חדש על המדף

מה מלמד אותנו המעבר בין פסגת היראה של יום כיפור לימי השמחה של סוכות? מדוע מציינים את חג הפורים בימים אשר נחו בהם מהמלחמה ולא בימי הניצחון? מה משמעותה הרוחנית של מדינת ישראל? מהי שנאת חינם שבעטיה נחרב המקדש? וכי שנאה שאינה חינם חיובית היא?

כשאנו עוצרים ב'תחנות' השונות של מעגל הזמן, אנו עוסקים בדרך כלל בצד המעשי שלהן, במצוות המעשיות ובשמחה הנלווית לחג. לא תמיד אנו מקדישים די מחשבה למשמעותו של יום. במה שונים ימי המועד מהשבת? מה ייחודו של כל חג ומה הוא בא ללמד אותנו?

הספר שלפניכם מנסה להעמיק בעניינו ובמהותו של כל אחד מימי החג והמועד, לאור עיון מדוקדק בפסוקי התורה המתארים את המועד, בחינת דברי חז"ל בתלמוד ובאגדה והבאת דבריהם של ראשונים ואחרונים. חיבור כל המקורות הללו לכדי מהלך שלם חושף במבט מחודש נקודה מהותית בעניינו של החג בפרט, ואת לב ליבו של המועד בכלל.

בספר מרתק ומעורר מחשבה זה, רוח היהדות, מתבונן הפילוסוף וההומניסט הצרפתי ברנאר־אנרי לוי ב"מצב היהודי" וב"מצב הישראלי" ותורם את קולו המקורי והחריף לדיון בסוגיות שעל סדר היום: מקורות האנטישמיות, ייחודיות השואה, האנטי־ציונות, טיבה של הדמוקרטיה הישראלית, הסכסוך הישראלי־פלשתיני וקיומה של החברה החרדית בישראל.

לוי מעורב בכל מה שנוגע לישראל וליהדות, אך כאינטלקטואל צרפתי, הוא שומר על מרחק ביקורתי מהן ומאתגר את המוסכמות הפוליטיות ואת דרכי השיח השגורות. לצד ניתוח מעמיק של היחס העכשווי ליהדות, ושל הזיקות המורכבות בינה ובין תרבות אירופה הכללית, הוא עוסק במה שהוא רואה כתרומה המרכזית של היהדות לאנושות, הלוא היא הפרשנות, ולצדה – החשיבה המצפונית. 

כיצד הצליחה קהילת ביתא ישראל לשמר באתיופיה מסורת הלכתית, לא כתובה, במשך אלפי שנים? איך תפשו בני הקהילה את העולם היהודי שאליו הם משתייכים, וכיצד זיהו את עצמם ואת אמונתם ברבים, בסביבת חייהם הלא-יהודית? מה טיבו של המפגש המחודש בין שתי המסורות - האתיופית והרבנית הלכתית? בין זו האוחזת בברית מצרים לבין זו האוחזת בברית סיני? כיצד מסופר מותו של משה בשתי המסורות? ומהי הגאולה על פי כל אחת מהן?

שאלות מרתקות אלה נדונות בספרו של ד"ר שרון שלום המאיר במחקרו את סיפורה של קהילת ביתא ישראל ששבה לחיות, אחרי נתק רב דורי, בקרב העם היהודי בישראל כשהיא עמוסה מסורות עתיקות, סיפורים ומנהגים המיוחדים לה.

גניזה חיה: התגבשות התורה שבעל פה בקרב יהדות אתיופיה, הוא מחקר ראשון מסוגו על אודות המסורת הדתית של ביתא ישראל. הוא דן בתפישת עולמם של מנהיגיה הרוחניים, ברצף הפסיקה, במנהגיה הקדומים של הקהילה ובאילו שהתחדשו באתיופיה. בספר נבחנים לעומק מכלול ההתנהגויות, הפרקטיקות, המיתוסים, הזיכרונות, התודעות ואורחות חייהם של בני הקהילה שמכל תפוצות ישראל היא היחידה שזהותה היהודית הוטלה בספק.

" היהודים לא היו רק חדשנים. הם היו גם התגלמות עילאית של מצבו של האדם. נדמה כאילו כל הדילמות הבלתי-נמנעות של האדם מתגלמות בהם בצורה מוגברת וצלולה "
היסטוריה של היהודים היא יצירתו הכבירה של מחבר המפליא לקלוע לכדי שטף סיפורי אין-ספור חוטים של עובדות ומקורות. ועוד יותר מכך, היא יצירתו של אדם סקרן בעל יושרה רוחנית נדירה.
"הספר", כותב פול ג'ונסון, "סיפק לי הזדמנות לבחון מחדש באופן אובייקטיבי, ולאור מחקר שמשתרע על פני כמעט 4,000 שנה, את השאלה העיקשת ביותר של האדם:
מדוע אנחנו נמצאים על פני כדור הארץ? האם היסטוריה היא רק סדרה של אירועים שסכומם חסר משמעות? " זאת, שכן " שום עם לא היה נחוש יותר מן היהודים באמונתו שלהיסטוריה יש תכלית ולאנושות יש ייעוד. בשלב מוקדם מאוד של קיומם הקולקטיבי, הם האמינו שזיהו תבנית אלוהית בעבור המין האנושי, ושהחברה שלהם תשמש כניסוי הכלים שלה"

'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...] נשרפתי כמו כולם במשרפות. לא הכוח שלי מאיץ בי. אני שליח ציבור. ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'. משה פראגר היה דמות מרתקת ושונה בנוף הארץ-ישראלי לפני הקמת המדינה ואחריה. הוא פעל להנחלת זיכרון השואה, מחקרה והנצחתה בחברה החרדית, והותיר חותם על עיצוב זיכרון השואה גם בחברה הישראלית הכללית. סיפור חייו של פראגר, איש רוח ומעש, משתלב בפרקים היסטוריים דרמטיים של העם היהודי. פראגר, יליד ורשה ובשר מבשרה של יהדות פולין התוססת, סייע במבצע מורכב ומסוכן להברחתו ארצה של האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר, ובמסגרת שליחותו הגיע אתו לארץ ישראל בשנת 1940. תקוותו לשוב חזרה אל חיק משפחתו שנותרה בוורשה נכזבה, ולאחר שנספו כל קרוביו, ובראשם אשתו ובתו, נשא פראגר את אשמת עזיבתם כל ימיו. מיד עם הגיעוֹ לארץ תיאר פארגר את אֵימי שלטון הנאצים מעל כל במה ובמאמרים רבים בעיתונות, ולאחר מלחמת העולם השנייה נמנה עם חוקרי השואה החלוצים בארץ. עד יום מותו עסק בעיצוב זֵכֶר השואה במרחב הכללי ובזה החרדי בפרט, וראה בפעילותו זו שליחות עליונה. בתוך מערבולת הימים מספר את סיפורו של אדם, של תקופה, של מציאות ושל ייצוג מציאות, של היסטוריה ושל זיכרון. פועלו של פראגר וכתביו הרבים הנדונים בספר זה חושפים צד לא מוכר ביחסים שבין התנועה הציונית ומדינת ישראל ובין החברה החרדית.

בשעות הבוקר המוקדמות ביום שישי, 27 באוקטובר 1911, נשמע קול ירייה בחוות כינרת. הרועה אלכסנדר ברקנר כיוון אקדח אל ליבו ושם קץ לחייו. הכדור פילח את בית החזה ויצא מגבו. ברקנר גסס שעות ארוכות, גנח, צעק והתפתל. דקות אחדות לפני שנפח את נשמתו השתתק ועצם את עיניו. סיפור חייו ומותו של החלוץ אלכסנדר ברקנר נשכח, אך מתוך היומן שהותיר אחריו, ורואה אור כעת, מצטיירת ועולה דמותו המורכבת על לבטיה ועל מצוקותיה. כותב היומן לא היה ממנהיגיה הידועים של העלייה השנייה – נקודת מבטו היא של פועל פשוט החי בשוליה של החברה החלוצית וטרוד בצרותיו ובחולשותיו. כתיבתו חפה מכל תחבולה אידיאולוגית – ודווקא בזכות זה אפשר ללמוד מהיומן לא רק על קשייו שלו, אלא גם על קשייהם של בני דורו, בטרם עמעם או עיוות הזיכרון את המעשה ההיסטורי.

סיפור חייו של ברקנר מרתק ונוגע ללב. יש לו חשיבות רבה להבנת תקופת העלייה השנייה כולה. לפנינו מקור היסטורי אותנטי המשקף את חיי הפועלים באותה העת: המפגש עם אנשי העלייה הראשונה, כיבוש העבודה והשמירה, האכזבה מן הארץ ומתושביה, הייאוש ומפח הנפש, התאבדויות וירידה מן הארץ. מחד גיסא, חוויותיו של ברקנר הן אישיות וייחודיות; מאידך גיסא הן חוויות קולקטיביות של דור, שעלה לארץ-ישראל בעקבות הקול הקורא של יוסף ויתקין ומות הרצל, ביקש לבנות את הארץ ולהיבנות ממנה ולהקים בה חברת מופת עובדת אדמה ודוברת עברית.

טכנולוגיות מידע הפכו בשנים האחרונות לגורם משמעותי עבור המדיניות הציבורית, אם כתחום שיש להפעיל כלפיו מדיניות, אם בתור כלים להפעלת מדיניות ואם בכך שהשימוש בהן מקרין על הסביבה החברתית שבה מתעצבת המדיניות. המטרה של אסופת מאמרים הזו היא להגיש לקהל האקדמי ולציבור הרחב תמונה חיה של מערכות הקשרים שבין התפשטות השימוש בטכנולוגיות מידע שונות לבין עיצובה והפעלתה של מדיניות ציבורית. זהו הספר הראשון בעברית המבקש להאיר את השינויים המתרחשים במדיניות הציבורית במאה ה-21 בעקבות תהליכים טכנו-חברתיים חדשים. האסופה מקבצת מאמרים שנכתבו על-ידי חוקרים ממגוון תחומי דעת – תקשורת, משפטים, חינוך ומדע המדינה ומדיניות ציבורית. הגיוון בבסיסי ידע, במסגרות תיאורטיות ובשיטות מחקר מאפשר לדון בצורה מקיפה ומורכבת במערכות הקשרים שבין טכנולוגיות מידע למדיניות ציבורית. מערכות קשרים אלה מעלות מספר סוגיות מרכזיות הנדונות במאמרים המשתתפים באסופה. 

סוגיה אחת היא היותן של טכנולוגיות מידע תחום/מושא חדש של מדיניות ציבורית. לפיכך, טכנולוגיות המידע והתפוצה שלהן יוצרות אתגרים מרובים למדינה בתפקידה כמעצבת של סביבת החיים של אזרחיה. סוגיה שנייה נוגעת לחדירת טכנולוגיות מידע לתחום של השתתפות אזרחית בתהליך קביעת המדיניות ויישומה. תפוצתן הרחבה של רשתות חברתיות אינטרנטיות כמו גם עלייה בשימוש בנתוני עתק מופעלים כדי לעצב מחדש את סביבת ההשתתפות האזרחית. סוגיה שלישית קשורה להיותן של טכנולוגיות מידע משאב עצמה בתהליכים דמוקרטים בכלל ובתהליכי עיצוב מדיניות בפרט. כך למשל, חלקים משמעותיים בדיון הציבורי במגוון נושאי מדיניות מתקיים באמצעות רשתות חברתיות, שהן פלטפורמות אינטרנטיות בבעלות פרטית. מכיוון אחר, אפשר לראות בנגישות לרשתות החברתיות וליכולות טכנולוגיות מתקדמות משאב עצמה להשפעה על תהליכי קביעת מדיניות. 

הגידול העצום במספר הילדים המאובחנים עם אוטיזם הוא בגדר תופעה חסרת תקדים. מעצם העלייה בכמות המקרים מהווה האוטיזם שאלה פוליטית וכלכלית של בריאות הציבור. מצטרפות לכך שאלות הנוגעות לאופני הידע השונים בתקופתנו. הסיבה לגידול זה כמו גם הסיבתיות סביב ה"אוטיזם עצמו" נותרו בלתי מוסברות. המומחים לא הגיעו לכלל הסכמה. כל אימת שמבררים ביחס לסיבה כזו או אחרת מתחדש "הקרב" והוא מעורר תשוקות עזות בעד ונגד. כיצד, אם כן, מעבר למריבות רוויות תשוקה, יש לפעול למען אי השכחתם של אוטיסטים מבעד לחידה שאותה הם מגלמים? את השימוש במונח "קרב" שואל אריק לוראן מההורים אשר כך מתארים את המאבק שאליו הם מתעוררים יומיום – בין אם זה קרב על מנת להשיג הכרה בקשיים הייחודים של ילדם, קרב על זכויות או קרב על מסגרת חינוכית וטיפולית מתאימה. בספר זה אריק לוראן מציע גישה חדשה למה שקרוי "אובייקט אוטיסטי", אובייקט כזה או אחר המקבל מקום מועדף אשר אליו נצמד הילד. הגישות ההתנהגותיות נוטות להתייחס לקשר לאובייקט זה כאל התנהגות מזיקה שיש לסלקה. בהסתמך על מקרים מהפרקטיקה שלו ושל אחרים במוסדות באוריינטציה לאקאניאנית, לוראן מראה שעמדת הפסיכואנליטיקאי שונה: מדובר בהרחבת העולם של הסובייקט החל מהאובייקט הנבחר, תוך סירוב לכל רעיון של ליקוי. הקרב על האוטיזם הוא הזמנה להמשך עבודה וניסוח, הזמנה לשים את עצמנו ככתובת לשאלות המועלות על ידי הסובייקטים האוטיסטים עצמם ועל ידי בני משפחותיהם, ובאופן הזה לעמוד מול מועקת אי הודאות, על מנת שלא ליפול בפיתויים סמכותניים של מודל אחד.