כידוע, ביום הכיפורים שחל בשבת צמים צום מלא. למעשה צום כיפור דוחה את מצוות עונג שבת באכילה ובשתייה. לא כך נהגו ביתא ישראל'.
אחת למספר שנים חל יום הכפורים להיות בשבת. כך היה בשנים: תשנ"א, תשנ"ד, תשנ"ח, תשס"ה, תשס"ח, תשע"א וכך השנה בתשע"ד. כל כך היה ברור לחז"ל שחובת צום הכיפורים דוחה את מצוות עונג שבת, שהם אפילו לא קיימו דיון בנושא. הדיון בספרות ההלכה והמנהג סובב סביב נוסח התפילה, קבלת שבת, אבינו מלכנו, חיתוך ירקות כהכנה לסעודה בגמר הצום, ברכת בשמים בהבדלה וכדומה. על עצם הצום בשבת אין עוררין ואין דיון. הסיבה לדחיית עונג שבת עולה מתוך דברי הרמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ד:
מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר (ויקרא ט"ז) תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו עינוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (ויקרא כ"ג) כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה.
כיוון שהאוכל ביום כיפור עובר על מצוות עשה ('תענו את נפשותיכם') ולא תעשה ('כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה'), הרי שעשה ולא תעשה דוחה מצוות עשה של עונג שבת.
לא כך נהגו ביתא ישראל. לשיטתם שבת עומדת בראש סולם הערכים ההלכתי ואינה נדחית בפני שום דבר שבעולם. אין פיקוח נפש דוחה שבת, אין מחללים שבת לצורך יולדת, אין מלין את התינוק ואין סועדים את החולה המסוכן בשבת. החלוקות השונות, שכל כך נפוצות בספרות חז"ל - עשה ולא תעשה, דרבנן ודאורייתא, לכתחילה ובדיעבד - כל אלו זרים לחלוטין לשיטתם ההלכתית. בביתא ישראל קיימים רק שני מצבים - מותר ואסור!
אשר על כן, אין השבת נדחית בפני צום יום כיפור. ביום כיפור שחל בשבת נהגו להתחיל את הצום כרגיל. בצהרי היום הביאו אל המסגיד מָסָאווֶית (לחם קודש) ודבש. כל מתפלל התכבד בחתיכת לחם קטנה טבולה בדבש. היו שטעמו מלחם הקודש ללא דבש. אכילה זו, במסגיד בעיצומו של הצום, נועדה להזכיר לכולם ששבת היום ואין לצום בשבת צום מלא. 'זה כבוד השבת'! הסבירו הקסים. לאחר הטעימה נמשכו הצום והתפילות כרגיל.
מנהג יקר זה מלמד על מעמדה של השבת בביתא ישראל. אף שאני סבור שבני העדה חייבים לציית להלכה הנוהגת בכל עם ישראל ולהימנע מכל טעימה ביום כיפור שחל בשבת; כולי נפעם מול עוצמתה של השבת המתגלית במנהגם.
רציתי רק להוסיף, שהבסיס למנהג זה הוא מכך שהכתוב אומר: "ועיניתם את נפשותיכם", ולא מציין בפירוש צום, כך ש"ביתא ישראל" פירשו זאת גם כהתאמצות המעייפת את האדם כריקודים וקפיצות, ולא רק צום. ממילא כאשר אי אפשר לצום, כגון בשבת, שבספר היובלים גוזר מיתה על הצם בשבת, מקיימים את העינוי בדרכים אחרות.
העיקר לדעתי, טמון במחלוקת הקדומה בין חכמי ירושלים בתקופה החשמונאית, הם מובילי שיטת ההלכה של חז"ל, לבין קבוצות מחמירות יותר, כמו אנשי ספר 'היובלים'.
בהלכת חז"ל, צום בשבת איננו איסור, ולבטח לא 'חילול' שבת.
היפוכו של דבר בסוף ספר 'היובלים' – הצם בשבת הוא כמו כל עושה מלאכה בשבת.
וכאן מתגלה דבר נפלא – ביתא ישראל שמרו שבת אלפי שנים לפי תזאז א-סנבאת, שחופף כמעט לדיני שבת שבסוף ספר 'היובלים', אבל הלוח, לוח המועדים של ביתא ישראל, איננו בשום פנים הלוח הפורש של 'היובלים', שקרא תגר נגד ירושלים החשמונאית.
בלוח 'היובלים' (שנמצא גם במגילות ים המלח (בקומראן) לעולם יחול יום הכיפורים ביום ששי, ולעולם לא יחול בשבת, כשם ששום חג לא יחול לעולם בשבת.
רק בביתא ישראל יכלה להיווצר הדילמה ההלכתית של יום כיפור שחל בשבת – בהלכת חז"ל אין איסור לצום, ואצל אנשי 'היובלים', יום כיפור לעולם חל ביום ששי, ולעולם לא חל בשבת.
והנה ביתא ישראל שמרו במסירות נפש על לוח חודשים ירחי לקידוש המועדים בארץ שטופת שמש, ולוח שמש, ומאידך הקפידו על איסורי שבת כמו אנשי 'היובלים'. הם היו שותפים מלאים לאיסורי שבת החמורים הרבה יותר מהלכות חז"ל, אבל לא היו שותפים לפילוג האומה היהודית, עם הלוח הפורש. מול נס זה אני עומד נפעם, ואומר – אחינו האהובים ביתא ישראל –
בזכות מסירות הנפש המופלאה לשמור על הלוח המתחדש ביציאת מצרים, זכינו להתאחד כולנו "בארץ ציון ירושלים".