בספר אחד עשרה פרקים: הפרק הראשון עוסק  בטיפול באמצעות מגוון אומנויות; הפרקים השני והשלישי בטבע תרפיה ובנטורו-תרפיה; הפרק הרביעי בזואותרפיה; הפרק החמישי בפסיכותרפיה גופנית; פרקים 9-6 במגוון שיטות טיפוליות המבוססות על תרבות המזרח; פרק 10 בשיטות טיפול חדשניות; ופרק 11 בשיטות הוראה לא קונבנציונליות בתחום החינוך.

ייבוש החולה היה אירוע מכונן ביחסה של מדינת ישראל הצעירה לטבע הסובב אותה והוא נעשה סמל ליכולתה של המדינה להשתלט על הטבע ולרתום אותו לצרכיה. בד בבד עם ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951 והביא לחשיפה של כ-60,000 דונמים בעמק החולה, קודמה יוזמה של חוקרי טבע להותיר שמורת טבע קטנה. שמורת החולה הייתה שמורת הטבע הראשונה במדינת ישראל ועבור החברה להגנת הטבע היא הייתה דוגמה ומופת למאבק באידיאולוגיית 'כיבוש השממה'. ב-1992, בגלל נזקים אקולוגיים שנגרמו מייבוש החולה כגון הזרמת מזהמים לכנרת, הוצפו 1,000 דונמים והוקם אתר תיירות אקולוגי – 'אגמון החולה'.

בספר זה נעשה לראשונה שימוש במקורות ראשוניים מארכיוני כלל הגורמים המעורבים בנושא והצלבתם עם עיתונות התקופה, עם ספרות משנית ועם תמונות ומפות. מתודולוגיה זו מובילה לכמה תובנות חדשות.

הצפת האדמות המיובשות בראשית שנות התשעים הביאה למהפך בהערכת מיזם ייבוש החולה. ההצפה נתפסה כאות אזהרה מפני היהירות כלפי הטבע הטמונה באידיאולוגיית 'כיבוש השממה' וכתזכורת ללקח שיש ללמוד ממנה: התחשבות רבה יותר בסביבה הטבעית.

המזימה הנאצית להשמיד את יהדות אירופה לא התמקדה רק בהיבט הפיזי, אלא גם בהיבט הרוחני.  הפיכת היהודי ל"תת-אדם" הייתה שלב חיוני בדרך לתאי הגזים - הן לצורך שבירת התנגדותם של הקורבנות, והן כדי לשכנע את הרוצחים בצדקת מעשיהם.

היהודים מצידם נלחמו בכל הדרכים על זהותם הדתית, הלאומית והאנושית.  העמידה הרוחנית הקדימה בשנים רבות את ההתקוממות החמושה והייתה רחבה ממנה.  היא התנהלה מאז עליית הנאצים לשלטון ועד כניעתה של גרמניה, בכל מקום אליו הגיעו משטר זה ובעלות בריתו.  עמידה זו הקיפה את כל שכבות הציבור היהודי ונגעה בכל תחומי החיים: חינוך, נוער, תיעוד, תרבות, דת, אמנות, הומור וספרות.

רוח בסערה מביא מאות אופני ביטוי לעמידה הרוחנית, לעומקה ולגיוונה בקהילות היהודיות תחת הכיבוש הנאצי.  במרכז הספר עומדים מסמכים ומקורות ויזואליים שנכתבו וצוירו בתקופת השואה ונאספו בארכיונים בישראל ובאירופה, ורבים מהם מתפרסמים בו לראשונה.  רוח בסערה הוא תעודה אנושית מטלטלת ומרגשת, המהווה גם כלי עזר למחקרים ומקור לטקסטים לצורכי לימוד והנצחה.

מגילת קהלת נכתבה על ידי אחד הסופרים הכנים והנוקבים ביותר בתולדות ספרות העולם. יצירתו היא פרי של התבוננות בחיי האדם והחברה, וכל כולה התמודדות כואבת ומלאת תסכול נוכח העוולות, חוסר הצדק וחוסר הפשר שבחיים, ועם חוסר האונים והמוגבלויות של בני האדם.

האם ביקש מחבר המגילה לתת מענה למחשבות המענות שהטרידו אותו? האם הציע לקוראי דבריו מוצא מהמצוקה שתיאר? האם מתחת לפני השטח הוא גם מתווה דרך שבה אפשר ואולי אף כדאי לחיות חיים טובים? ואם כן, מה הם תוכנם ומשמעותם של המענה, המוצא והדרך? האם ניתן לראות במגילת קהלת יצירה אופטימית? לשאלות אלו ניתנו תשובות רבות על ידי פרשנים קדומים וחדשים, וספר זה מפלס בתוכן נתיב ייחודי משלו.

תיאורי חוסר הפשר וחוסר האונים, עלולים להוביל את הקורא למסקנה ש"הכל הבל". אך המסר של המגילה לא מסתכם בכך. קהלת: סדק של אור מראה כיצד מתחת לפני השטח טמון במגילה מענה לשאלות הקשות שהיא עצמה מעוררת.

דווקא לאור התובנה של קהלת שמתחילה מביטול המשמעות, הוא סולל עבורנו דרך של חיים שיש בהם שמחה והנאה. קוראי קהלת: סדק של אור יגלו מחדש את המגילה כמזמינה אותם לגעת בחיים עצמם, להבחין בין עיקר לטפל, למצוא טעם בחוויות הקטנות של הקיום, להאמין, לעמול ולנצל את הזמן הקצוב שיש לו לאדם על פני האדמה.

"פרופ' פסיג מצליח לעורר בספרו מחשבה רבה, מסקרנת ומטרידה גם יחד, ולסחוף את קוראיו למסע מרתק ומסעיר בהיסטוריה של העם היהודי. המסע בעבר ובעתיד שבספר מחייב אותנו לנקוט צעדים שימנעו מאיתנו לחזור על טעויות מנהיגינו בעבר ויבטיחו את עתידנו. קריאה בספר הכרחית לכל מי שעתיד ישראל והעם היהודי חשוב לו, ובמיוחד למי שנוטל חלק בעיצובו". – יצחק הרצוג, יו"ר הסוכנות היהודית

בחיבור זה מזהה פרופ' דוד פסיג את כיוון התפתחותה של היהדות ואת אופי מנהיגיה העתידיים. מאחר שהיהדות לא התקיימה מעולם בריבונות מודרנית עד לימינו אלה, מרכיביה החלו בתהליכי תמורה מרחיקי לכת. בהתבסס על דיאגנוזה אפשרית המצביעה על נוירוזה לאומית מהעבר, שהובילה לפורענויות ולמפלות בארבעה עידנים בדברי ימי העם, הוא מפרט מה דרוש לעשות במאה ה-21 כדי שהכוחות שהניעו את מחדלי העבר לא ישובו לפעול. עוד הוא מזהה את ניצני התמורות שיעברו על לאומיותו, על דתו ועל אופיו של העם היהודי בארץ ישראל.

זהו ספר נוסף בסדרת ספריו של פרופ' פסיג על העתיד, שמטרתם לקרב את הקורא להבין כיצד ניתן לזהות מגמות עוד בטרם בשלו ולפעול כדי להימנע ממהמורות או לחזק הזדמנויות.

בשנים האחרונות הולך וגדל מספרם של המורים שבחרו בהוראה כקריירה שנייה. הם נכנסים להוראה בגיל מבוגר יותר, הם מביאים איתם ניסיון תעסוקתי קודם, כמו גם את חוויותיהם האישיות כהורים בבית הספר. מציאות זו מזמינה את הצורך במידע מחקרי שעשוי לסייע בקליטתם המיטבית בבתי הספר ובגני הילדים, ובאופן הזה לרתום את ניסיונם לתרומה לקהילה הבית-ספרית. בחירה בהוראה כקריירה שנייה מזמין את הקורא להתבונן בפסיפס של מחקרים על אודות היבטים שונים של בחירה והתנסות בהוראה כקריירה שנייה. היבטים אלה כוללים בין השאר מאפייני כניסה להוראה של מורים חדשים שבחרו בהוראה כקריירה שנייה; הדהודים ושילובים של קריירה ראשונה בקריירה שנייה בהוראה – האתגרים, ההתלבטויות; "חִברוּת" לתרבות המתמטיקה והתמקדות בהייטקיסטיים שבחרו לעזוב את עולם ההייטק לטובת הוראה בבית ספר; דפוס של מעבר בין קריירות המתרחש באותו שדה מקצועי; מבט חברתי על מורים בקריירה שנייה; הכשרת מורים בתוכניות חותם ותוכנית תל אביב, וכן מורים המאופיינים כ"מורים מוכווני צדק חברתי".

שיחותיהם של ראשי ישיבת הר עציון, הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין, בליל יום העצמאות ובליל יום ירושלים, היו נדבך מרכזי בעיצוב התוכן של ימים אלה. הצפירה המושמעת בעיצומו של יום הזיכרון, כעין תקיעת שופר גדולה ועוצמתית ברחבי המדינה כולה, והתכנסות התלמידים הבאים לבושים בבגדי שבת וחג בשעת הדמדומים שבין זיכרון לעצמאות, נתנו ביטוי מוחשי לאווירה ולציפייה שנוצרו לקראת השיחות. בשובך לציון מכנס את אוצרות הרוח האלה, שנאמרו לדורם אך כוחם יפה גם לדורות הבאים. מעבר להכרה בטובה הגדולה ומעבר לחובת ההודיה על גאולתנו ועל פדות נפשנו בימי אייר תש"ח ותשכ"ז, ומאז ועד הנה, שימשו השיחות ההן כמצע לבירור רעיוני נרחב ונוקב. הן פתחו דיון על היש ועל האין, על אתגרים ומשימות לעתיד ועל הפער שבין החזון והאידיאל לבין המציאות המורכבת של אורות וצללים.

״סע ימינה״, מורה לי רכז השב"כ, ״נעקוף דרך הציר הראשי״.  אני פונה ימינה ושוב ימינה ונכנס אל רחבת המסגד. בימי חול הרחבה ריקה כמעט לגמרי, אבל היום אינו יום חול אלא יום שישי בצהריים, והמון רב יוצא מהמסגד.  אני נאלץ לעצור את הרכב. המתפללים ממשיכים לצאת מהמסגד ועכשיו הם כבר מקיפים את הפז'ו שלנו. רמת הדריכות והלחץ ברכב עצומה. אני שומע את הלוחמים מאחור מבצעים דריכוֹת שקטות של העוזי שלהם. הפנים של רכז השב"כ ומפקד הצוות משדרות אדישות, אבל אני מרגיש את המתח שלהם. עכשיו הכול על הכתפיים שלי. מה עלי לעשות כדי להוציא אותנו מכאן. כל הסיטואציה הזאת יכולה להפוך בתוך שנייה למרחץ דמים עם עשרות הרוגים שלהם וגם שלנו. אני בסך הכול בן עשרים, לוחם צעיר שנמצא כרגע בגוב האריות, ואני האדם היחיד שיכול להוציא אותנו מכאן.