חדש על המדף

"ספר לדרך טעמי המצוות", ולא - "ספר טעמי המצוות". והיינו שמגמת החיבור הנוכחי היא לנסות לברר בס"ד את הדרכים השונות בהבנת טעמי המצוות שראשי המדברים בעניין זה הם הרמב"ם - ובית מדרשו, והמהר"ל - ובית מדרשו. והנה מקובל להעמיד את גישת הרמב"ם לעומת גישת המהר"ל ולקבוע שהראשונה יסודה בפילוסופיה שכלתנית ואילו האחרונה - בתורת הנסתר. אולם על אף כי נכון הוא שהגות המהר"ל היא כולה על פי "דרך האמת", מוצדק לומר שדרך הרמב"ם, על כל פנים בעניין טעמי המצוות, היא מורכבת יותר. והיינו שגם בשיטת הרמב"ם משתלבים "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיוֹת כָּסֶף" כך שהשכלתני והטרנסצנדנטלי, הנגלה והנסתר משלימים זה את זה בצורה ההדוקה ביותר.

אולם ברור שלא הרי גישת הרמב"ם כגישת המהר"ל בטעמי המצוות, ולכן השתדלנו לבסס שלעומת הרמב"ם והנמשכים אחריו המנסים למצוא במצוות ערך מוסרי - אנושי, דעת המהר"ל היא שאין המצווה זולת "שכל אלהי", וזה לרבות המצוות, כדוגמת כיבוד אב ואם, שהשכל האנושי מחייב אותן.

סבתא אירית מבקרת עם תשעה מנכדיה בפארק המדהים נאות קדומים השוכן במרכז הארץ. דרך התנהלות תשעת הנכדים, שלכל אחד ואחת מהם נקודת מבט בסיסית המניעה אותם להתנהל ולהגיב בדרך זו או אחרת, תגלו במהלך הביקור בפארק תשע שפות תקשורת המבוססות על מודל ה"אניאגרם". סדרת 'סבתא על גלגלים' תביא אתכם — ההורים, המחנכים ובעיקר הילדים — לזהות, לכבד, להכיר ולקבל את המקום של האחר דרך ביקור באתרים שונים ברחבי הארץ

האם צפויה עלייה של ממש במספר החרדים העובדים? מה ההיתכנות לשילוב לימודי ליבה במוסדות החינוך החרדיים? האם המצב הקיים כרוך בפגיעה בזכויות אדם, והיכן המפתח לשינוי? מהם מאפייניה המהותיים של האידאולוגיה החרדית? מהם זרמי העומק המכוננים צייתנות אבסולוטית לסמכות הרבנית? מה ההבדל בין חרדיוּת גמישה לחרדיוּת מתחדשת? וכיצד התגבשה האידאולוגיה החרדית למגזר משפיע ובו חמישית מילדי ישראל?

"חרדיות ישראלית" הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, שדן בשאלות אלה ובשאלות כלליות שנוגעות לקונפליקט המרתק בין דת למודרנה במאה העשרים ואחת. 

בשפה קולחת ובהירה נפרסת כאן יריעה רחבה של המגזר החרדי מנקודות מבט מקוריות של עבר, הווה ועתיד. הדיון נסמך על מגוון עשיר של מקורות, ונמזגים בו כמה תחומי חקר – היסטוריה וסוציולוגיה, משפט ומדיניות ציבורית, פדגוגיה ותאולוגיה. לכל אורכו עולות תובנות שמעוררות חשיבה מחודשת, ומובאים כלים חדשים להבנת המציאות החרדית ויחסיה עם החברה הישראלית.

כולנו מכירים ומכירות בתי ספר, אולם האם אנחנו יודעים מהו בית ספר? ספרו של יועד אליעז מנסה להציע תשובה לשאלה זו. חקירת המהות של בית הספר כפי שמוצגת בספר עוברת דרך קריאת טקסטים שהקדום בהם נוצר לפני למעלה מארבע מאות אלף שנה, מאות אלפי שנים טרם הופעת ה"הומו ספיינס". קריאה בטקסטים מאוחרים יותר מעלה שהרבה ממה שהיה מרכזי בבתי הספר בתרבויות המזרח הקדום, ואלו של אירופה בימי הביניים, נשאר מרכזי גם בבתי הספר של היום. מפתיעה לא פחות העובדה שהדברים ששרדו אינם קשורים בחינוך.

בחינה יסודית של הפעולות שבהן עוסקות מורות ותלמידות בין כתלי הכיתה מעלה תמונה המזכירה את מה שעושים בסדנה, ואף את פעולתה של מכונה. בסדנה, באמצעות מכונה, וגם במהלך ה"סצנה הפדגוגית", מעבדים חומרים, ובכול המקרים – עובדים. על פי תפיסה רווחת התלמיד והתלמידה הם מטרת העבודה בבית הספר. החקירה שהובילה לכתיבת ספר זה מציעה הסבר חדש אשר לפיו התלמידים אינם המטרה, כלומר ישנה מטרה אחרת לעבודה שהם עושים. המחקר של מהות בית הספר הוביל את המחבר אל סוגיות הקשורות בשפה, במובן הזה שקיומה וגורלה של הלשון כרוך בקיומו וגורלו של בית הספר.

הספר המדריך להוראה דיאלוגית מציג את השפעתה החיובית של הגישה הדיאלוגית על מעורבות התלמידים ולמידתם. הוא מביא את הראיות לכך, בוחן את רעיונות היסוד של הגישה ומציע עקרונות מנחים ליישומה בכיתה.
ההוראה הדיאלוגית רותמת את כוחו של הדיבור כדי לעורר את התעניינותם של התלמידים, לגרות את חשיבתם, לקדם את הבנתם, להרחיב את רעיונותיהם ולבנות ולהעריך טיעונים. בדרך זו היא מכינה אותם ללמידה לכל החיים ולמעורבות חברתית ודמוקרטית. 
הספר שואב מגוף מחקרי רחב היקף ומהניסוי של אלכסנדר עצמו, שהקיף 5,000 תלמידים, ובו פיתח את גישתו הייחודית. הספר:
- טוען שאין לראות בדיבור תוצר לוואי אקראי להוראה ולמידה, אלא כלי חינוכי בעל חשיבות עליונה שניצולו ופיתוחו דורשים הבנה ומיומנות;
- חוקר את הגישות השונות לדיאלוג ולהוראה דיאלוגית; 
- מזהה את הרכיבים בהוראה הדיאלוגית שיש בכוחם לחולל שינוי בחשיבת התלמידים, בלמידתם ובהבנתם.

הגיבורים המרכזיים בדרמה של כל הגירה הם המהגרים והמהגרות, דמויות בשר ודם, אלא שלא אחת דווקא הם מובלעים בהכללות מחקר שונות, מוצגים בספרי ההיסטוריה כחלק מגלי ההגירה ולפעמים אפילו נשכחים.
ארץ מקלט עוסק בהגירה לארץ ישראל בשנים 1927-1919 , בתקופת העלייה השלישית והעלייה הרביעית, אך אין הוא מתמקד בהגעת המהגרים לארץ ישראל, בקליטתם ובתרומתם ליישוב היהודי באותן השנים, אלא בשלבים הראשונים של תהליך ההגירה: בהתחבטויות שלהם אם להגר, מתי ולאן, בהתמודדותם עם המערכות המנהלתיות, בטלטוליהם בדרכים, ולבסוף — בהגעתם לארץ ישראל, לחוף יפו או חיפה. סיפוריהם האישיים של המהגרים היחידים הם מוקדו של ספר זה: הפליטים והפליטות מאוקראינה, מתימן ומאורמיה, ניצולי הפוגרומים והפרעות, בנים בלי בית, יתומים ואלמנות, נשים שנאנסו, פגועי הנפש; יהודים מן השורה, פולנים פושטי רגל שמטה לחמם נשבר, שורדי הרעב הכבד ברוסיה בתקופת לנין ובתקופת סטלין, ניצולי היבסקציה הבולשביקית; היהודים שבשולי החברה — אנשי המוסר הירוד, הגנבים, היצאניות, בעלי אשרות הכניסה המזויפות או חולי הנפש שחמקו מעינם הפקוחה של הרופאים. הם, במסעם המפרך — מי שסבלו באנייה ומי שחלו בדרך, מי שעוכבו בדרכם או נשלחו בחזרה, מי שמזוודתו נפרצה או נגנבה — הם, שעל פי רוב לא זכו להיכנס לספרי ההיסטוריה, אפילו לא כהערת שוליים, הם בלִבו של ספר זה. דרמת הגירה זו, שעלילתה רצופה עליות ומורדות, תקוות והצלחות גדולות, משברים ואכזבות מרות, היא חלק חשוב בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל ובהיסטוריוגרפיה של הגירת היהודים במחצית הראשונה של המאה ה־ 20 . 

בשעות הבוקר המוקדמות ביום שישי, 27 באוקטובר 1911, נשמע קול ירייה בחוות כינרת. הרועה אלכסנדר ברקנר כיוון אקדח אל ליבו ושם קץ לחייו. הכדור פילח את בית החזה ויצא מגבו. ברקנר גסס שעות ארוכות, גנח, צעק והתפתל. דקות אחדות לפני שנפח את נשמתו השתתק ועצם את עיניו. סיפור חייו ומותו של החלוץ אלכסנדר ברקנר נשכח, אך מתוך היומן שהותיר אחריו, ורואה אור כעת, מצטיירת ועולה דמותו המורכבת על לבטיה ועל מצוקותיה. כותב היומן לא היה ממנהיגיה הידועים של העלייה השנייה – נקודת מבטו היא של פועל פשוט החי בשוליה של החברה החלוצית וטרוד בצרותיו ובחולשותיו. כתיבתו חפה מכל תחבולה אידיאולוגית – ודווקא בזכות זה אפשר ללמוד מהיומן לא רק על קשייו שלו, אלא גם על קשייהם של בני דורו, בטרם עמעם או עיוות הזיכרון את המעשה ההיסטורי.

סיפור חייו של ברקנר מרתק ונוגע ללב. יש לו חשיבות רבה להבנת תקופת העלייה השנייה כולה. לפנינו מקור היסטורי אותנטי המשקף את חיי הפועלים באותה העת: המפגש עם אנשי העלייה הראשונה, כיבוש העבודה והשמירה, האכזבה מן הארץ ומתושביה, הייאוש ומפח הנפש, התאבדויות וירידה מן הארץ. מחד גיסא, חוויותיו של ברקנר הן אישיות וייחודיות; מאידך גיסא הן חוויות קולקטיביות של דור, שעלה לארץ-ישראל בעקבות הקול הקורא של יוסף ויתקין ומות הרצל, ביקש לבנות את הארץ ולהיבנות ממנה ולהקים בה חברת מופת עובדת אדמה ודוברת עברית.

אנו רגילים לתאר את היקום שלנו כמורכב מ״דברים״, ואת חוקי היקום ככלים המסבירים לנו כיצד​ הדברים משפיעים זה על זה. אלא שאם הדברים משפיעים זה על זה, הם מצויים בשינוי מתמיד, ואז​ כיצד אפשר לקרוא ל״דבר״ ״דבר״? מתי בלוט הופך ל״עץ״? מתי העץ הופך ל״שולחן״? מתי השולחן​ יהפוך ל״אבק״? האם השיום של הדברים אינו רק החלטה שאנו עושים במוחנו להקפיא את הזמן​ ולהתעלם באופן מכוון מכל מה שאינו בהישג חושינו, וע״י כך גם מטבעה האמיתי של המציאות?​ הפיזיקאי קרלו רוולי אמר: ״המציאות אינה מורכבת מדברים; היא מורכבת מאינטראקציות.״ אך מהי​ אינטראקציה אם לא ההשפעה של דבר על דבר? ואם אין דברים – מה מהותה של האינטראקציה הזו?​ בין מה למה היא מתרחשת?

הספר ״תשומת לב: האטום של התודעה״ מציע את המונח ״תשומת לב״ כאבן היסוד לתשתית המציאות​ כולה. בניגוד למונח ״קשב״, תשומת לב אינה פעולה רצונית או מודעת (self aware), ואינה בלעדית​ ליצורים בעלי תודעה. זוהי פעולה של עיבוד נתונים – הפיכת דטא מופשטת לכדי מידע קונקרטי,​ ומתקיימת גם בחלקיקים הקטנים ביותר, גם בחוקי היקום עצמם וכפועל יוצא מכך – ביקום כולו.​ בספר נבין לעומק מהי תשומת לב, כיצד היא פועלת – ולבסוף כיצד אנחנו, בני האדם, יכולים להשתמש​ בה בחיי היומיום כדי להבין את היקום שלנו טוב יותר.

אם אתם שותפים למערכות יחסים כלשהן, מכל סוג שהוא, קרוב לוודאי שאתם שותפים להסכמים שבשתיקה. הסכמים שעליהם כמעט אף פעם לא מדברים.

הסכמים שבשתיקה הם ה"כללים" המובלעים במערכת היחסים הנובעים מאמונות ומציפיות בלתי מפורשות של שני הצדדים, בלי שאנחנו מבינים כיצד הם פועלים וכיצד הם משפיעים על חיינו. הסכמים שבשתיקה קיימים בכל מערכת יחסים, אצל אנשים בכל גיל, מכל מגדר ובכל תרבות – אפילו לאחר שנים של חיים משותפים או עבודה משותפת.

למשל: "מי שעושה יותר כסף צריך לשלם על דייטים"; "אני עובד שנים באותה משכורת, הבוס שלי לא מציע לי העלאה בשכר, והוא יודע שלא אבקש זאת"; "אני רוצה שזה יהיה יותר מרומן חולף אך לא אעלה את הנושא מחשש שהצד השני ייבהל ויסיים את הקשר"

הסכמים כאלה יכולים לפגום במערכת היחסים, ולהישאר בלתי מפורשים בגלל פחד, הימנעות מעימותים, תחושת מחויבות או רגשות אשם. התאמה מלאה בין ציפיותיהם של הצדדים היא דבר נדיר, וכאשר אף אחד אינו מדבר על הבעיה במפורש ההסכם הכמוס עלול לגרום אומללות וכעס אצל שני הצדדים. זה נכון במיוחד לגבי היחסים שלנו עם עצמנו, ולגבי הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו מדי יום אשר לעתים קרובות נותרים חבויים.

ספר זה יעזור לכם לזהות את ההסכמים שבשתיקה בחייכם, לבחון אותם, להבין מה יכול לקרות אם תבטלו אותם או תבנו אותם מחדש. הוא יגלה לכם איך מערכות יחסים מוצלחות באמת פועלות; ילמד אתכם איך לקיים תקשורת יעילה ופתוחה על נושאים כמו משפחה, עבודה, בריאות, מיניות ואהבה; ויראה לכם את הדרך להשתחרר ממערכות יחסים רגשיות וכלכליות שכובלות אתכם ופוגעות בכם.

ב-15 במאי, מיד לאחר שדוד בן-גוריון הכריז במוזיאון תל אביב על הקמת המדינה, שעטו אל עמק הירדן אלפי חיילים סוריים ועיראקיים, עם עשרות טנקים ומשוריינים. הם גובו בארטילריה ובמטוסים, והיו חוד החנית בקואליציה של צבאות סדירים. משימתם היתה להבקיע את עמק הירדן, לפרוץ מערבה ולבתר את מדינת ישראל. מולם ניצבו אנשי ההתיישבות העובדת בעמק הירדן, ועימם ילדים ו"בלתי לוחמים", וכן כמה מאות חיילי חטיבת גולני שהיתה עדיין בהקמה. הם היו חמושים בעיקר בנשק קל, שנרכש לאורך שנים כדי להגן על היישובים, ובמספר קטן של תותחים ומרגמות - אבל הם הגנו על בתיהם, על משפחותיהם ועל יצירת חייהם, והצליחו לבלום ולהדוף את הפלישה – בעין גב, בשערי הדגניות ובגשר. המחיר בנפש היה כבד, אולם הניסיון לקרוע את המדינה סוכל.   אסף אגין, בן דגניה ב', התגייס למאבק בגיל 17 והשתתף בקרבות. לאחר מכן היה חבר הקיבוץ במשך 50 שנה, מילא קשת של תפקידים ועסק בפעילות ציבורית ענפה, אך השאיפה להנחלת ההיסטוריה (והאמת ההיסטורית) ליוותה אותו תמיד. בעשרים שנות חייו האחרונות אסף התמסר לחקר המערכה על עמק הירדן, וחיבר שתי עבודות מחקר בנושא. לאחר מותו לקחו על עצמם שלושה חברים מעמק הירדן להפוך את העבודות לספר, והתוצאה היא הספר הזה. "עמק במערכה" סוקר את ראשית ההגנה העצמית של יישובי העמק, מתאר את קרבות המלחמה, דן בגלגוליו של "צו תל חי", שעל פיו אין לנטוש יישובים בשום תנאי – ומוכיח כי הניצחון במערכה על עמק הירדן במלחמת העצמאות אכן היה ניצחון המעטים על הרבים. אל מול האופנה של ניתוץ מיתוסים, ראוי לעיתים לחזור אל העובדות.