חדש על המדף

סבתא אירית מבקרת עם תשעה מנכדיה בפארק המדהים נאות קדומים השוכן במרכז הארץ. דרך התנהלות תשעת הנכדים, שלכל אחד ואחת מהם נקודת מבט בסיסית המניעה אותם להתנהל ולהגיב בדרך זו או אחרת, תגלו במהלך הביקור בפארק תשע שפות תקשורת המבוססות על מודל ה"אניאגרם". סדרת 'סבתא על גלגלים' תביא אתכם — ההורים, המחנכים ובעיקר הילדים — לזהות, לכבד, להכיר ולקבל את המקום של האחר דרך ביקור באתרים שונים ברחבי הארץ

"ספר לדרך טעמי המצוות", ולא - "ספר טעמי המצוות". והיינו שמגמת החיבור הנוכחי היא לנסות לברר בס"ד את הדרכים השונות בהבנת טעמי המצוות שראשי המדברים בעניין זה הם הרמב"ם - ובית מדרשו, והמהר"ל - ובית מדרשו. והנה מקובל להעמיד את גישת הרמב"ם לעומת גישת המהר"ל ולקבוע שהראשונה יסודה בפילוסופיה שכלתנית ואילו האחרונה - בתורת הנסתר. אולם על אף כי נכון הוא שהגות המהר"ל היא כולה על פי "דרך האמת", מוצדק לומר שדרך הרמב"ם, על כל פנים בעניין טעמי המצוות, היא מורכבת יותר. והיינו שגם בשיטת הרמב"ם משתלבים "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיוֹת כָּסֶף" כך שהשכלתני והטרנסצנדנטלי, הנגלה והנסתר משלימים זה את זה בצורה ההדוקה ביותר.

אולם ברור שלא הרי גישת הרמב"ם כגישת המהר"ל בטעמי המצוות, ולכן השתדלנו לבסס שלעומת הרמב"ם והנמשכים אחריו המנסים למצוא במצוות ערך מוסרי - אנושי, דעת המהר"ל היא שאין המצווה זולת "שכל אלהי", וזה לרבות המצוות, כדוגמת כיבוד אב ואם, שהשכל האנושי מחייב אותן.

ר' חסדאי קרשקש (1340 לערך – 1410/11) היה פילוסוף דגול, איש הלכה מקורי ומנהיג נועז של יהודי ממלכת אראגון בסוף המאה ה-14 ובתחילת המאה ה-15. הוא פעל על רקע הפְּרעות הקשות של שנת קנ"א (1391) בספרד, שבהן נרצחו אלפי יהודים ובכללם בנו יחידו על קידוש השם, וכמאה וחמישים אלף יהודים נאנסו להתנצר.

הקורא תאב הידע, המעוניין להרחיב את ידיעותיו על ר' חסדאי קרשקש, ימצא בספר זה שלל היבטים היסטוריים והגותיים על האיש ועל תקופתו. שערו הראשון של הספר עוסק במפעלו של קרשקש בראי ההיסטוריה, השער השני דן בהלכה ופולמוס במשנתו של קרשקש,  שערו השלישי של הספר מציג עיונים בהגותו הפילוסופית הייחודית של ר' חסדאי, מבקרם החריף של הרמב"ם, אבן רשד והרלב"ג, והשער האחרון – בהשפעת הגותו של קרשקש על הדורות הבאים, מימי הביניים ועד למחקר המודרני. 

שבעה עשר מאמרי הספר משקפים את פירות המחקר העדכני על אודות ר' חסדאי קרשקש ומציירים את דמותו במגוון היבטים: מהמישור הביוגרפי וההיסטורי, דרך פועלו ההלכתי והפילוסופי ועד להשפעתו על דורות מאוחרים; תוך עיסוק ברלוונטיות של משנתו לסוגיות העיוניות והמעשיות המעסיקות את האדם בן זמננו, כאן ועכשיו.

בשפה ברורה וקלילה, תוך שילוב סיפורים ודוגמאות, תוכלו ללמוד איך להפוך מטרות להישגים ואיך ליצור תוצאות תוך התמקדות בארבעה פרמטרים – חשיבה, רגש, פעולה ותקשורת. בספר תגלו בין השאר: 

• כיצד להפוך את סדר החשיבה — מהסוף להתחלה, מהתוצאה לדרך
• איך "לשווק" רעיון טוב לסביבה ולהניע לפעולה
• מהי תקשורת תוצאתית וכיצד היא יכולה לחבר בין יעדים לאנשים
• מודלים חדשים בניהול זמן, שינוי הרגלים והשגת יעדים

הספר שלפנינו מתאר את המוסיקה כמחברת עולמות. המוסיקה מאפשרת דיאלוג אמיתי, והיא הפתיחה לספרם של עטרה איזקסון ודב שוורץ. אבל מסתבר שהמוסיקה לא המציאה את הדיאלוג יש מאין. היא חשפה את ההיסטוריה והתשתיות המשותפות בעיר אחת על הכרמל. מתוך הניתוח המוסיקלי מתגלים שני עולמות: עולמה של ילדה לא דתית וילד ציוני דתי הגדלים בחיפה של שנות השישים והשבעים, משיקים במוסדות החינוך (בית הספר הריאלי העברי ואוניברסיטת בר אילן) ונחשפים בשיח של דור שני לשואה. הספר נע בין השיטתי והמחקרי לבין האוטוביוגרפי והאישי, לעתים בכתיבה ביקורתית ולעתים בהומור ובכאב. כתיבתו זורמת ומחברת יקומים נבדלים לכדי מסכת אחת. מתוך הדיאלוג שבין השניים מתלבנות סוגיות כמו יהדות ומוסיקה, הוראה ומוסיקה, אמנות חזותית ומוסיקלית ומדעי המוח ומוסיקה.

״...הבגדים והתיקים נספגים במי הגשם והבוץ הכבד נערם לנו על הנעליים. הם מוסיפים לנו משקל רב שמאט משמעותית את קצב ההליכה של כל הפלוגה. ״אל החגיגה הזאת מתווספת זרימה חזקה של מי ביוב, משולבים עם מי גשמים והם ממלאים בזרם עז את הוואדי ופשוט שוטפים אותנו תוך כדי ההליכה. לפרקים המים אפילו מגיעים לנו עד גובה המותניים! הגשם יורד ללא הרף וביחד עם הקור המצמית מתחילים להופיע לנו חתכים וסדקים בידיים ובשפתיים הקפואות. בגלל המים הזורמים שמציפים לנו את הנעליים, כפות הרגליים הופכות רכות ובצקיות וגם הן מתחילות להתנפח, להיפצע ולהיסדק. ״בלית ברירה, אנחנו נשענים האחד על השני ודוחפים קדימה איש את רעהו. לא מרבים במילים כדי לשמור על כל פיסת אנרגיה. לוחם אחר לוחם חוטפים מכות קור. לוחמים רבים מאבדים את תחושת הזמן והופכים להיות סהרוריים. הם נופלים, נחבלים או סתם נשכבים אחרי מאמץ ההליכה על האדמה הבוצית במצב של חוסר תפקוד. בצד מתארגנים מספר לוחמים ומשתינים על הידיים הקפואות שלהם כדי שישובו לתפקד...״ (מבצע חומת מגן - בדרך למצור על המוקטעה ברמאללה) הספר יש מלחמות בלי שם נכתב כיומן בזמן אמת והוא עדות מרתקת לקורותיו של נער צעיר, ההופך ללוחם בפלחה"ן גולני, בשירות קרבי מלא באתגרים במהלך האינתיפאדה של 2000–2003 . 

'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...] נשרפתי כמו כולם במשרפות. לא הכוח שלי מאיץ בי. אני שליח ציבור. ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'. משה פראגר היה דמות מרתקת ושונה בנוף הארץ-ישראלי לפני הקמת המדינה ואחריה. הוא פעל להנחלת זיכרון השואה, מחקרה והנצחתה בחברה החרדית, והותיר חותם על עיצוב זיכרון השואה גם בחברה הישראלית הכללית. סיפור חייו של פראגר, איש רוח ומעש, משתלב בפרקים היסטוריים דרמטיים של העם היהודי. פראגר, יליד ורשה ובשר מבשרה של יהדות פולין התוססת, סייע במבצע מורכב ומסוכן להברחתו ארצה של האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר, ובמסגרת שליחותו הגיע אתו לארץ ישראל בשנת 1940. תקוותו לשוב חזרה אל חיק משפחתו שנותרה בוורשה נכזבה, ולאחר שנספו כל קרוביו, ובראשם אשתו ובתו, נשא פראגר את אשמת עזיבתם כל ימיו. מיד עם הגיעוֹ לארץ תיאר פארגר את אֵימי שלטון הנאצים מעל כל במה ובמאמרים רבים בעיתונות, ולאחר מלחמת העולם השנייה נמנה עם חוקרי השואה החלוצים בארץ. עד יום מותו עסק בעיצוב זֵכֶר השואה במרחב הכללי ובזה החרדי בפרט, וראה בפעילותו זו שליחות עליונה. בתוך מערבולת הימים מספר את סיפורו של אדם, של תקופה, של מציאות ושל ייצוג מציאות, של היסטוריה ושל זיכרון. פועלו של פראגר וכתביו הרבים הנדונים בספר זה חושפים צד לא מוכר ביחסים שבין התנועה הציונית ומדינת ישראל ובין החברה החרדית.

האם גם אתם שאלתם את עצמכם מדי פעם מהו ה"מדע" הזה? מניין הנופך העל-אנושי שמתלווה לעיתים להכרזות "המדע הראה ש..." או "המדע הוכיח ש..."? בספר זה אחישר מציג את התשובות שאותן הוא עונה לעצמו על שאלות אלה, תשובות שהתגבשו בעקבות תהייה של למעלה משלושים שנה על מהות המדע. 
אהוד אחישר הוא חוקר מוח במכון ויצמן למדע. הספר מתאר את תובנותיו על ההליך המדעי, תובנות שניזונו ממחקריו בתחום התפישה החושית. הספר מוליך את הקוראים מתהליכי התפישה האישיים אל תהליכי התפישה הקבוצתיים, העומדים בראייתו של המחבר בבסיס המחקר המדעי. באמצעות ניתוח של תהליכים מדעיים מוכרים, כמו מבנה היקום ותופעת החיים, של פיתוחים טכנולוגיים, כמו מחשבים ובינה מלאכותית, ושל תהליכים מוחיים ותפישתיים בסיסיים אחישר מציע פרשנויות מפתיעות בפשטותן ומעוררות חשיבה. פועל יוצא אחד של הניתוח הזה הוא שהתהליך המדעי הוא הרחבת התפישה האישית לתפישה קבוצתית, והתובנות המדעיות הן אפוא נחלת הכלל – לא ניתן למצוא מוח יחיד שמכיל תובנה כלשהיא במלואה. פועל יוצא אחר הוא שתפישות דתיות ותפישות מדעיות חולקות בסיס מחקרי משותף, ועל כן ניתן לבחון אותן לאור פרספקטיבה משותפת. הספר כתוב בשפה פשוטה, בהירה ותמציתית ומכיל הרחבות של נושאים נבחרים.

מהו מיינדפולנס? כיצד מתרגלים אותו? כיצד התרגול מיושם בחינוך? מה מספר המדע על אודותיו וכיצד קשורות השפעות התרגול לחינוך? הספר חושף את הפוטנציאל הגדול הטמון בתרגול זה ובתרגולי התבוננות בכלל, ואגב כך דן גם בביקורות על המהפכה השקטה. תוך הצגת נקודות מבט מגוונות ביחס לתרגולי התבוננות, הספר פותח דיון מעמיק בשאלות באשר לחינוך בהווה ובעתיד ומציע תיאוריות חינוכיות חדשניות המבהירות את מקומם של התרגולים הללו בחינוך באלף השלישי.

שלושה מושגי יסוד של המחשבה הפוליטית – מדינה, שלטון ופוליטי – מוצגים בספר שלפניכם בשלושה מִקְצבים שונים. הצגתם היא ביצוע בכתב של מחשבה שבה הכותב עונה לשאלות כמו "מהי בעצם מדינה", "מהו שלטון" (בהנחה שלא כל שלטון הוא מדינה), ו"מה עושה עניין לפוליטי" (בהנחה שבכל זאת לא "הכול פוליטי"). שלושת המושגים נחשבים מתוך מסורת ארוכה של תיאוריה פוליטית אירופית, אבל מוצגים כמסות שנועדו ללקסיקון למחשבה פוליטית. בלקסיקון הזה המאמץ להגדיר אינו גדוּר ואינו חתוּם אלא הוא חלק משיחה; הטקטסים המגדירים הם הזמנה למחשבה, וההגדרות המוצעות הן כלי עבודה שהקורא.ת מוזמנ.ת להמשיך לשכלל. ההגדרות מופשטות אבל מעוגנות בשלל דוגמאות קונקרטיות, מתוך מוּדעוּת להיסטוֹרִיוּת של מושגים בכלל ושל אלה הנדונים כאן בפרט, כמו גם לתלותם בשפה ובתרבות שבה הם נחשבים.

גם המחשבה המופשטת נטועה בלשונה, בזמנה ובמקומה. זו הנפרשֹת כאן נטועה בעברית ובתנאי הקיום של יהודים משכילים בישראל‑פלסטין. תנאים אלה אינם מושא הדיון, אבל עקבותיהם אינם נמחקים בכתיבה – הם תורמים לה דוגמאות, קרעי דמיון פוליטי, אופק מוגבל שהמחשבה צריכה לפרוץ וכתמים עיוורים שעליה לסלק. מעל לכול תנאים אלה מחייבים לכתוב בשפה שאינה שפתם של המדינה, או של השלטון שאומר "המדינה זה אני", ובלי לדעת מראש אם הכתיבה תהיה מעשה פוליטי. אופיר טוען שהפוליטיות של הכתיבה תלויה בקוראים, לא רק בכותב, שהשפה של המדינה היא המדיום שבו המדינה מתקיימת כפרויקט של דמיון מודרך, ששום דבר בפרוייקט הזה אינו הכרחי או סופי, שהשלטון יכול לכאורה לקבוע גבולות בפרוייקט הזה ולשים בו – ואף לשים לו – סוף. אבל השלטון עצמו תלוי בציות הנשלטים, וזה לעולם אינו מובטח.