חדש על המדף

סיפורה של חסידות קרלין, אחת החסידויות הראשונות, הוא מן המרתקים בתולדות החסידות. חסידות זו שמה דגש על עבודת ה' ברגש ובגוף, על האמת, על הענווה ועל התנגדות ליומרנות אינטלקטואלית. היא הייתה הראשונה שהעמידה בראשה 'ינוקא', בן של צדיק בעודנו ילד, ואף חזרה על תקדים זה כעבור כמה דורות. היא עודדה עלייה לארץ ישראל שנים לפני הציונות ואף תמכה בהגירה ממזרח אירופה לאמריקה זמן רב לפני מלחמת העולם  שנייה, בניגוד לעמדתם של רוב רבני התקופה. משפחת אדמו"ריה כמעט שנכחדה בשואה, אך היא הצליחה להמשיך ולהתקיים ושרדה התפלגויות ומתחים. צאצאים של חסידי קרלין נטלו ונוטלים חלק פעיל בצדדים מגוונים של חיי  יישוב והמדינה, והיא עצמה, על ארבעת פלגיה, ממשיכה לקיים חיי דת תוססים בישראל ובעולם.

כספינה מיטלטלת: חסידות קרלין בין עליות למשברים הוא מחקר רחב יריעה ראשון על חסידות זו. אף שהאדמו"רים עומדים במרכז הדיון, הספר מאיר גם את דמויותיהן של הנפשות הפועלות מסביבם: נשותיהם, בני משפחתם,  פעילים והעסקנים. הספר משלב עיון מחקרי ותיאור סיפורי ומציג ניתוח מעמיק של אמונות וערכים לצד התנהגויות אנושיות, אישיות וחברתיות. עלילתה של חסידות קרלין ראשיתה במאה השמונה עשרה ואחריתה בימינו אלה, תחילת המאה העשרים ואחת.

מזמן לא נשמעו בישראל כל כך הרבה חששות ממלחמת אחים; אך צריך לזכור שהסכנה הזאת צצה דווקא כשיש אחים. מתקרבים ורבים טוען שאכן אנחנו, הישראלים, קרובים היום אלה לאלה יותר מאי-פעם; שהחברה הישראלית עברה בשבעים וחמש שנותיה תהליך של התגבשות והתקרבות; שנוצר בה לראשונה מרכז כובד דומיננטי; ושדווקא התהליך הזה מביא אותנו לשעה נפיצה במיוחד. 
אין היום בישראל פולמוס חריף על שאלות גורליות של שלום ומלחמה. גם בתחום הזהות איננו מאוד רחוקים: למרות החשדנות ההדדית, מעטים רוצים למחוק את האופי היהודי של המדינה, ומעטים מתכחשים לאופייה הדמוקרטי. אם כך, למה יש בינינו מריבות כה מרות?
פעם אמר בצער הרב שך, המנהיג הליטאי הנודע, לרב יהודה עמיטל, שעמד בראש ישיבת הסדר גדולה: "ר' יהודה, כל כך התרחקנו עד שאנחנו אפילו לא מתווכחים". בחברה הישראלית כולה מתחולל תהליך הפוך: אנחנו מתקרבים, ובגלל זה אנחנו לא מפסיקים להתווכח ולריב. ההיסטוריה היהודית מלמדת שזהו רגע מכריע שיכול להביא אותנו להסלמה או לאיחוי. הבחירה כולה שלנו. 

האם צפויה עלייה של ממש במספר החרדים העובדים? מה ההיתכנות לשילוב לימודי ליבה במוסדות החינוך החרדיים? האם המצב הקיים כרוך בפגיעה בזכויות אדם, והיכן המפתח לשינוי? מהם מאפייניה המהותיים של האידאולוגיה החרדית? מהם זרמי העומק המכוננים צייתנות אבסולוטית לסמכות הרבנית? מה ההבדל בין חרדיוּת גמישה לחרדיוּת מתחדשת? וכיצד התגבשה האידאולוגיה החרדית למגזר משפיע ובו חמישית מילדי ישראל?

"חרדיות ישראלית" הוא חיבור מקיף, ראשון מסוגו, שדן בשאלות אלה ובשאלות כלליות שנוגעות לקונפליקט המרתק בין דת למודרנה במאה העשרים ואחת. 

בשפה קולחת ובהירה נפרסת כאן יריעה רחבה של המגזר החרדי מנקודות מבט מקוריות של עבר, הווה ועתיד. הדיון נסמך על מגוון עשיר של מקורות, ונמזגים בו כמה תחומי חקר – היסטוריה וסוציולוגיה, משפט ומדיניות ציבורית, פדגוגיה ותאולוגיה. לכל אורכו עולות תובנות שמעוררות חשיבה מחודשת, ומובאים כלים חדשים להבנת המציאות החרדית ויחסיה עם החברה הישראלית.

שיעורים על הסוגיות שבשני הפרקים הראשונים של מסכת בבא בתרא, בסגנונו המיוחד, הבהיר והמקיף של הרב יהודה זולדן.

השיעורים כוללים עיון בכל סוגיה במבט רחב, ביאור מבנה הסוגיה ושלביה, ועיון בדברי ראשונים ואחרונים ולעתים אף בשיטות הפוסקים.

האמונה החיה הוא אסופת שיחותיו האחרונות של הרב זאב קרוב ז"ל, שבהן פרש את "תורת האמונה החיה". לא לימוד של ספרים אלא בירור האמונה שמנחה ומפעמת בתוך החיים שלנו יום-יום, איש-איש וחייו הפרטיים המיוחדים לו.

בחיות ובחדות, באהבה ובאמון מוחלט בקב"ה, באדם ובעם ישראל – מלמד הרב קרוב כיצד "לחיות אמונה", כשמו של החלק הראשון של הספר. בסבלנות, אך גם בעקשנות ובתובענות, הוא מקלף מאיתנו את התפיסות הלא מדויקות של האמונה שלנו ומניע אותנו לבחור בדרך מוארת יותר, חיה יותר, שלמה ובריאה יותר, של האמונה בה' – בכל תהליכי החיים.

בחלקו השני של הספר, "אמונה למעשה", ממשיך הרב אמיר דוּמָן את מפעלו ופורש בשיטתיות את כלי העבודה המעשיים שבאמצעותם ייהפכו חיים של שטף סתמי ואמונה כללית בלבד לחיים אמוניים תוססים, ריאליים, טבעיים ובריאים.

הרב זאב קרוב (תשי"ט 1959-תשע"ח 2018) היה מחנך ומרצה ליהדות במסגרות שונות, ראש ישיבת השומרון ור"מ בישיבת ההסדר קרנ"ש (ועוד ישיבות). חיבר ספרים רבים, ביניהם את רבי המכר בלבב פנימה (ידיעות ספרים 2010) ואת בנחת רוח (ידיעות ספרים 2013).

תנועת 'מדע היהדות', שראשיתה בגרמניה בעשור השני של המאה התשע עשרה, הציבה אתגרים לא פשוטים לפני האורתודוקסיה היהודית במתודת הלימוד החדשה שאימצה כלפי מקורות היהדות ובמסקנותיה המחקריות, שערערו על ערכי מסורת בשם מקור סמכות אוניברסלי ונגיש לכול. כך נסדקה תמונת העבר המסורתית שלפיה, בין היתר, 'כל המצוות שניתנו למשה בסיני בפירושן ניתנו', כדברי הרמב"ם בראשית הקדמתו לחיבורו 'משנה תורה'. ספר זה עוסק בניסיונותיהם של מלומדים אורתודוקסים, בסוף המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, ליצור אלטרנטיבה אורתודוקסית ל'מדע היהדות', לא מתוך שלילה מוחלטת שלו אלא מתוך עימות מבוקר עמו ובחינה מחודשת של מסקנותיו. המחבר עוקב אחר צמיחת המחקר האורתודוקסי: הדמויות הבולטות במלאכת ביקורת זו, הלבטים שליוו את המלומדים האורתודוקסים, החלופות שהוצעו למחקרי 'מדע היהדות', המוסדות החדשים שהוקמו, והעימותים הפנימיים והקשריהם הפוליטיים. הוא מנתח את אתגרי הביקורת ואת דרכי ההתמודדות האורתודוקסיות עמם, ולבסוף דן בשאלת המשכיותה של התופעה. מי שמבקש להבין את הקשר הסבוך והמורכב שבין האורתודוקסיה למחקר הביקורתי של היהדות ימצא עניין רב בספר זה.

“ניתן ללמד אדם רק כאשר ליבו שלו מוליך אותו בחבל, כלומר רצונו המולד לכל דבר טוב; ועלינו להעניק לו את הזכות לרכוש אותו, להחזיק בו וליהנות ממנו”.

“אם בני אדם ייאלצו להכניע את רצונם לשיפוט חיצוני, במקום רצון נקבל אי-רצון ובמקום אדם נקבל אי-אדם”.

“בבתי ספר, לפיכך, תנו לתלמידים ללמוד לכתוב באמצעות כתיבה, לדבר באמצעות דיבור, לשיר באמצעות שירה ולחשוב באמצעות חשיבה. בדרך זו בתי הספר יהיו לסדנאות הומות בעבודה”.

את הדברים האלה כתב יאן עמוס קומניוס, המחנך הצ’כי בן המאה ה-17, אשר קבע את יסודות ארגון הלימודים, תוכניות הלימודים ודרכי ההוראה, כפי שאנו מכירים אותם כיום.

הספר מציג את רעיונותיו החינוכיים פורצי הדרך ושוזר אותם במסע חייו הסוער והמרתק: “הבית הוא בית הספר הראשון”, “בית הספר כמשחק טהור”, “בית הספר כסדנה לאנושיות” ו”בית הספר כגן עדן קטן”.

הגישה המוטיבציונית (MI) היא גישה עוצמתית לתווך שינוי. המהדורה השלישית מציגה מבנה חדש של ארבעה תהליכים ב-MI (יצירת קשר טיפולי, התמקדות, הפקת תכנים מהמטופל ותכנון). הוגי הגישה, ויליאם ר' מילר וסטיבן רולניק מראים כיצד נראים התהליכים הללו בעבודה המעשית, מתארים מגוון עשיר של יישומים וסוקרים גוף הולך וגדל של ראיות. 

הספר אפוף באווירה של כבוד וחמלה כלפי המטופלים ופותח בסקירה מעמיקה של רוח ה-MIוהשיטה הלכה למעשה. לכל אחד מהתהליכים מוקדש חלק שלם בספר, לרבות הדרכה מפורטת כיצד יש ליצור קשר טיפולי יציב, איך מפתחים התמקדות וכיוון ברורים, דרכים להפיק תכנים ממטופלים כדי לעורר ולחזק את המוטיבציה שלהם לחולל שינוי, ולבסוף פירוט השלב של תוכנית הפעולה המעשית. הספר מסביר את מיומנויות התקשורת העיקריות הנהוגות ב-MI בתוספת סיפורים קצרים וראיונות המדגימים בצורה חיה את ה"עשה ואל תעשה" של יישום מוצלח של הגישה במגוון רחב של הקשרים. כמו כן מוצג דיון מעמיק בדרכים לפתח מיומנות ושליטה ביישום ה-MI, לשלב את הגישה עם שיטות אחרות, ולבחון את מידת ההיצמדות לגישה ולהנחיות שלה במהלך יישומה בטיפול. נקודות מפתח המוצגות בסוף כל פרק מחזקות את התועלת של הספר בהוראת הגישה ובפיתוח המקצועי של מטפלים ויועצים.

המהדורה הנוכחית משקפת התפתחויות חשובות בהבנת ובהוראות ה-MI והיא חומר קריאה חיוני עבור מטפלים ואנשי מקצוע מקשת רחבה של שירותי בריאות ובריאות הנפש, לרבות מומחים לטיפול בהתמכרויות, פסיכולוגים קליניים,פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, מטפלים משפחתיים, יועצים, אחיות, רופאים ומחנכים בתחום הבריאות. סטודנטים לתארים מתקדמים בתחומים הללו ימצאו בספר טקסט נגיש ושפע של מידע.

"כבר אז הבנו כי לא די בזעקה, יש למצוא צורה לזעקה, שאם לא

כן תישמע כטירוף, או חמור יותר – כזיוף". (אהרן אפלפלד)

במהלך המאה ה-20, בעיקר בעקבות השואה, הפך מעשה העדות למרכיב מרכזי בגיבושם של הזיכרון הקולקטיבי ושל האחריות המוסרית לזיכרון זה. ספר זה דן באותה הזעקה שהזכיר אפלפלד בציטוט לעיל. במרכזו דיון בטיבה של העדות הפואטית, השונה באופייה מעדויות אחרות. כפל פנים חבוי בעדות זו, המאפשר לה לבטא את רגע השבירה, ובה בעת להבנות את השפה השבורה ולתכּן באמצעותה מציאות חדשה. העדות הפואטית יכולה להכיל את מה שלא ייאמן ואת מה שאינו ניתן לייצוג, לגעת בחומר הרוטט של החוויה האסונית ולדבר אותו. הספר עוסק בסוגיות של ייצוג הטראומה בשפה הפואטית ובאסטרטגיות פואטיות שונות שמתוכן מבצבצים מבנים שונים של מגנונים נפשיים, ודן בהרחבה בטקסטים של שלושה יוצרים: אהרן אפלפלד, ק. צטניק ופרימו לוי. בכל אחד מהפרקים נבחן הסגנון הייחודי של הכותב וכן אסטרטגיות ההגנה הטקסטואליות-פואטיות שלו.

רבי יחיא אלצ'אהרי היה מגדולי חכמי תימן ומשורריה. אלצ'אהרי חי במאה ה-ט"ז. נולד בעיר צ'אהרה ככל הנראה בשנת רס''ה (1505), נלקח לחיי עולמו על פי ההשערה הרווחת בשנת שמ''ג (1583). אלצ'אהרי חי בתפר שבין מסורת תימן הקדומה שעסקה רבות בלימוד מדעים, מדרשים ופילוסופיה במקביל ללימוד ההלכה, לבין הגעת ספרי הדפוס וחדירת הקבלה ומנהגים נוספים וחדשים לתימן.

אלצ'אהרי חיבר בין עולם הפילוסופיה, ההלכה וההשכלה לבין עולם הקבלה, הסוד והרוח. כמו כן הוא שילב בין מדעי הרוח וההשכלה ללימוד ההלכה. אלצ'אהרי היה גדול המשוררים בתקופתו ובין גדולי משוררי תימן בכלל. הוא כתב ספר על מסעותיו ובנוסף כתב תשובות הלכתיות לשאלות שנשאל על ידי חכמי תימן.

אלצ'אהרי היה סופר פורה ביותר. כתביו וחיבוריו עוסקים במקרא, משנה, אגדה, הלכה, פילוסופיה, שירה וקבלה. מהם ניכרת גדולתו והיקף ידיעותיו הרחבות. אלצ'אהרי היה חכם תימני, שהיה פתוח לעולם ספרותי חילוני ואף שאב ממנו את הדברים שהיו בעיניו נצרכים וחשובים. מתוך כתביו ניכרת השכלתו הרחבה, בעיקר בספרות הקבלה והשליטה בכל מכמני הספרות העברית והערבית של ימי הביניים וכן ההשכלה החילונית. הספר עוסק בשיטתו הפרשנית תוך הבאת דוגמאות וביסוס פירושיו לבראשית.