חדש על המדף

האמונה החיה הוא אסופת שיחותיו האחרונות של הרב זאב קרוב ז"ל, שבהן פרש את "תורת האמונה החיה". לא לימוד של ספרים אלא בירור האמונה שמנחה ומפעמת בתוך החיים שלנו יום-יום, איש-איש וחייו הפרטיים המיוחדים לו.

בחיות ובחדות, באהבה ובאמון מוחלט בקב"ה, באדם ובעם ישראל – מלמד הרב קרוב כיצד "לחיות אמונה", כשמו של החלק הראשון של הספר. בסבלנות, אך גם בעקשנות ובתובענות, הוא מקלף מאיתנו את התפיסות הלא מדויקות של האמונה שלנו ומניע אותנו לבחור בדרך מוארת יותר, חיה יותר, שלמה ובריאה יותר, של האמונה בה' – בכל תהליכי החיים.

בחלקו השני של הספר, "אמונה למעשה", ממשיך הרב אמיר דוּמָן את מפעלו ופורש בשיטתיות את כלי העבודה המעשיים שבאמצעותם ייהפכו חיים של שטף סתמי ואמונה כללית בלבד לחיים אמוניים תוססים, ריאליים, טבעיים ובריאים.

הרב זאב קרוב (תשי"ט 1959-תשע"ח 2018) היה מחנך ומרצה ליהדות במסגרות שונות, ראש ישיבת השומרון ור"מ בישיבת ההסדר קרנ"ש (ועוד ישיבות). חיבר ספרים רבים, ביניהם את רבי המכר בלבב פנימה (ידיעות ספרים 2010) ואת בנחת רוח (ידיעות ספרים 2013).

אידיאולוגיה ומציאות: יהודי ארצות הברית והיישוב בשלהי התקופה העות'מאנית מאיר באור חדש את היחסים בין שתי הקהילות היהודיות הללו בעשורים הראשונים של הציונות.

ההגירה המואצת של יהודים לארצות הברית מאמצע המאה התשע עשרה סימנה חלופה ממשית לארץ ישראל כארץ המובטחת. בעבור רבים הייתה דווקא אמריקה משאת נפש אידיאולוגית ומעשית. השינוי באופי הפעילות היהודית האמריקנית בענייני ארץ ישראל חל עם ראשית ההתארגנות הציונית בארצות הברית.

יהודי ארצות הברית נרתמו להעמדת תשתיות מדעיות בתחומי החקלאות והבריאות, היו מעורבים בהכרעה לטובת בכורת הלשון העברית ב"מלחמת הלשונות", וביקשו להמיר את בסיס הסיוע לארץ ישראל מתפיסת "החלוקה" של "שנוררות" לנדבנות יצרנית. גולת הכותרת של מעורבות יהודי ארצות הברית בארץ ישראל התבטאה בסיועם להישרדות היישוב בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובמהלכים שקדמו להצהרת בלפור.

המחבר מסביר את הסיבות לתמורה ביחסם של יהודי ארצות הברית ליישוב בארץ ישראל ואת התוצאות המעשיות של תמורה זו. זהו מחקר ראשון מקיף על הקשרים בין יהודי אמריקה וארץ ישראל בשנות הדור הראשון של המפעל הציוני ההתיישבותי בארץ ישראל.

יפת בן עֵלי, גדול הפרשנים הקראים, פעל בירושלים במחצית השנייה של המאה העשירית לסה"נ, ובה כתב את עבודת המופת שלו: תרגום ופירוש מלא ומקיף לכל ספרי המקרא בשפה הערבית־יהודית. חדשנותו והישגיו כפרשן מקרא, במיוחד בתחום ההבנה הספרותית והמבנית של המקרא, השפיעו רבות על התפתחות פרשנות הפשט היהודית בימי הביניים, הן בקרב פרשנים קראים, כגון ישועה בן יהודה ויעקב בן ראובן, והן בקרב פרשנים רבנים, כגון ראב"ע, רד"ק ור' תנחום הירושלמי.

המהדורה כוללת את טקסט המקור בערבית־יהודית של תרגומו ופירושו של יפת לספר צפניה (כולל אפראט כתבי־יד שלם), ותרגום לעברית המלווה בהערות עשירות והשוואה למקורות חז"ל, למקורות ימי־ביניימיים ואף למקורות מודרניים. המהדירים הקדימו מבוא המעמיד על ההקשר המיידי של עבודתו של יפת.

הספר מתבסס על עבודת מחקר, שהוגשה לקבלת תואר דוקטור. החלק הראאשון יעסוק בהתפתחותה ומגמותיה החינוכיות של ה"ישיבה המרכזית", בתקופת חייו של הראי"ה קוק. חלק שני יעסוק במעמדה של הישיבה לאחר פטירת הראי"ה קוק ויבדוק איזו השפעה היתה לכך. חלק שלישי יתמקד בהתפתחות הישיבה, הוויית חייה ומגמותיה החינוכיות תחת הנהגת הרב צבי יהודה קוק.

“ניתן ללמד אדם רק כאשר ליבו שלו מוליך אותו בחבל, כלומר רצונו המולד לכל דבר טוב; ועלינו להעניק לו את הזכות לרכוש אותו, להחזיק בו וליהנות ממנו”.

“אם בני אדם ייאלצו להכניע את רצונם לשיפוט חיצוני, במקום רצון נקבל אי-רצון ובמקום אדם נקבל אי-אדם”.

“בבתי ספר, לפיכך, תנו לתלמידים ללמוד לכתוב באמצעות כתיבה, לדבר באמצעות דיבור, לשיר באמצעות שירה ולחשוב באמצעות חשיבה. בדרך זו בתי הספר יהיו לסדנאות הומות בעבודה”.

את הדברים האלה כתב יאן עמוס קומניוס, המחנך הצ’כי בן המאה ה-17, אשר קבע את יסודות ארגון הלימודים, תוכניות הלימודים ודרכי ההוראה, כפי שאנו מכירים אותם כיום.

הספר מציג את רעיונותיו החינוכיים פורצי הדרך ושוזר אותם במסע חייו הסוער והמרתק: “הבית הוא בית הספר הראשון”, “בית הספר כמשחק טהור”, “בית הספר כסדנה לאנושיות” ו”בית הספר כגן עדן קטן”.

"כבר אז הבנו כי לא די בזעקה, יש למצוא צורה לזעקה, שאם לא

כן תישמע כטירוף, או חמור יותר – כזיוף". (אהרן אפלפלד)

במהלך המאה ה-20, בעיקר בעקבות השואה, הפך מעשה העדות למרכיב מרכזי בגיבושם של הזיכרון הקולקטיבי ושל האחריות המוסרית לזיכרון זה. ספר זה דן באותה הזעקה שהזכיר אפלפלד בציטוט לעיל. במרכזו דיון בטיבה של העדות הפואטית, השונה באופייה מעדויות אחרות. כפל פנים חבוי בעדות זו, המאפשר לה לבטא את רגע השבירה, ובה בעת להבנות את השפה השבורה ולתכּן באמצעותה מציאות חדשה. העדות הפואטית יכולה להכיל את מה שלא ייאמן ואת מה שאינו ניתן לייצוג, לגעת בחומר הרוטט של החוויה האסונית ולדבר אותו. הספר עוסק בסוגיות של ייצוג הטראומה בשפה הפואטית ובאסטרטגיות פואטיות שונות שמתוכן מבצבצים מבנים שונים של מגנונים נפשיים, ודן בהרחבה בטקסטים של שלושה יוצרים: אהרן אפלפלד, ק. צטניק ופרימו לוי. בכל אחד מהפרקים נבחן הסגנון הייחודי של הכותב וכן אסטרטגיות ההגנה הטקסטואליות-פואטיות שלו.

הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880), שהיה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי השני בארץ-ישראל (והראשון במדינת ישראל), מנהיג ציבור לאורך עשרות שנים, בעיקר בארץ אך גם ברבנות קהילת סלוניקי, עסק באופן אינטנסיבי בכתיבה. כתיבתו הענפה, שנדפסה בעשרות כרכים, מורכבת מסוגות ספרתיות שונות: תשובות הלכתיות, פרשנות וחידושים, הגות ואיגרות בנושאים שונים. אולם על אף היקפה הרחב ומקומו המרכזי בין רבני המאה העשרים, דומה שיצירתו ואישיותו לא זכו למקום ראוי דיו, והמחקר על אודותיו דל יחסית. זאת ועוד. נראה שגם העולם הדתי והרבני לא הפנים בצורה משמעותית את יצירתו ההלכתית וההגותית של הרב עוזיאל, שבמקרים רבים הייתה חדשנית ומקורית והציגה התמודדות מרתקת עם אתגרי הזמן: החילוניות, הציונות, ההתיישבות החקלאית, הקמת המדינה, קיבוץ הגלויות, התקדמות המדע, מעמד האישה ועוד ועוד.

הקובץ שבידיכם בא לתקן מעט את מצב הדברים ולהעשיר את ידיעותינו על הרב עוזיאל ועל יצירתו ומורשתו. שלושה מדורים בקובץ: פילוסופיה והגות, משפט עברי והלכה, פעילות ציבורית והנהגה, וכלולים בו שנים עשר מאמרים, פרי עטם של טובי החוקרים בתחום, וכן פתח דבר, המציגים מזוויות מבט שונות נדבכים מרכזיים מדמותו ויצירתו של הרב עוזיאל. מתוך כך מרים הקובץ תרומה ניכרת הן לחקר ההלכה וההגות הרבנית של המאה העשרים בכלל והן לשיח הציבורי על דרכן של ההלכה ושל ההגות היהודית בהווה ובעתיד, לנוכח תמורות העת החדשה והקמת מדינת ישראל.

מחסור חמור בכוח אדם, משכורות נמוכות, משבר אמון, חוסר התאמה לעידן שבו אנו חיים. כל אלה ועוד הם מנת חלקה של מערכת החינוך הישראלית, שהולכת ודועכת. אבל במקום להמתין בכל פעם לרפורמה הבאה או לתרופת פלא שתגאל את כולנו, הגיע הזמן שניקח את המושכות לידיים. הספר עושים בית ספר מציע לעוסקות ולעוסקים בחינוך התבוננות מחודשת על המציאות המוכרת.

בשפה עשירה וקולחת יוצאים אנשי החינוך מיכל מולדבסקי וקובי זמיר למסע בחיים הבית ספריים. בצד ניתוח תיאורטי, הם מציעים כלים מעשיים שלמדו בעשרות שנות ניסיון ומדגימים כיצד יכולים סגלי החינוך להניע שינוי במעגלים הקטנים והגדולים שסביבם.

המפגש בין המבוגר לבין הילד הוא תכלית העשייה החינוכית. הספר הזה מזמין את כולנו לחזור אליו. בתשעה פרקים נצלול לעומקי המפגש וננסה להפוך אותו יחדיו למשמעותי יותר – עבור המורה ועבור התלמידים, דור העתיד של כולנו.

על עובדי כפייה ועל מחנות לעבודת כפייה בשטח הרייך ובשטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית, שבהם עבדו מיליוני אסירים מלאומים שונים, נכתבו מחקרים רבים. מדובר בסוגיה שהמחקר על אודותיה נמשך ושמעסיקה לא מעט אנשי מחקר. אולם, למעט מחקרם של כריסטופר בראונינג ופליציה קראי, טרם נכתב מחקר מקיף על שאר מחנות העבודה במחוז רדום. מטרתו של הספר להשלים את המחקר על 14 מחנות לעבודת כפייה שהוקמו עבור יהודים במחוז זה. הספר מבוסס ברובו על עדויותיהם של ניצולים ועוסק בחייהם של עשרות אלפי עבדים יהודים במחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה בפולין.

בן או בת שהתרחקו מאורח החיים הדתי, האם ההורים אשמים? האם הת נדרשים לשנו תאת יחסם כלפיהם? האם תחושת הכשלון מוצדקת? האם יש גבולות להכלה?

הספר "דור תהפוכות" מבקש לתרום מבט תורני לאחד האתגרים החינוכיים המורכבים של הורים בדורנו.