חדש על המדף

שלושה מושגי יסוד של המחשבה הפוליטית – מדינה, שלטון ופוליטי – מוצגים בספר שלפניכם בשלושה מִקְצבים שונים. הצגתם היא ביצוע בכתב של מחשבה שבה הכותב עונה לשאלות כמו "מהי בעצם מדינה", "מהו שלטון" (בהנחה שלא כל שלטון הוא מדינה), ו"מה עושה עניין לפוליטי" (בהנחה שבכל זאת לא "הכול פוליטי"). שלושת המושגים נחשבים מתוך מסורת ארוכה של תיאוריה פוליטית אירופית, אבל מוצגים כמסות שנועדו ללקסיקון למחשבה פוליטית. בלקסיקון הזה המאמץ להגדיר אינו גדוּר ואינו חתוּם אלא הוא חלק משיחה; הטקטסים המגדירים הם הזמנה למחשבה, וההגדרות המוצעות הן כלי עבודה שהקורא.ת מוזמנ.ת להמשיך לשכלל. ההגדרות מופשטות אבל מעוגנות בשלל דוגמאות קונקרטיות, מתוך מוּדעוּת להיסטוֹרִיוּת של מושגים בכלל ושל אלה הנדונים כאן בפרט, כמו גם לתלותם בשפה ובתרבות שבה הם נחשבים.

גם המחשבה המופשטת נטועה בלשונה, בזמנה ובמקומה. זו הנפרשֹת כאן נטועה בעברית ובתנאי הקיום של יהודים משכילים בישראל‑פלסטין. תנאים אלה אינם מושא הדיון, אבל עקבותיהם אינם נמחקים בכתיבה – הם תורמים לה דוגמאות, קרעי דמיון פוליטי, אופק מוגבל שהמחשבה צריכה לפרוץ וכתמים עיוורים שעליה לסלק. מעל לכול תנאים אלה מחייבים לכתוב בשפה שאינה שפתם של המדינה, או של השלטון שאומר "המדינה זה אני", ובלי לדעת מראש אם הכתיבה תהיה מעשה פוליטי. אופיר טוען שהפוליטיות של הכתיבה תלויה בקוראים, לא רק בכותב, שהשפה של המדינה היא המדיום שבו המדינה מתקיימת כפרויקט של דמיון מודרך, ששום דבר בפרוייקט הזה אינו הכרחי או סופי, שהשלטון יכול לכאורה לקבוע גבולות בפרוייקט הזה ולשים בו – ואף לשים לו – סוף. אבל השלטון עצמו תלוי בציות הנשלטים, וזה לעולם אינו מובטח.

זהו קובץ מחקרים בספרות עברית, המוקדש לפרופ' אבידב ליפסקר - חוקר פרוזה עברית קדומה וחדשה והיסטוריוגרף של הספרות העברית.

בספר מאמרים רבים, מאת בכירי החוקרים בספרות עברית בארץ ובעולם, ובהם: פרנץ קפקא כסופר יהודי מודרני, סיפורי עם יהודיים ממזרח אירופה במאות ה-18 וה-19, ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית והיידית החדשה, ארון הספרים של האישה באשכנז במאות ה-16 וה-17 ומה היו ספריה של המשכילה במאה ה-19, ספרים כסמלי הצחוק ביצירת עגנון, הכתיבה הרבנית בפיוטי מרוקו, שפה, מחסום ואהבה אצל אלי עמיר, טקסט וקהילה בשירתו של יהודה עמיחי, מה בין גנסין לקריאה בתלמוד, היצירות הספרותיות היהודיות מכתבי היד של ימה"ב עד לראשית הדפוס, מאפייני הכתיבה בעולם הדתי, זיקתו של הסופר העברי למולדת ועוד.

קול התור הוא ספר ראשון מסוגו העוסק בהגות ציונית מסורתית-ספרדית, חדשה וישנה. הספר מבקש להמשיג ולהנכיח את תפיסת העולם הציונית הייחודית שעומדת בבסיסו של ציבור לאומי-מסורתי ולקשור אותה אל מסורת ארוכת שנים של הגות, הנהגה וסדר יום. הוא עושה זאת באמצעות עשרים וחמש דמויות שפעלו במאתיים השנים האחרונות, ודרכן הוא בוחן את ישראל של ההווה ושל העתיד.

קול התור ממלא חלל חסר במדף הספרים הציוני, חלל שבכוחו להעשיר את הידע בנוגע למקורות הציונות ולעורר השראה במי שחפץ בבניית קומה נוספת במפעל הציוני – קומה מרווחת שמושיטה יד לשלום בינינו ועם שכנינו.

קריאה בספר כמוה כמסע אל לבה הפועם של הישראליות החדשה, אל רחשי הלב של המחנה הלאומי-מסורתי המכונה לא אחת "הרוב הדומם". אפשר שבכוחו של מסע זה להציע "מערכת הפעלה" חדשה למדינת ישראל של ימינו.