה חדשה באנאלים של המלך סנחריב.

אסופה זו מביאה את התיעוד הזה בתרגום חדש, לאחר בדיקת הטקסטים המקוריים בפרסומים המדעיים העדכניים. לכל כתובת מבוא קצר ופירוש וגם ביבליוגרפיה נבחרת. לספר נלווים איורים רבים, מפות ומפתחות מפורטים.

מתי ואיך התפתחה הסוציולוגיה הישראלית ואילו גלגולים עברה? כיצד פעלה במרחב הלאומי היהודי-ישראלי ובתוך הסכסוך עם הלאום הערבי-פלסטיני? כיצד הושפעה מן התמורות שחלו בזירת הסוציולוגיה הבין־לאומית? איך פירשה הסוציולוגיה את החברה הישראלית ואת השינויים שחלו בה ומה הייתה תרומתה לשיח החברתי והפוליטי בארץ? עניינו של ספר זה הוא ההיסטוריה הרעיונית של הסוציולוגיה הישראלית, מתחילת ההתיישבות הציונית בארץ בשלהי המאה ה־ 19 עד סוף העשור השני של המאה ה־ 21 . בספר נידונות הגישות המרכזיות והגישות הלעומתיות בסוציולוגיה, מתוארות דמויות ממסדיות ודמויות מרדניות ומבוארות המחלוקות שהסעירו את שדה הסוציולוגיה. ספר זה הוא אפוא מסע אינטלקטואלי בזמן דרך עדשת הסוציולוגיה: הספר פותח עם מבשרי הסוציולוגיה, שפעלו בהשראת התנועה הציונית; ממשיך עם המייסדים והמְמַסדים של הסוציולוגיה באקדמיה משנות החמישים עד שנות השבעים של המאה ה־ 20 , אבות הסוציולוגיה הממלכתית; עובר לעסוק בסוציולוגים המבקרים של שנות השבעים ושנות השמונים, שהתמקדו בניגודים לאומיים, מעמדיים, עדתיים ומגדריים; ולבסוף עוסק ב'פוסט־יים', בסוציולוגים הרדיקליים, הפוסט־מודרניים והפוסט־קולוניאליים, וגם בפוסט־ציונים ובבובריאנים החדשים, של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. הספר מסיים בסקירת המשבר המשחר לפתחה של הסוציולוגיה האקדמית בעשור השני של המאה ה־ 21 , בהקשר הנאו־ליברלי והנאו־קולוניאלי.