חדש על המדף

הספר 'הסיפור הפועל , עיונים חדשים בסיפור החסידי' מעלה תמונה מחקרית חדשה על הסיפורת החסידית. שאלת ראשיתו ומקורותיו של הסיפור החסידי, סוגותיו השונות, מקומו ותפקידו בתנועה החסידית, נידונים בספר באופן מקיף המשלים מרכיב חשוב שהיה חסר במחקר החסידות העכשווי. התובנות המרתקות שעולות בספר על כוחו הפועל של הסיפור, חשיבותן רבה לא רק לחקר החסידות אלא גם לחקר התרבות האנושית, שהדיבור הנרטיבי ממלא בה תפקיד כה מרכזי".

מזמן לא נשמעו בישראל כל כך הרבה חששות ממלחמת אחים; אך צריך לזכור שהסכנה הזאת צצה דווקא כשיש אחים. מתקרבים ורבים טוען שאכן אנחנו, הישראלים, קרובים היום אלה לאלה יותר מאי-פעם; שהחברה הישראלית עברה בשבעים וחמש שנותיה תהליך של התגבשות והתקרבות; שנוצר בה לראשונה מרכז כובד דומיננטי; ושדווקא התהליך הזה מביא אותנו לשעה נפיצה במיוחד. 
אין היום בישראל פולמוס חריף על שאלות גורליות של שלום ומלחמה. גם בתחום הזהות איננו מאוד רחוקים: למרות החשדנות ההדדית, מעטים רוצים למחוק את האופי היהודי של המדינה, ומעטים מתכחשים לאופייה הדמוקרטי. אם כך, למה יש בינינו מריבות כה מרות?
פעם אמר בצער הרב שך, המנהיג הליטאי הנודע, לרב יהודה עמיטל, שעמד בראש ישיבת הסדר גדולה: "ר' יהודה, כל כך התרחקנו עד שאנחנו אפילו לא מתווכחים". בחברה הישראלית כולה מתחולל תהליך הפוך: אנחנו מתקרבים, ובגלל זה אנחנו לא מפסיקים להתווכח ולריב. ההיסטוריה היהודית מלמדת שזהו רגע מכריע שיכול להביא אותנו להסלמה או לאיחוי. הבחירה כולה שלנו. 

מהדורה מדעית מבוארת של חלקו השני של פירוש ר&rsquo, אברהם אבן עזרא, מגדולי הפרשנים בכל הדורות, על ספר ישעיהו. במהדורה שלושה מדורים: גוף הפירוש מוגה על סמך כל עדי הנוסח הקיימים, מנגנון חילופי גרסאות וביאור רציף מאת המהדיר. הביאור, המיועד לחוקר ולקורא המשכיל כאחד, מבאר את פירושי אבן עזרא לאור דברי קודמיו ולאור עקרונותיו הפרשניים ותפיסותיו הבלשניות, המדעיות, הפילוסופיות וההיסטוריוסופיות, כפי שהם באים לידי ביטוי בחיבוריו המגוונים. בהקדמה לספר מפורטים העקרונות שעל פיהם הוכנה המהדורה למדוריה, ובמבוא לו מובאים סקירה רחבה של תורתו העיונית של אבן עזרא להיבטיה השונים, ודיונים על יחסו לשאלת זהות המחבר של קובץ הנבואות בישעיהו מ’-ס”ו ויחסו לשאלת המבנה והמשמעות של הקובץ.

דמיינו לעצמכם מה היה קורה אילו אפשר היה לקיים מפגש דמיוני בין הוגי האסכולות בפסיכולוגיה מפרויד ועד ימינו. כל הוגי הזרמים והגישות השונות סביב שולחן אחד. פרויד לצד יונג ואדלר. אריקסון ווונדט לצד ויניקוט ואנה פרויד. ווטסון לצד טיצ'נר, סקינר, ת'ורנדייק ופבלוב. פרום לצד מאסלו, רוג'רס ופראנקל. ביהביוריסטים לצד הומניסטים. סטרוקטורליסטיים לצד הוגי גישת הגשטלט. אלה לצד אלה.

כיצד הייתה מתנהלת הדינמיקה ביניהם? אילו תובנות היו עולות מהשיח בין האישים, בהכירנו את אישיותם המורכבת של כל אחד מהם? אילו תובנות היו נרקמות מבין אינספור הפולמוסים שוודאי היו מנהלים? ומעל לכול – האם הגישות שהציגו היו באמת כה שונות, גם לאחר ליבון ההשקפות, או שמא נגזרו הן אך בשל התקופה ומהמציאות שבה פעל כל אחד מהם? אולי היו יכולים הם להגיע להסכמות כלשהן, אילו היו בוחנים את הדברים בפרספקטיבה של זמן ומקום?

ספר זה פותח צוהר לסדרת מפגשים מרתקת, שוודאי התקיימה לה בעולם אחר ובזמן אחר. הוא נותן הצצה נדירה לעולמם המרתק של כל אחד מהאישים שהטביעו את חותמם על עולם הפסיכולוגיה המוכר לנו היום. לנו, הקוראים, לא נותר אלא להציץ, ולו לרגע, אל עולמם המרתק, לדינמיקה המתפתחת ביניהם ולתובנות שעולות ממפגשים אלה, הדנים ברעיונות מרכזיים בנפש האדם.

ישנה אימרה עממית הטוענת כי "היום השני של המהפיכה קשה יותר מהמהפיכה". לא קל להיות מהפכן, אבל קשה יותר לשמר את המהפיכה. היום שלמחרת המהפיכה לא פחות חשוב מיום המהפיכה. כי הוא זה הקובע אם המהפיכה תהיה אפיזודה חולפת, או ראשיתה של דרך חדשה, שיש לה המשך לדורות. הקמת הרבנות הצבאית בידי הרב שלמה גורן זצ"ל, היתה מהפיכה של ממש. יורשו, הרב מרדכי פירון זצ"ל, הרב הראשי השני של צה"ל, היה צריך לעשות דבר לא פחות קשה: לשמר את אותה מהפיכה, לדאוג ליום השני שלה. לדאוג לכך שהמהפיכה שקבע הרב גורן לא תהיה אפיזודה חולפת, אלא מהלך לדורות. ספר זה בא להאיר ולו במקצת את דמותו ופועלו של אלוף הרב  מרדכי פירון זצ"ל, אדם אשר קורות חייו מייצגות את דור השואה והתקומה של העם היהודי בתקופת שיבת ציון של ימינו. מי ששירת ברבנות הצבאית עם היווסדה, העפיל בתוכה עד לתפקיד הרב הצבאי הראשי, תפקיד שבו כיהן בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים רוויית הדמים והחללים, ובהמשך כיהן כרב הראשי של ציריך, שם אהב  להתווכח ולהתעמת עם נציגי העולם הנוצרי, בהם כמרים וקרדינלים, שלהם הוכיח שלא רק את היהדות, אפילו את הנצרות, הוא מכיר טוב מהם.

תנועת 'מדע היהדות', שראשיתה בגרמניה בעשור השני של המאה התשע עשרה, הציבה אתגרים לא פשוטים לפני האורתודוקסיה היהודית במתודת הלימוד החדשה שאימצה כלפי מקורות היהדות ובמסקנותיה המחקריות, שערערו על ערכי מסורת בשם מקור סמכות אוניברסלי ונגיש לכול. כך נסדקה תמונת העבר המסורתית שלפיה, בין היתר, 'כל המצוות שניתנו למשה בסיני בפירושן ניתנו', כדברי הרמב"ם בראשית הקדמתו לחיבורו 'משנה תורה'. ספר זה עוסק בניסיונותיהם של מלומדים אורתודוקסים, בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, ליצור אלטרנטיבה אורתודוקסית ל'מדע היהדות', לא מתוך שלילה מוחלטת שלו אלא מתוך עימות מבוקר עמו ובחינה מחודשת של מסקנותיו. המחבר עוקב אחר צמיחת המחקר האורתודוקסי: הדמויות הבולטות במלאכת ביקורת זו, הלבטים שליוו את המלומדים האורתודוקסים, החלופות שהוצעו למחקרי 'מדע היהדות', המוסדות החדשים שהוקמו, והעימותים הפנימיים והקשריהם הפוליטיים. הוא מנתח את אתגרי הביקורת ואת דרכי ההתמודדות האורתודוקסיות עמם, ולבסוף דן בשאלת המשכיותה של התופעה. מי שמבקש להבין את הקשר הסבוך והמורכב שבין האורתודוקסיה למחקר הביקורתי של היהדות ימצא עניין רב בספר זה.

"הפוטנציאל האנושי" הוא מושג שמלווה אותנו בתחומים רבים. לעתים הוא אף טורד את מנוחתנו ככל שמדובר בפוטנציאל הלא ממומש שלנו, של ילדינו או של תלמידינו. לא אחת אנו שואלים את עצמנו: האם נוכל להיות יותר ממה שאנו היום? עד כמה? כיצד מממשים את הפוטנציאל הטמון בנו?

למרבה הפלא, מושג זה, השגור בפי רבים, זכה עד היום לפרדיגמה אחת בלבד המוקדשת רק לו – זו של חתן פרס ישראל, פרופ' ראובן פוירשטיין (1921­-2014), שגיבש תפיסה החותרת תחת עולם ההגדרות המקובעות המעצבות את חיינו. כך למשל הוא פיתח מדד אינטליגנציה חליפי למדד ה-IQ המוכר, מדד שמעריך את פוטנציאל הלמידה. ואכן, בעקבות עבודותיו, מושגים כגון לקות למידה, אינטליגנציה, כישורים, הפרעות קשב, מוגבלות שכלית, מצוינות ועוד רבים אחרים מקבלים פרשנות חדשה וזוכים לאורה להתייחסות שונה ובעיקר לאופק רחב ומבטיח יותר.

אבי הפוטנציאל האנושי מתחקה אחר סיפור חייו האישי המרתק, חוצה היבשות והתרבויות, של פרופ' פוירשטיין, ובעיקר אחר מפעל חייו וחידושיו הבינלאומיים בנוגע לטבע האדם ולפוטנציאל הטמון בו. הספר נכתב על ידי בנו וממשיך דרכו, הרב ד"ר רפאל פוירשטיין, והוא רוקם שיחה אישית כנה ונוגעת ללב בין אב לבנו ולוקח אותנו למסע מחְכּים ומשנה חיים המספר לנו מחדש את כל מה שאנחנו יודעים על עצמנו.

ספרה של זהר לבנת חוקר את תופעת האירוניה הלשונית על רקע המושג העתיק של האירוניה ומציג את הופעותיה בטקסטים עכשוויים שאינם ספרותיים: שיחות יום-יום, דיאלוגים בתקשורת המשודרת, טקסטים עיתונאיים ועוד. באמצעות דוגמאות רבות, בחלקן משעשעות, מורכבות ומעוררות מחשבה, האירוניה הלשונית מתוארת על שלל גווניה: החל באירוניה סרקסטית פוגענית וכלה באירוניה הומוריסטית או ידידותית-משחקית.

חלקו הראשון של הספר מציג את התיאוריות הקיימות להבנת תופעת האירוניה ומחדד כמה נקודות מבט הנדונות בהמשך. מן ההיבט הלשוני, נשאלת השאלה כיצד מעוצב מבע אירוני כך שיספק לשומעיו או לקוראיו רמזים ביחס לכוונותיו האמיתיות של הדובר. ניתוח של טקסטים מגוונים מציע סוגים רבים של אותות לשוניים המרמזים על כוונה אירונית. מן ההיבט הקוגניטיבי, העניין מתמקד בצידו השני של תהליך התקשורת, כלומר בסוגיית ההבנה והפענוח של המבע האירוני. על מה נשען הזיהוי של המבע כאירוני? מהם התנאים ההכרחיים והמספיקים לכך?

ההיבט התקשורתי של הדיון מתייחס למקומה של האירוניה באינטראקציות בין בני אדם, לפונקציות שהיא ממלאת בעולם החברתי ולקשר שלה למצבי עימות, לבניית סולידריות ולנימוס. הפונקציה של האירוניה והאפקט החברתי שלה משתנים מהקשר להקשר, והיא משמשת הן כאסטרטגיה של נימוס שעשויה לרכך את כוחה הפוגעני של ביקורת, והן כדרך ביטוי פוגענית שעשויה דווקא להחמיר את הביקורת. בנוסף, בולט כוחה כיסוד המחזק יחסים פנים-קבוצתיים באמצעות הפגנת שיתוף בעמדות והפניה של הביקורת כלפי קורבן משותף.

הצורך בחשיבה ביקורתית בתחום המדעי הפך להיות הכרחי לשם קבלת החלטות יום-יומיות בתקופת הקורונה. מספרים, אחוזים ומחקרים הציפו את התקשורת, מעורבבים באווירה של פייק ניוז, פוסט-אמת וקונספירציה. לצרכן התקשורת המצוי לא היו כלים להתמודד עם המידע המדעי. ספרו של שלמה קניאל נועד לאפשר להבחין בין מאחז עיניים לבין מומחים; הוא מבקש למצוא את האיזון בין ציות עיוור לכל מידע המופיע בלבוש מחקרי לבין זלזול במדע.

חלקו הראשון של הספר דן בתחום האוריינות המדעית: חקר השיח המדעי וגבולות השפה, מדע כמייצר מידע, מעשי רמייה והטיות אנושיות, יוהרת המדענים ופסבדו-מדע המורידים את כוחו והשפעתו על המדע. החלק שני עוסק באבני הבניין של החשיבה הביקורתית: מסגור ונרטיב, הכללה, אינדוקציה ודדוקציה, השוואה ואנלוגיה, לכידות ועקביות, הערכה ומדידה, חשיבה סיבתית מעגלית וחשיבה הסתברותית. החלק השלישי עוסק בחשיבה ביקורתית בדגש על המחקר, החוקר והנחקר, כמו למשל הבחנה בין עובדות, ראיות ומסקנות; הבחנה בין סקר למחקר ובין מדע פופולרי למדע תקני; הטיות הפרסום וההשוואות המרובות; בעיות בשיפוט מדעי, מערכי מחקר שונים, כלי המדידה, היבטים ביקורתיים על השערות המחקר והדרכים להסיק מסקנות ביחס לדחייה וקבלת השערות, מובהקוּת ומשמעות. החלק הרביעי מתמקד בחוקרים והנחקרים: דרכי הדגימה והייצוג, הטיות שונות, השפעות החוקר על המחקר והנחקר בדרכים גלויות וסמויות, לצד דיון בחשיבות הספקנות, הענווה, הסקרנות והקוד האתי של החוקרים.

כולנו מכירים ומכירות בתי ספר, אולם האם אנחנו יודעים מהו בית ספר? ספרו של יועד אליעז מנסה להציע תשובה לשאלה זו. חקירת המהות של בית הספר כפי שמוצגת בספר עוברת דרך קריאת טקסטים שהקדום בהם נוצר לפני למעלה מארבע מאות אלף שנה, מאות אלפי שנים טרם הופעת ה"הומו ספיינס". קריאה בטקסטים מאוחרים יותר מעלה שהרבה ממה שהיה מרכזי בבתי הספר בתרבויות המזרח הקדום, ואלו של אירופה בימי הביניים, נשאר מרכזי גם בבתי הספר של היום. מפתיעה לא פחות העובדה שהדברים ששרדו אינם קשורים בחינוך.

בחינה יסודית של הפעולות שבהן עוסקות מורות ותלמידות בין כתלי הכיתה מעלה תמונה המזכירה את מה שעושים בסדנה, ואף את פעולתה של מכונה. בסדנה, באמצעות מכונה, וגם במהלך ה"סצנה הפדגוגית", מעבדים חומרים, ובכול המקרים – עובדים. על פי תפיסה רווחת התלמיד והתלמידה הם מטרת העבודה בבית הספר. החקירה שהובילה לכתיבת ספר זה מציעה הסבר חדש אשר לפיו התלמידים אינם המטרה, כלומר ישנה מטרה אחרת לעבודה שהם עושים. המחקר של מהות בית הספר הוביל את המחבר אל סוגיות הקשורות בשפה, במובן הזה שקיומה וגורלה של הלשון כרוך בקיומו וגורלו של בית הספר.