חדש על המדף

בספר זה נצעד עם ההולכים בשיירתו של אברהם אבינו, ומתוך האירועים והשיחות במסע תיסלל לפנינו הדרך להבנת תורת המידות על פי הרב קוק. לדמותם של אברהם אבינו והרב קוק יש מן המשותף: שניהם הצטיינו באהבת הבריות, יצרו תפיסות עולם חדשניות ופעלו לאורן לנוכח האתגרים הרבים.

פיתוח מידות הנפש הוא אתגר גדול. הספר 'מידות הראי"ה', המלוקט מכתביו של הרב קוק, נועד לסייע בהבנת המידות וביישומן בחיים, אולם שפתו המיוחדת של הרב קשה לעיתים להבנה למי שאינו מיומן בלימוד כתביו. וכאן כוחו המיוחד של הסיפור, המסוגל לגשר מעט על הקושי.

הרואה בשיירת אברהם הוא ביאור ספרותי יצירתי, המנגיש את 'מידות הראי"ה' באמצעות סיפורים קצרים ושיחות שהתרחשו כביכול בשיירה של אברהם אבינו. הסיפורים וקטעי ההתבוננות מעוררים למחשבה ומפגישים את הקורא עם עבודת המידות.

הגידול העצום במספר הילדים המאובחנים עם אוטיזם הוא בגדר תופעה חסרת תקדים. מעצם העלייה בכמות המקרים מהווה האוטיזם שאלה פוליטית וכלכלית של בריאות הציבור. מצטרפות לכך שאלות הנוגעות לאופני הידע השונים בתקופתנו. הסיבה לגידול זה כמו גם הסיבתיות סביב ה"אוטיזם עצמו" נותרו בלתי מוסברות. המומחים לא הגיעו לכלל הסכמה. כל אימת שמבררים ביחס לסיבה כזו או אחרת מתחדש "הקרב" והוא מעורר תשוקות עזות בעד ונגד. כיצד, אם כן, מעבר למריבות רוויות תשוקה, יש לפעול למען אי השכחתם של אוטיסטים מבעד לחידה שאותה הם מגלמים? את השימוש במונח "קרב" שואל אריק לוראן מההורים אשר כך מתארים את המאבק שאליו הם מתעוררים יומיום – בין אם זה קרב על מנת להשיג הכרה בקשיים הייחודים של ילדם, קרב על זכויות או קרב על מסגרת חינוכית וטיפולית מתאימה. בספר זה אריק לוראן מציע גישה חדשה למה שקרוי "אובייקט אוטיסטי", אובייקט כזה או אחר המקבל מקום מועדף אשר אליו נצמד הילד. הגישות ההתנהגותיות נוטות להתייחס לקשר לאובייקט זה כאל התנהגות מזיקה שיש לסלקה. בהסתמך על מקרים מהפרקטיקה שלו ושל אחרים במוסדות באוריינטציה לאקאניאנית, לוראן מראה שעמדת הפסיכואנליטיקאי שונה: מדובר בהרחבת העולם של הסובייקט החל מהאובייקט הנבחר, תוך סירוב לכל רעיון של ליקוי. הקרב על האוטיזם הוא הזמנה להמשך עבודה וניסוח, הזמנה לשים את עצמנו ככתובת לשאלות המועלות על ידי הסובייקטים האוטיסטים עצמם ועל ידי בני משפחותיהם, ובאופן הזה לעמוד מול מועקת אי הודאות, על מנת שלא ליפול בפיתויים סמכותניים של מודל אחד. 

ר' יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמר (1979-1887), התברך בכריזמה וביכולות אישיות יוצאות דופן, אך לצידן גם בחולשות, בשאיפות, בתאוות ובאכזבות. קנאותו הדתית הייתה חסרת הגבולות, ועמדתו האנטי-ציונית הובילה אותו להטיל את אשמת השואה על התנועה הציונית. 

הקנאי: הרבי מסאטמר - רבי יואל טייטלבוים סוקר את חייו של הרבי מסאטמר מילדות לבגרות. סיפור חייו משובץ בהצלחות פוליטיות לצד טרגדיות אישיות, עליות ומורדות, מאבקים כוחניים וחסרי מעצורים והחלטות שנויות במחלוקת. זהו סיפורו של מי שהיה פעיל בפוליטיקה הפנים-יהודית במזרח אירופה לפני השואה, ברח ממנה כאדם חסר כול, ובאחרית ימיו הפך לאדמו"ר של החצר החסידית הגדולה והעשירה ביותר בעולם. בצד סיפור חייו של ר' יואל, חושף הקנאי את הקוראים אל נפתולי הפוליטיקה והתככים של החברה החרדית והחסידית בעבר ובהווה.  

"לנוכח החידושים האחרונים בפסיכולוגיה אינדיבידואלית נראה שספרה של ד"ר ורד בר ממלא חוסר שקיים בפסיכולוגיה קבוצתית וארגונית. ספרה עוסק בסכנת הפיצול, מסייע לקורא להתמצא בו ולהחליפו בשיח מאחה. למרות שבמקורה תיארה המילה "דיסוציאציה" תופעות פתולוגית, המחברת  משתמשת במונח זה להבנת תופעות בין-אישיות בחיי היום-יום שלנו, בקבוצות ובארגונים שאנחנו שייכים אליהם. לכן נבחר המינוח "דיסוציאציה שפירה", מושג שאותו טבעה  ד"ר ורד בר".

ד"ר אבי ברמן

הנחת העבודה שעל פיה נכתב ספר זה היא שדיסוציאציה היא תכונה כמו כל תכונה אחרת המאפיינת פרטים; היא מתקיימת גם בקבוצות ובארגונים המורכבים מפרטים ומשפיעה על התהליכים התוך-אישיים והבין-אישיים בקבוצות ובארגונים. הספר שלפניכם בוחן מהי המשמעות הקבוצתית והארגונית של הדיסוציאציה, כיצד היא נראית, ומהם הסימפטומים המצביעים על הימצאותה – הן ברמת הפרט בין מצבי העצמי שלו והן ברמת הקבוצה והארגון. במרכז הספר ניצבת השאלה: מתי דיסוציאציה היא "שפירה" או "נורמלית", ומתי היא "בולמת".

ספר זה מבקש להרחיב את מושג הדיסוציאציה, ואגב כך להדגיש את ההיבטים השפירים (הנורמליים) של המושג; הוא מדגים ומעמיק את השימוש במושג על ידי השאלתו מהטיפול הפרטני גם לקבוצות ולארגונים, כל זאת לשם הרחבת מרחב התנועה והפעולה של מנחים ויועצים העובדים בקבוצות ובארגונים דיסוציאטיביים. מודעות לקיומן של הדיסוציאציות השונות מאפשרת ליצור תגובות גמישות ומסתגלות בקבוצות ובארגונים, גם כאשר מתקיימים בהם פיצולים.

העשור החמישי תשמ"ח-תשנ"ח (1998-1988) הוא אחד העשורים העצובים ביותר בתולדות מדינת ישראל ואחד העשורים המעצבים שלה. זהו עשור שהיו בו אירועים קשים שייזכרו לדורות. ראשיתו באינתיפאדה הראשונה, המשכו במלחמת המפרץ ובמאות פיגועי טרור בארץ ובלבנון, ושיאו ברצח המתועב של ראש הממשלה יצחק רבין שזעזע את יסודות המדינה והחברה. בו זמנית, זהו עשור מעצב שבו צמחה הכלכלה הישראלית ובו הופרטו חלקים גדולים של המשק; נחקקו חוקי יסוד ששינו את פני המשפט בישראל; נקבעו סטנדרטים חדשים לזכויות האדם, ובמיוחד לזכויות נשים וילדים; נחתמו הסכמי אוסלו והסכם שלום עם ירדן; עשרות מדינות כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל (כולל סין והודו); ישראל התבססה כמדינת 'היי־טק' ופרצה לחלל; כמיליון עולים עלו מברית המועצות ועשרות אלפים עלו מאתיופיה. אין ספק כי בסיום העשור החמישי פניה של המדינה השתנו. על כל אלו – ועל נושאים נוספים הנוגעים לתקופה – מובאים בספר זה מאמרים מפי טובי החוקרים והחוקרות.

"אני לא יודע בכלל עד כמה הלקויות שלהם ראשוניות ועד כמה הן צמחו באווירת הבית של אבא כזה" (מ', אב).

המרכיב הגנטי, אכן, דומיננטי בתסמונות השונות של ליקויי למידה והפרעות קשב. האם יש בעובדה זו כדי לעזור לילד שירש אותן מהוריו? האם ניסיונו והבנתו של ההורה הלקוי מקלה עליו ועל ילדו את ההתמודדות עם הקשיים? לכאורה התשובה החד משמעית לשאלה זו אמורה להיות חיובית, אלא שלא כך נשמעות תגובותיהם של ההורים והילדים המרואיינים בצוותא במחקר זה. מסתבר שתמונת המראה הבין-דורית מורכבת מאוד מבחינת רכיביה הרגשיים וההתנהגותיים ומבחינת הדינמיקה הסבוכה הנוצרת בהשפעתה.

כאבו של ההורה האומר "כשזה נוגע בילד שלי קשה לי מאוד. יש משהו בחווייה הזאת שמצית בי סערות קשות" (מ', אב), ותיאורו של הילד – "אני עם אבא זה כשתסכול פוגש תסכול" (נ"ב, בן), מבטאים מצבים בעייתיים הדורשים התערבות מנחה ותומכת.

"הענף הגדוע של הגרף פוטוצקי" הוא רומן היסטורי המספר את סיפורו של ולנטין פוטוצקי, הידוע בשם 'הגרף פוטוצקי', וגם בשם 'גר הצדק אברהם בן אברהם'. כבן למשפחת אצילים ידועה בפולין של המאה ה-18, הוא יוצא עם ידידו לפריז בשליחות סודית מטעם מלך פולין. כאשר השליחות מתארכת, היא מתבררת כמסע שהוא אל עצמו, זהותו ואמונתו. ולנטין יפה התואר, בעל עולם עשיר היה יוצא דופן על רקע תקופתו, נחשף אל העולם היהודי שפגש בדרך, ונקרע בין רצונו להישאר נאמן לדתו ומשפחתו לבין ליבו שדוחק בו למצוא את האמת. ברקע נמצאת אהבתו לנערה יהודייה שהוא כלל איננו מכיר, וסיפורה הקודר של יהדות פולין הסובלת מרדיפות ומפוגרומים בלתי פוסקים. זהו סיפור על חיפוש מתמיד, נאמנות ואהבה בלתי אפשרית שהופכת למציאות. ולנטין פוטוצקי הוא דמות היסטורית שפרטי חייה לוטים בערפל. אפרו טמון בקברו של הגאון מווילנה, וסיפור חייו שזור בסיפור חייהם של יהודי אירופה במאות ה-17 וה-18. הספר "הענף הגדוע של הגרף פוטוצקי" הוא ניסיון לשרטט את קווי חייו האפשריים, תוך שימוש בידע ובפרטים היסטוריים רבים, ובשזירת הדמיון ברווחים שביניהם.

אם אתם שותפים למערכות יחסים כלשהן, מכל סוג שהוא, קרוב לוודאי שאתם שותפים להסכמים שבשתיקה. הסכמים שעליהם כמעט אף פעם לא מדברים.

הסכמים שבשתיקה הם ה"כללים" המובלעים במערכת היחסים הנובעים מאמונות ומציפיות בלתי מפורשות של שני הצדדים, בלי שאנחנו מבינים כיצד הם פועלים וכיצד הם משפיעים על חיינו. הסכמים שבשתיקה קיימים בכל מערכת יחסים, אצל אנשים בכל גיל, מכל מגדר ובכל תרבות – אפילו לאחר שנים של חיים משותפים או עבודה משותפת.

למשל: "מי שעושה יותר כסף צריך לשלם על דייטים"; "אני עובד שנים באותה משכורת, הבוס שלי לא מציע לי העלאה בשכר, והוא יודע שלא אבקש זאת"; "אני רוצה שזה יהיה יותר מרומן חולף אך לא אעלה את הנושא מחשש שהצד השני ייבהל ויסיים את הקשר"

הסכמים כאלה יכולים לפגום במערכת היחסים, ולהישאר בלתי מפורשים בגלל פחד, הימנעות מעימותים, תחושת מחויבות או רגשות אשם. התאמה מלאה בין ציפיותיהם של הצדדים היא דבר נדיר, וכאשר אף אחד אינו מדבר על הבעיה במפורש ההסכם הכמוס עלול לגרום אומללות וכעס אצל שני הצדדים. זה נכון במיוחד לגבי היחסים שלנו עם עצמנו, ולגבי הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו מדי יום אשר לעתים קרובות נותרים חבויים.

ספר זה יעזור לכם לזהות את ההסכמים שבשתיקה בחייכם, לבחון אותם, להבין מה יכול לקרות אם תבטלו אותם או תבנו אותם מחדש. הוא יגלה לכם איך מערכות יחסים מוצלחות באמת פועלות; ילמד אתכם איך לקיים תקשורת יעילה ופתוחה על נושאים כמו משפחה, עבודה, בריאות, מיניות ואהבה; ויראה לכם את הדרך להשתחרר ממערכות יחסים רגשיות וכלכליות שכובלות אתכם ופוגעות בכם.

הספר 'הסיפור הפועל , עיונים חדשים בסיפור החסידי' מעלה תמונה מחקרית חדשה על הסיפורת החסידית. שאלת ראשיתו ומקורותיו של הסיפור החסידי, סוגותיו השונות, מקומו ותפקידו בתנועה החסידית, נידונים בספר באופן מקיף המשלים מרכיב חשוב שהיה חסר במחקר החסידות העכשווי. התובנות המרתקות שעולות בספר על כוחו הפועל של הסיפור, חשיבותן רבה לא רק לחקר החסידות אלא גם לחקר התרבות האנושית, שהדיבור הנרטיבי ממלא בה תפקיד כה מרכזי".