חדש על המדף

נקודת המוצא לכל עיון במקרא היא נוסח המסורה, שמייצגיו המובהקים הם כתבי היד העתיקים של המקרא, מעשה ידיהם של בעלי המסורה. כתבי היד האלה כוללים אלפי הערות מסורה גדולה ומסורה קטנה, ובהן מניינים של מילים ושל צירופים מן המקרא ותיאור הכתיב שלהם. יוסף עופר מסביר את דרך פעולתן של הערות המסורה, המוסרות מידע מקיף באופן קצר ויעיל, ומשמרות בכך את "נוסח המסורה" של המקרא לאורך דורות רבים ובכל תפוצות העם היהודי.

בספר מתוארים כתבי היד החשובים של המסורה ושיטות התיאור שלה בקביעת הכתיב המקראי ובעיצוב רווחי הפרשיות והשִירות. כמו כן נבחנת בו מידת יעילותם של מנגנוני המסורה ומידת הצלחתם בשימור הנוסח, והסבר מיוחד מוצע לתופעת הכתיב והקרי. הספר דן גם בהבדלים שבין המסורה של טבריה לזו של בבל, במעמדו המיוחד של כתר ארם צובה ובמסתורין האופף אותו. עוד נדונים הקשָרים שבין המסורה ובין תחומים אחרים המקיימים עמה מערכת של זיקות וניגודים: דקדוק הלשון העברית ופרשנות המקרא וההלכה. בנספח לספר מתוארים ספרים ותוכנות מחשב המהווים כלֵי עזר למחקר המסורה.
הספר המסורה למקרא ודרכיה מתבסס על מחקריו של המחבר ועל מחקריהם של גדולי חוקרי המסורה בדורות האחרונים, והוא כלי עזר נחוץ לכל המתעניין בנוסח המקרא ובהתגבשותו.

הדרשה היא רגע של מפגש – בין האדם לתורה, בין האנושי לאלוהי ובין פרקי פרשת השבוע לפרשיות העומדות על הפרק. הדקות הקצרות של דרשת השבת בבית הכנסת הן הזדמנות להעיר ולהאיר את פסוקיה העתיקים של התורה באורה של המציאות העכשווית והאקטואלית, ובכך, כמילותיו הידועות של אלתרמן, להעניק למראה נושן רגע של הולדת. אך יותר מכול, הדרשה היא המפגש השבועי שבין הרב לקהילתו – רגע מכונן, שעשוי להיות פתח לחיבורים אנושיים ולצמיחה רוחנית.

דרושים מקבץ דרשות, שתיים לכל אחת מפרשות התורה שנאמרו לאורך השנים בבית הכנסת בקבוצת יבנה, בין קריאת ההפטרה לתפילת מוסף בשבת. הדרשות עומדות על ניגודים ומורכבויות, קולות שונים וקונפליקטים סמויים שאותם שוזרת התורה בין פסוקיה ומלווים את לומד התורה החי ופועל בעולם על פיה. יש דרשות המציגות שני צדדים של מטבע, שני עקרונות מנוגדים שמבקשת התורה להנכיח זה בצד זה, ולהשמיע מנגינה רב קולית, שפעמים משתלבת בהרמוניה מופלאה, ופעמים יוצרת דיסוננס צורם. זו וגם זו, מנגינות דברי אלוהים חיים הן.

‫ קול התור הוא ספר ראשון מסוגו העוסק בהגות ציונית מסורתית-ספרדית, חדשה וישנה. הספר מבקש להמשיג ולהוכיח את תפיסת העולם הציונית הייחודית שעומדת בבסיסו של ציבור לאומי-מסורתי ולקשור אותה אל מסורת ארוכת שנים של הגות, הנהגה וסדר יום. הוא עושה זאת באמצעות עשרים וחמש דמויות שפעלו במאתיים השנים האחרונות, ודרכן הוא בוחן את ישראל של ההווה ושל העתיד.

המחקר והמעשה הציגו את תנועת הנוער הארץ-ישראלית כתופעה חינוכית-חברתית ייחודית שאין דומה לה בעולם. למרות השינויים התרבותיים, הסוציולוגיים, הטכנולוגיים והכלכליים העצומים שהתחוללו בארץ במאה השנים האחרונות, תנועות הנוער מצליחות לשמר את מאפייניהן הייחודים ובד בבד לעדכן אותם, לשמר את האטרקטיביות שלהם עבור בני נוער ולהמשיך להיות גופי חינוך בעלי השפעה ונוכחות בספרה הציבורית. מטרתה של אסופת מאמרים זו היא להציג תמונה עכשווית של תנועות הנוער בישראל ובתוך כך לעמוד על הצלחות ועל קשיים בניסיונותיהן להתאים את פעילותן לשינויים החברתיים שחלו בעשורים האחרונים.

"תנועות הנוער היו, הינן ותהיינה גם בעתיד בבחינת עמוד האש ההולך לפני המחנה הישראלי" (פרופ' יובל דרור, מתוך ספר זה).

שני עורכי הספר ד"ר ניר מיכאלי וד"ר גיל גרטל התחנכו על ברכי תנועות הנוער, האחד ב"המחנות העולים" והאחר ב"הצופים". התנסותם זו הובילה אותם לעולם החינוך. ד"ר מיכאלי הוא כיום הרקטור של אורנים – המכללה האקדמית לחינוך, וד"ר גרטל הוא חוקר עצמאי בתחום מחשבת החינוך ותכנון לימודים וכותב יומן רשת העוסק בביקורת החינוך.

הספר קיים גם בגישה מקוונת

מאמרי הספר מתמקדים בהצגה פנורמית של מיזם בת-דור דרך מספר דיסציפלינות: היסטוריה, לימודי מחול, ניהול וניתוח ריקוד. הם עוסקים בסגנון ובאסתטיקה של הלהקה, ביצירות נבחרות שהועלו בה, ביוצרים בולטים שעבדו איתה, בביקורות שנכתבו עליה בישראל ובעולם, בסיפור הניהולי-כלכלי של הלהקה ושל בית הספר, בפועלן הייחודי של דה רוטשילד ואורדמן, ובניסיון של כוראוגרפים צעירים לפלס ללהקה סגנון יצירתי שונה בתקופה שקיומה היה מוטל בספק. לצידם מספרים, מנקודת מבט אישית, רקדנים וכוראוגרפים שרקדו, יצרו ולימדו בלהקה על עבודתם בלהקה לצד שתי המנהלות.

הספר איים של סיפורים מציג את עולמם של מטפלות ומטפלים באמצעות אומנויות ובוחן את סיפוריהם האישיים והמקצועיים. הסיפורים השונים מזינים את המחקר הנרטיבי של הכותבים. חקירה נרטיבית כזו מציפה את סיפור חייו של המטפל ומאפשרת  לבחון את הדהודיו בנרטיב המקצועי שלו. תהליך זה מסייע בחשיפת היבטים אישיים עמוקים של עבודת המטפל עם עצמו, והוא כולל עיסוק בדילמות, בקונפליקטים, בקשיים ובהצלחות של המטפל, אשר מבנים את זהותו המקצועית.

הספר מביא את חוויותיהם של מטפלים באומנויות במהלך הטיפול, אותו חלק מוסתר לכאורה שעל המטפל לעבוד עליו עם עצמו ובמסגרת הדרכה באופן שוטף לפני ואחרי הטיפול. אפשר לתאר את המטפל ככינור שמתח ואיכות מיתריו ישפיעו על צלילי המנגינה. ככל שרמת המודעות, עומק העבודה האישית, הגבול בין ה"אני" של המטפל ובין ה"אני" של המטופל, הבלעדיות של כל אחד מהמשתתפים על סיפורו יהיו ברורים יותר, כך המרחב הטיפולי עבור המטופל יהיה בהיר ופתוח יותר.

הדיאלוג בין המטפל למטופל הוא מרחב שמתקיימים ועולים בו סיפורים מודעים ולא-מודעים של המשתתפים. הסיפורים נארגים לתוך מסכת חוטים בלתי נראים שמהם נתפר שטיח חדש ובו צורות וצבעים אחרים. היכולת להתבונן בשטיח, הנכונות לקבל את תרומתו הייחודית של כל אחד מהשותפים וההבנה שעל אף ההגדרות החברתיות הראשוניות בנוגע לדמויות של הנצרך והנותן, של המקבל או המסייע, שני השותפים יצרו וצמחו – היא מהות הקשר ההומני המסייע שבבסיס הטיפול. זו לתפיסתי תרומתו המרכזית וייחודיותו של הספר איים של סיפורים"

רבי יחיא אלצ'אהרי היה מגדולי חכמי תימן ומשורריה. אלצ'אהרי חי במאה ה-ט"ז. נולד בעיר צ'אהרה ככל הנראה בשנת רס''ה (1505), נלקח לחיי עולמו על פי ההשערה הרווחת בשנת שמ''ג (1583). אלצ'אהרי חי בתפר שבין מסורת תימן הקדומה שעסקה רבות בלימוד מדעים, מדרשים ופילוסופיה במקביל ללימוד ההלכה, לבין הגעת ספרי הדפוס וחדירת הקבלה ומנהגים נוספים וחדשים לתימן.

אלצ'אהרי חיבר בין עולם הפילוסופיה, ההלכה וההשכלה לבין עולם הקבלה, הסוד והרוח. כמו כן הוא שילב בין מדעי הרוח וההשכלה ללימוד ההלכה. אלצ'אהרי היה גדול המשוררים בתקופתו ובין גדולי משוררי תימן בכלל. הוא כתב ספר על מסעותיו ובנוסף כתב תשובות הלכתיות לשאלות שנשאל על ידי חכמי תימן.

אלצ'אהרי היה סופר פורה ביותר. כתביו וחיבוריו עוסקים במקרא, משנה, אגדה, הלכה, פילוסופיה, שירה וקבלה. מהם ניכרת גדולתו והיקף ידיעותיו הרחבות. אלצ'אהרי היה חכם תימני, שהיה פתוח לעולם ספרותי חילוני ואף שאב ממנו את הדברים שהיו בעיניו נצרכים וחשובים. מתוך כתביו ניכרת השכלתו הרחבה, בעיקר בספרות הקבלה והשליטה בכל מכמני הספרות העברית והערבית של ימי הביניים וכן ההשכלה החילונית. הספר עוסק בשיטתו הפרשנית תוך הבאת דוגמאות וביסוס פירושיו לבראשית.

ספר זה חוגג את תל אביב: העיר, הרעיון, המציאות והדימוי. תל אביב - שכונה של יפו שזכתה למעמד של עיר רק כשחגגה חצי יובל לייסודה - הייתה ונותרה גם רעיון וחזון, משאת נפש ומושא לקנאה וטינה; נושאו של שיח פוליטי ותרבותי רווי בדימוייה, בתדמיותיה ובמותגיה; עיר כרך ובה בעת עיר קרתנית, עיר עברית ועיר עולם. מדינת תל אביב היא ישות רעיונית בלתי נפרדת מן השיח העכשווי על תל אביב ועל מקומה המרכזי והשנוי במחלוקת בהוויה הישראלית.

שבויה בדימויה עוסק בכינונה של מדינת תל אביב כאפשרות גאו פוליטית ותרבותית בתקופת המדינה שבדרך ובוחן את תולדות בידולה מהיישוב הציוני וממדינת ישראל. הוא משרטט קווי מתאר לדיון בהיסטוריה התרבותית של דימויים ותדמיות, מטבעות לשון וקלישאות, תפיסות רעיוניות ותבניות אידאולוגיות, שאיפות ורחשי לב, שמבססים את מעמדה הייחודי של מדינת תל אביב במדינת ישראל ואת היותה היבט חיוני של המצב הישראלי.

הרב יהודא ליאון אשכנזי, המכונה ׳מניטו׳ (תרפ"ב–תשנ"ז, 1922 – 1996), היה מהמיוחדים ומהמעמיקים שבתלמידי החכמים ואנשי הרוח בדור האחרון. הוא פעל באלג'יר, בצרפת ולבסוף בירושלים, ומיזג בין מזרח ומערב במציאות של מדינת העם העברי המתחדשת. הרב אשכנזי ינק רבות מהקבלה והכיר לעומק את הפילוסופיה המערבית, ומתוך כך עיצב הגות תורנית יסודית ומקורית, שיש בה בשורה לעם ישראל על מגזריו השונים ובשורה לאנושות בכלל.

בחצי היובל שחלף מאז נפטר הרב אשכנזי יצאו לאור כעשרים ספרים המבוססים על שיעוריו, והתעניינותם של צעירים ומבוגרים בחברה הישראלית בהגותו הולכת וגדלה.

למרות ריבוי הספרים המבוססים על שיעוריו, עד עתה לא נמצא ספר מבוא שיהיה צוהר לכתביו הרבים וסיכום של עיקרי משנתו. לראשונה יוצא לאור מבוא שיטתי למשנתו של הרב אשכנזי הפותח שער להגותו המקיפה ולכתביו היוצאים לאור. בסגנונו היסודי והבהיר מוביל הרב עיטם את הקורא צעד אחר צעד אל עולמו של הרב אשכנזי ואל תורתו המרתקת.