חדש על המדף

ספר זה עוסק במערכת הטעמים הבבלית, שהייתה המסורת המקובלת והנפוצה בקהילות ישראל עד למאה העשירית, ופינתה בהדרגה את מקומה לטובת הקריאה הטברנית. כתבי-יד מקראיים בהטעמה בבלית נשמרו רק אצל יהודי תימן ובגניזת קהיר, ועד כה לא זכו לתיאור מדעי מלא. הספר מציג תיאור מקיף של כללי הטעמים במערכת הבבלית על כל רבדיה, מעמת אותם עם כללי המערכת הטברנית, ומבהיר את שלבי ההתפתחות בשתי המערכות.

ספרו של אבי שחף, בין כבוד להשפלה, מבוסס על מחקר נרטיבי שבודק את האופן שבו מתבטא ערך כבוד האדם בבתי ספר ישראלים דרך שתי שאלות: מהם הסיפורים על כבוד האדם שמספרים מנהלות ומנהלי בתי ספר, מורות ומורים, יועצות חינוכיות ותלמידות ותלמידים; מהן תפיסות כבוד האדם בקרב ארבעת בעלי התפקידים הללו. 26 מרואיינים נענו להזמנה להתראיין מרצונם החופשי. הם סיפרו 80 סיפורים אישיים, ולאחר מכן הגדירו מהו בעיניהם כבוד האדם בחייו של בית ספר. הממצאים אינם מתיימרים להציג אמת אובייקטיבית אלא להציג את התמונה הנרטיבית כפי שהיא עולה מהסיפורים.

המסר הדומיננטי שעלה מהסיפורים היה דיאלקטיקה, כלומר ניגודים באותו סיפור באופן שבו כבוד ואי-כבוד שוכנים זה לצד זה. המסר הדומיננטי שעלה מההגדרות היה אנושיות, כלומר ראייה הומנית שכוללת את ראיית האחר כאדם; הכרה בשונות בין בני אדם ובייחודיות של כל אדם; הקשבה; אמפתיה; היעדר שיפוטיות והכלת האחר.

כל הסיפורים שסופרו מתחברים לתפיסת כבוד האדם כ- Dignity – מתן כבוד לאדם בשל היותו אדם. לא נמצאו סיפורים שמחוברים לתפיסת הכבוד כ- Honor – מתן כבוד לאדם בשל מעמדו, או ל- Respect – מתן כבוד לאדם בשל פועלו. לא נמצאה שוֹנוּת בין ארבעת בעלי התפקידים ביחס למסרים שעלו מהסיפורים וביחס לתפיסת המושג, כלומר שלא ניתן היה לזהות מכנה משותף של מסר סיפורי או של תפיסה מושגית שמאפיינת בנפרד את כל אחת מארבע הקבוצות שרואיינו. כבוד האדם הוא לפיכך ערך-על שנמצא מעבר להגדרות תפקידיות או ארגוניות. 

החינוך העברי בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה בין הגורמים המרכזיים לקידום המטרות הציוניות. כבר מראשיתו פעלו חלוציו (המורים העבריים) לעיצוב דמותו של דור הבנים. מיתוסים לאומיים היו בין דרכי ההבניה של תודעתו האידיאולוגית והערכית של דור הבנים, בבחינת אמצעי לסגל לו השקפה ותפיסת עולם על פי האידיאות המרכזיות של הציונות. על פי תפיסה זו, תקופת בית ראשון ושני הובנו כמיתוסים מכוננים ותבניות עומק של תודעה היסטורית; הודגשו מיתוסים של גבורה והקרבה ומאבקים למען חירות לאומית; מיתוסים היסטוריוסופיים התוו "מעגל היסטורי" דטרמיניסטי; צויר מיתוס של דמות אנושית חדשה, דיוקן רצוי של דור הבנים הארצישראלי – "היהודי החדש" או "העברי החדש", והואדר מיתוס ה"מולדת" ו"זכותנו ההיסטורית על הארץ". מיתוסים אלה מתאפיינים ברטוריקה ריגושית, עשירה במבעים פיגורטיביים, עשירה במושגים ואופני מבע הטיפוסיים לשיח האידיאולוגי-ציוני, רטוריקה המתאפיינת בלשון מלאת פאתוס המשרתת את תוכנם וייעודם.

ספרו של דוד שחר, מיתוס וחינוך, עומד על המיתוסים הלאומיים שעיצבו את עולם הערכים של דור הבנים בראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל, והם עתידים להשתרש בתרבות העברית בארץ ישראל בהמשך הדרך ולהפוך במידה רבה לחלק חשוב של תרבות לאומית זו. מנקודת מבט מחקרית הספר נותן מענה לשאלה מהם התכנים והמנגנונים היוצרים תודעה היסטורית לאומית וזהות לאומית בראשיתה של חברה לאומית מתהווה – הוא מהווה נדבך חשוב בבחינת דפוסי הזיכרון הקולקטיבי ובבחינת השימוש בייצוגי העבר בתהליך בניית האומה העברית בארץ ישראל. 

עיר קטנה וענייה למדי נעשתה לשליטה נערצת. יותר מ־1,000 שנים משלה בעולם. יותר מ־1,000 שנים משלו בה גברים תאבי כוח. הם ניהלו אותה, ואת המרחב שעיצבה, בתערובת של אכזריות ונדיבות, תככים וחוכמה, אגו ומידות טובות. 
הקיסרים של רומא מהלכים קסם על מי שצופים בהם ממרחק הזמן. הם דוגמה נצחית לערמומיות פוליטית, אומץ לב מדיני, קור רוח. 12 קיסרים משלו ברומא לקראת ובמהלך המאה הראשונה. 9 קיסרים במאה השנייה. 29 בשלישית. 21 ברביעית. חלקם שמות מוכרים לכול, כמו יוליוס, אוגוסטוס, קליגולה. חלקם מוכרים פחות, אבל לא בהכרח חשובים פחות, כמו דיוקלטיאנוס, רודף הנוצרים, או טריאנוס, מדכא מרד היהודים. 
בארי שטראוס בחר עשרה מהם. את עשרת החשובים ביותר. כמובן —החשובים ביותר לדעתו. לא כולם יסכימו עם הבחירה שלו. מה שרק מוסיף עניין לספר. ובכל מקרה, שטראוס הוא המומחה המתאים לבחור, והמומחה המתאים לנמק את הבחירה, והמומחה המתאים לתאר את חייהם הססגוניים של העשרה שבחר, מאוגוסטוס ועד קונסטנטינוס. לכל אחד מהגברים האלה סיפור מרתק. לכל אחד מהם הייתה דרך משלו לעצב מחדש את האימפריה הגדולה. מכל אחד מהם אפשר ללמוד משהו על כוחה של מנהיגות ועל מגבלות השלטון, על חשיבותה של אישיות ועל משמעותו של חזון. 

ישראל היא "מדינה יהודית". מהי המשמעות של קביעה זו וכיצד היא מתיישבת עם אופייה הדמוקרטי של המדינה? אלו השאלות שבבסיס המחלוקת הישראלית החורצת בנו סדקים מאז קום המדינה.

ספר זה כולל 75 עמדות בשאלת הזהות היהודית-הישראלית, מאת טובי ההוגים. דפיו כוללים חלומות וסיוטים, חזונות פואטיים וניתוחים רציונליים, ביקורת נוקבת ושירי הלל. נידונות בו סוגיות של לאום, דת, פוליטיקה, תרבות, חברה, כלכלה וביטחון.

בתוך עולמה של הציונות הדתית מתקיימת כבר קרוב ליובל שנים קבוצת משנה משמעותית. מדובר באנשים שהשקפת עולמם ציונית לחלוטין: הם משרתים בצבא, מייחסים חשיבות לתרומה מקסימלית למדינה ולחברה ואף רואים במדינה ערך דתי. לעומת זאת, מבחינת יחסם לתרבות המערבית החילונית הם דומים הרבה יותר לחרדים: משתדלים להתרחק מצריכת תרבות חילונית ואף להקפיד באופן קיצוני על הלכות צניעות ועל הפרדה בין נשים לגברים.

במשך השנים הם זכו לכינוי חרד"לים (חרדים לאומיים). הם אחראים לכמה מהתהליכים הבולטים בציונות הדתית של הדור האחרון - בעיקר בעניין ההפרדה בין המינים והקמת מוסדות חינוך שמתגאים בהקפדה תורנית יתרה ובד בבד פוגעים במוסדות הוותיקים של החינוך הממלכתי דתי. בשנים האחרונות הם אף בולטים ברמה הכלל לאומית: בקמפיינים נגד הקהילה הלהט"בית ובלחץ על הפוליטיקה החרדית שלא להסכים לפשרות בעניין מתווה הכותל ובתחום הגיור.

למרות חשיבותם ונוכחותם ארוכת השנים לא התפרסם עד היום מחקר הבוחן את תופעת החרד"לות לעומקה. את החסר הזה מבקש יאיר שלג למלא במחקרו החלוצי המובא בספר זה. הספר מתאר את הרקע להופעתה של תופעת החרד"לות, את התפתחותה לאורך השנים שהיא פעילה בהן, את קבוצות המשנה בתוכה וגם את תפיסת העולם המשותפת לכולן. כמו כן, הספר מבקש לאתר את המקומות שבהם התופעה החרד"לית מסכנת, או לכל הפחות מאתגרת, את הדמוקרטיה הישראלית וממליץ על דרכי התמודדות עם סכנות אלו.

יפת בן עֵלי, גדול הפרשנים הקראים, פעל בירושלים במחצית השנייה של המאה העשירית לסה"נ, ובה כתב את עבודת המופת שלו: תרגום ופירוש מלא ומקיף לכל ספרי המקרא בשפה הערבית־יהודית. חדשנותו והישגיו כפרשן מקרא, במיוחד בתחום ההבנה הספרותית והמבנית של המקרא, השפיעו רבות על התפתחות פרשנות הפשט היהודית בימי הביניים, הן בקרב פרשנים קראים, כגון ישועה בן יהודה ויעקב בן ראובן, והן בקרב פרשנים רבנים, כגון ראב"ע, רד"ק ור' תנחום הירושלמי.

המהדורה כוללת את טקסט המקור בערבית־יהודית של תרגומו ופירושו של יפת לספר צפניה (כולל אפראט כתבי־יד שלם), ותרגום לעברית המלווה בהערות עשירות והשוואה למקורות חז"ל, למקורות ימי־ביניימיים ואף למקורות מודרניים. המהדירים הקדימו מבוא המעמיד על ההקשר המיידי של עבודתו של יפת.