חדש על המדף

אנו חיים בעידן המהפכה התעשייתית הרביעית – המהפכה הדיגיטלית והטכנולוגית. זהו עולם מורכב וממהר, המחייב בחינה מחדש של כל הכללים והתפיסות, גם בניהול ומנהיגות. כדי להוביל ארגונים, צוותים ועובדים להצלחה בעולם החדש והמאיץ הזה, יש לנהל בצורה אחרת: ליצר ערך משותף, להתמקד באנשים ובקשרים ביניהם, בחדשנות מניבת ערך, וביחידת העבודה הבסיסית – הצוות.
ד"ר מיכל חמו, רופאה ומומחית בהובלת מנהלים וארגונים להצלחה, מעניקה בספרה – הראשון מסוגו – את הידע והכלים הניהוליים לבניית ארגונים וצוותים אפקטיביים ומלאי משמעות, בצורה יצירתית וחדשנית בעולם מאיץ, המצוי בשינוי מתמיד.

בספר ניתן תיאור מקיף מנקודות מבט שונות על התפתחות הילד מנקודת מבט רפואית – חינוכית – אנתרופוסופית, דיון השוואתי בהיבט הקונבנציונלי והאנתרופוסופי על הפרעת קשב וריכוז ועל הפרעות החרדה בילדים ובני נוער וסקירה של ממצאים מחקריים עדכניים מתחום מדעי המוח על הפרעת קשב. 

הספר כולל עצות מעשיות להתמודדות עם הפרעות אלו להורים,למחנכים,לרופאים ולמטפלים, בהקשרים של הטיפולים באמנויות השונות, הדרכת הורים, תזונה, טיפולי מגע וטיפולים תרופתיים.

גלי ההגירה מהמזרח למערב שאפיינו את המאה ה־20, הכרזת העצמאות של מרוקו, ההתעוררות הלאומית הערבית, הקמת מדינת ישראל, הסכסוך הישראלי-ערבי והמלחמות עם המדינות הערביות במחצית השנייה של המאה ה-20 – כל אלה הביאו לסופה של הקהילה היהודית במרוקו. אולם בשונה מקהילות יהודיות רבות בעולם המוסלמי, תהליך הניתוק ממרוקו נמשך קרוב ל-40 שנה, עובדה המעידה על הקשר המיוחד שהיה לקהילה זו הן עם יושבי הארץ המוסלמים והן עם בית המלוכה. קשר זה נמשך עד היום (2022) בארץ היעד החדשה.

סוציולוגים והיסטוריונים רבים חקרו את עלייתם של 250,000 יהודי מרוקו שעלו לישראל במחצית השנייה של המאה ה־20, אולם על הגירתם של 100,000 יהודי מרוקו לארצות המערב נכתב מעט. ספרו של יצחק דהן מציע מסע אינטלקטואלי העוקב אחר יהודים ממרוקו אשר לאחר אלף שנות חיים במדינה זו, קמו במחצית השנייה של המאה ה-20 ונפרדו מערש לידתם: מקנס, פאס, מרקש וקזבלנקה. הם היגרו לפריז, לונדון, ז'נבה, מונטריאול וניו יורק, כמו גם למקומות אחרים, לא-נודעים מבחינתם, אשר שפתם ותרבותם שונות מזו שגדלו עליה.

המחבר מציג את ארצות ההגירה, דוברות הצרפתית והאנגלית, וכן את מאפייניהן הייחודיים בתחומי החברה, התרבות והכלכלה, לצד הצגת פסיפס של אנשים וקהילות בעלי גיוון מרתק הנגזר מהשפעות מקומיות. ההיכרות מקרוב של קהילה זו, על תרבותה ומורשתה, הקלה על המחבר את כניסתו לשדה המחקר. כך התאפשר לו להתמקד הן בחקר הקהילות החדשות שיצרו המהגרים בארצות המערב והן בחקר הדרכים שבהן חיזקו המהגרים את זהותם הקולקטיבית על מרכיביה השונים.

האם מחשב יוכל אי-פעם להלחין סימפוניה, לכתוב רומאן זוכה פרסים, או לצייר יצירת מופת? ואם כן, האם נהיה אנחנו מסוגלים להבחין בין יצירה ממוחשבת לבין יצירה אנושית? כבני-אנוש יש לנו היכולת המדהימה ליצור יצירות אמנות שמרוממות את הנפש, מרחיבות את הלב, ומשנות מן היסוד את משמעות החיים. אבל בתחומים רבים, ההתפתחויות בבינה המלאכותית מערערות את המצב הקיים, עם הגילוי שמכונות מסוגלות לבצע באותה מידה של הצלחה, ולעיתים אף בצורה טובה יותר, מטלות רבות שבני-אדם ממלאים בדרך כלל. אבל האם מכונות יכולות להיות יצירתיות? האם בקרוב הן יוכלו ללמוד מן האמנות שמרגשת אותנו ולהבין מה מייחד ומבדיל אותה מהשיגרתי, היומיומי והמשמים? בספר "תוכנת היצירתיות", בוחן מרכוס דו סוֹטוֹי את טיבה של היצירתיות, ובמקביל מציע לקוראים מדריך חיוני לאופן הפעולה של האלגוֹריתמים והחוקים המתמטיים שביסודם. הוא שואל באיזו מידה התגובה הרגשית שלנו לאמנות נובעת מתגובת המוח שלנו לדפוסים ולמיבנים, ועומד על משמעות היצירתיות במתמטיקה, באמנות, בשפה ובמוזיקה. כמה זמן עשוי לחלוף עד שמכונות יפיקו תוצר יצירתי? או שמא עיקר התרומה שלהן תהיה בכך שידחפו אותנו להעשיר את הדמיון שלנו? הדיון בשאלות האלה ואחרות הוא מסע מרתק ויוצא-דופן הן למחוזות הבינה המלאכותית והן למשמעות של היותנו בני-אנוש.

ייבוש החולה היה אירוע מכונן ביחסה של מדינת ישראל הצעירה לטבע הסובב אותה והוא נעשה סמל ליכולתה של המדינה להשתלט על הטבע ולרתום אותו לצרכיה. בד בבד עם ייבוש החולה, שהחל בשנת 1951 והביא לחשיפה של כ-60,000 דונמים בעמק החולה, קודמה יוזמה של חוקרי טבע להותיר שמורת טבע קטנה. שמורת החולה הייתה שמורת הטבע הראשונה במדינת ישראל ועבור החברה להגנת הטבע היא הייתה דוגמה ומופת למאבק באידיאולוגיית 'כיבוש השממה'. ב-1992, בגלל נזקים אקולוגיים שנגרמו מייבוש החולה כגון הזרמת מזהמים לכנרת, הוצפו 1,000 דונמים והוקם אתר תיירות אקולוגי – 'אגמון החולה'.

בספר זה נעשה לראשונה שימוש במקורות ראשוניים מארכיוני כלל הגורמים המעורבים בנושא והצלבתם עם עיתונות התקופה, עם ספרות משנית ועם תמונות ומפות. מתודולוגיה זו מובילה לכמה תובנות חדשות.

הצפת האדמות המיובשות בראשית שנות התשעים הביאה למהפך בהערכת מיזם ייבוש החולה. ההצפה נתפסה כאות אזהרה מפני היהירות כלפי הטבע הטמונה באידיאולוגיית 'כיבוש השממה' וכתזכורת ללקח שיש ללמוד ממנה: התחשבות רבה יותר בסביבה הטבעית.

"כבר אז הבנו כי לא די בזעקה, יש למצוא צורה לזעקה, שאם לא

כן תישמע כטירוף, או חמור יותר – כזיוף". (אהרן אפלפלד)

במהלך המאה ה-20, בעיקר בעקבות השואה, הפך מעשה העדות למרכיב מרכזי בגיבושם של הזיכרון הקולקטיבי ושל האחריות המוסרית לזיכרון זה. ספר זה דן באותה הזעקה שהזכיר אפלפלד בציטוט לעיל. במרכזו דיון בטיבה של העדות הפואטית, השונה באופייה מעדויות אחרות. כפל פנים חבוי בעדות זו, המאפשר לה לבטא את רגע השבירה, ובה בעת להבנות את השפה השבורה ולתכּן באמצעותה מציאות חדשה. העדות הפואטית יכולה להכיל את מה שלא ייאמן ואת מה שאינו ניתן לייצוג, לגעת בחומר הרוטט של החוויה האסונית ולדבר אותו. הספר עוסק בסוגיות של ייצוג הטראומה בשפה הפואטית ובאסטרטגיות פואטיות שונות שמתוכן מבצבצים מבנים שונים של מגנונים נפשיים, ודן בהרחבה בטקסטים של שלושה יוצרים: אהרן אפלפלד, ק. צטניק ופרימו לוי. בכל אחד מהפרקים נבחן הסגנון הייחודי של הכותב וכן אסטרטגיות ההגנה הטקסטואליות-פואטיות שלו.

ב-25 במרץ 1942 יצא הטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ.

המטען היה 999 נערות ונשים צעירות, כולן יהודיות. זהו סיפורן.

הרכבת יצאה מהעיירה פופרד שבסלובקיה. הן היו בתחילת חייהן, לא נשואות וחדורות תחושת הרפתקנות וגאווה לאומית. הן עזבו את בית ההורים לבושות במיטב מחלצותיהן ונופפו לשלום בשמחה, בציפייה לבאות. הן היו להוטות להתייצב לעבודתן במפעל בשירות ממשלתן ששילמה 500 רייכסמארק (כ-200 דולר) תמורת כל אחת מהן, רק כדי שהנאצים ייקחו אותן כעובדות כפייה. 999 נשים צעירות יצאו לדרך, רק מעטות שרדו.

הנשים הללו, שנשלחו למוות בטוח, לא היו לוחמות מחתרת, לא מרגלות, ואף לא שבויות מלחמה. הן היו האוכלוסייה החלשה ביותר, משוללות כוח וערך לא רק כי היו יהודיות, אלא גם כי היו נשים.

עתה, במלאות 75 שנה לשחרור המחנה, בהסתמך על ראיונות מקיפים עם ניצולות ומידע היסטורי שנאסף באמצעות מסמכים, עדי ראייה וקרובי משפחה, הסופרת עטורת השבחים הת'ר דיון מאקאדם מגוללת לראשונה את סיפורן הנוגע ללב של 999 נשים אלו.

"הר הבית – המתחם הקדוש בירושלים" הוא שם ספרו החדש של הארכיאולוג פרופ' דן בהט (82). בהט שקד על הספר שנים ארוכות, והוא מפרט בו על כל מבנה בהר, כל סטייה בנתיב החומה, כל בור וכל שער חסום. הוא מהחוקרים המאמצים את גישת מסורת ישראל וסבורים שכיפת הסלע היא מקום קודש הקודשים.