חדש על המדף

מה תפקידן של מטפורות בשפה הפסיכואנליטית? מה הזיקה בין השימוש במטפורות לבין סוגיית האמת בפסיכואנליזה? האם  מטפורות מוליכות שולל, כשם שסבר אפלטון? האמנם לקסיקון המונחים הפסיכואנליטי מורכב ממטפורות חולפות ומתחלפות, ברוח השקפתו של ניטשה? ואם כן,  איזו יציבות ניתן לקוות שהידע בפסיכואנליזה יוכל להציע בעולמנו המשתנה?

ספרה של תאיר כספי עוסק בשאלות אלה באמצעות עיון במושגים מרכזיים בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן. המחברת מתחקה אחר אופני השימוש במטפורות הייחודיות ללשונם של הוגים אלה, תוך כדי כך שהיא  בוחנת  את הקשר בין שפתם לבין הפרדיגמה הפילוסופית שבה הם אוחזים ואת קשריה של זו לעמדתם הטיפולית. בניגוד להשקפתו של פרויד, המחברת מראה שמטפורות אינן פיגום שניתן להשליכו. המחברת טוענת שמאחר שהפסיכואנליזה עוסקת בהבנת תהליכים נפשיים מופשטים, לא-מודעים וטרום-מילוליים, היא נזקקת לשימוש גדוש במטפורות כדרך לחשוב ולהמחיש באופן חוויתי את מרחבי הנפש.

הספר מלווה בניתוח תיאורי מקרים מעבודתם של קליין, ויניקוט ואוגדן המדגימים את השימוש הייחודי של הוגים אלה במטפוריות בעבודתם הקלינית.

כאשר אברהם יהושע השל הגיע לברלין ב-1927 – היא היתה הבירה הליברלית של העולם המערבי ואחוזת התלהבות מספרו החדש של הפילוסוף מרטין היידגר; זמן קצר לאחר שהשל הגיש את הדוקטורט שלו בפילוסופיה היטלר עלה לשלטון והיידגר הצטרף למפלגה הנאצית.

בספר זה השל מנהל ויכוח עמוק עם היידגר. אל מול השאלה "מהו האדם?" – השל מבקש לקדם את השאלה "מיהו האדם?"; אל מול התשובה שהאדם "מושלך" בעולם, בחיים לקראת מוות – השל מבקש להאיר את פליאת החיים, בקשת המשמעות והאכפתיות האלוהית לכל אדם. אנו רגילים לעיסוק של החברה הישראלית בשאלה "מיהו יהודי?", אך השל מפנה אלינו שאלה יסודית יותר, "מיהו האדם?". במקום לנסות להגדיר את היהדות בקטגוריות מערביות כמו דת או לאום, הוא מבקש להציע לנו זווית ראייה יהודית, אנטי-פשיסטית, על משמעות היותנו אנושיים.

חובבי העברית הוותיקים מכירים היטב את ספרו הדק והמרתק של פרופ' יחזקאל קוטשר "מלים ותולדותיהן" שיצא לאור בשנת תשכ"א (1961), ובו סיפורי גלגוליהן של מילים ברחבי העברית ומחוצה לה. המהדורה הוותיקה אזלה מזמן, ועתה הוציאה האקדמיה ללשון העברית את הספר במהדורה חדשה.

הספר מגולל את תולדותיהן של עשרות מילים עבריות – מהן נפוצות מאוד ומהן נדירות. המחבר פורס לפני קוראיו יריעה רחבה של הרקע הבלשני, התרבותי וההיסטורי של המילים ומצביע על קשרים מעניינים ואפילו מפתיעים בין מילים עבריות למילים משפות שונות מאוד ורחוקות מאוד זו מזו. ויש שהוא מפריך אמונות עממיות וחסרות בסיס על קשרים בין מילים. הינה כמה מן המילים שהספר דן בהן: מחוז ונמל, חרוב וקיראט, מַלָּח, סרן טוראי וסמל, יין, גנז וגזבר, שכן סוכן וסגן, שרוול וסרבל.

החינוך העברי בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה בין הגורמים המרכזיים לקידום המטרות הציוניות. כבר מראשיתו פעלו חלוציו (המורים העבריים) לעיצוב דמותו של דור הבנים. מיתוסים לאומיים היו בין דרכי ההבניה של תודעתו האידיאולוגית והערכית של דור הבנים, בבחינת אמצעי לסגל לו השקפה ותפיסת עולם על פי האידיאות המרכזיות של הציונות. על פי תפיסה זו, תקופת בית ראשון ושני הובנו כמיתוסים מכוננים ותבניות עומק של תודעה היסטורית; הודגשו מיתוסים של גבורה והקרבה ומאבקים למען חירות לאומית; מיתוסים היסטוריוסופיים התוו "מעגל היסטורי" דטרמיניסטי; צויר מיתוס של דמות אנושית חדשה, דיוקן רצוי של דור הבנים הארצישראלי – "היהודי החדש" או "העברי החדש", והואדר מיתוס ה"מולדת" ו"זכותנו ההיסטורית על הארץ". מיתוסים אלה מתאפיינים ברטוריקה ריגושית, עשירה במבעים פיגורטיביים, עשירה במושגים ואופני מבע הטיפוסיים לשיח האידיאולוגי-ציוני, רטוריקה המתאפיינת בלשון מלאת פאתוס המשרתת את תוכנם וייעודם.

ספרו של דוד שחר, מיתוס וחינוך, עומד על המיתוסים הלאומיים שעיצבו את עולם הערכים של דור הבנים בראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל, והם עתידים להשתרש בתרבות העברית בארץ ישראל בהמשך הדרך ולהפוך במידה רבה לחלק חשוב של תרבות לאומית זו. מנקודת מבט מחקרית הספר נותן מענה לשאלה מהם התכנים והמנגנונים היוצרים תודעה היסטורית לאומית וזהות לאומית בראשיתה של חברה לאומית מתהווה – הוא מהווה נדבך חשוב בבחינת דפוסי הזיכרון הקולקטיבי ובבחינת השימוש בייצוגי העבר בתהליך בניית האומה העברית בארץ ישראל. 

אם לקחתם לידיכם את הספר הזה, אתם כנראה מדברים עברית, וזה לא מובן מאליו.

מדוע אנחנו מדברים כיום עברית, ולא יידיש, ערבית, לאדינו או כל שפה אחרת שבה דיברו הסבים שלנו?
למה כתבו יהודי ספרד ספרי קודש בערבית אך שירה — בעברית?
מדוע המשיכו יהודי הבלקן לדבר לאדינו מאות שנים אחרי שעזבו את ספרד?
איך הפכה היידיש לשפת האֵם של רוב יהודי העולם?
באיזו שפה חשב הרצל שידברו במדינת היהודים?

בספרם המרתק דנים עשהאל אבלמן וחנוך גמליאל בשאלות אלה ורבות אחרות. הם מתארים את מערכת היחסים הענפה בין חיי עַם ישראל ובין הלשונות שבהן דיבר וכתב, למן ימי המקרא, דרך גלגולי הגלויות, ועד חזרתה של העברית אל בימת ההיסטוריה כמנצחת.
 

עבודת הכפרה והטהרה במשכן ביום הכיפורים מתוארת באופן מפורט בספר ויקרא פרק טז. סדר העבודה התפרש בהרחבה במקורות יהודיים מימי הבית השני, בספרות חז”ל ובסדרי העבודה הקדומים שנתחברו על ידי הפייטנים לצורך אמירתם בתפילה. עיון במקורות השונים מלמד על הבדלים משמעותיים באשר לאופן בו התפרשה הפרשה בכל אחד מהם. במוקדו של חיבור זה עומדת ספרות התנאים וברקע השאלות שהעלה יעקב זוסמן ביחס לתולדות ההלכה בכלל: “כיצד היא צמחה? מה היו שלבי התפתחותה? מה עבר עליה מן המקרא ועד לגיבושה הסופי בספרות התנאים?”.

ספר זה משרטט את דרכי התגבשותה של עבודת הכהן הגדול בספרות התנאית, מהמקרא, דרך מקורות קדם תנאיים ועד בית המדרש התנאי בדור יבנה ואושא. הספר מתמקד באבני הבניין של סדר העבודה כפי שהוא מופיע לפנינו במשנה ובמקורות תנאיים נוספים, וחושף את התהליכים הפרשניים, השיקולים הטקסטואליים והחוץ־טקסטואליים ואת המסורות מימי הבית השני שהובילו את החכמים לעצב את העבודה ואת מטרתה.

מכתב לילדיי הרחוקים הוא מהדורה מודרנית ל"ספר זכרון אליהו" הישן והנשכח מאת טויבע פעסיל פיינשטיין, חיבור למדני ומרגש הגדוש בעצות ובתובנות מוסריות. הספר נכתב מתוך דאגה של אֵם למדנית ויראת השם לילדיה שבחרו להגר לאמריקה ולתרבות המערב, שעה שהיא עצמה היגרה לפלשתינה כדי לגור בסמוך למקומות הקדושים ולהיקבר בבוא יומה בהר הזיתים.

למהדורה החדשה צורף פתח דבר מקיף מאת ורד מזומן-אביעד על המחברת ועל רעיונות הספר, ומספק גם מבט פנורמי על הכתיבה הנשית במאה התשע־עשרה.

"ספר זכרון אליהו", שראה אור לראשונה בשנת תרנ"ה (1895), מוגש מחדש לקוראים בעימוד מאיר עיניים, בתוספת הפניות לאוצרות הספרות היהודית, שמהם שאבה המחברת את מקורותיה.

"הקריאה בספר בעיניים עכשוויות יש בה משב רוח של אמונה תמימה, יחד עם תביעה לאחריות האדם על מעשיו. ויותר מכול, יש בה ניגון עתיק של אהבת אם לילדיה, אהבה שמתגברת מעל מרחק הזמן והמקום, ומבקשת להוביל את ילדיה לדרך ישרה וטובה"

ממתינים בדרכם מתאר את מסע עלייתם מאתיופיה של אנשי זרע ביתא ישראל, המוכרים יותר בשם הפלאשמורה. זוהי קהילת יהודים מתוך ביתא ישראל שהתנצרו בעבר ושבו ליהדות. זהותם הדתית המורכבת ומדיניותן המהוססת של ממשלות ישראל הביאו לכך שרבים מהם חיים בהמתנה ממושכת במחנות המעבר באתיופיה כבר למעלה מעשרים שנה, ושרויים במצב המתנה מתמשך.

ספר זה הוא תיעוד ראשון מסוגו, המתבסס על ביקוריה הרבים של החוקרת באתיופיה במהלך השנים 2005-2014, ושהותה במחיצת העולים בכל התחנות שעברו בדרכם לישראל. הספר בוחן היבטים שונים של עלייתם ושל משמעותה ובהם מעמדם כעולים, כמהגרים וכפליטים, זהותם הדתית, שינויים במושג הבית ובהגדרת המשפחה וכן תפיסות זמן שונות המתקיימות בקרבם במקביל. במחקר אתנוגרפי מקיף זה, המחברת מנתחת את הקשר העמוק והמורכב בין קהילת זרע ביתא ישראל לבין החברה בארץ.

לכאורה זה הסיפור שלהם, אך למעשה מדובר בסיפורה של החברה הישראלית כולה, על גבולותיה המדינתיים והחברתיים, ועל תהליכי ההגירה הגלובליים המתרחשים כיום בעולם.