קהילת יהודי אתיופיה, ביתא ישראל, לא נמנעו מלהקריב קורבנות בארץ גלותם. ליד כל מֶסְגִיד (בית כנסת) עמד מזבח אבנים קטן עליו הוקרבו קורבנות באירועים שונים, שהחשוב ביניהם הוא זבח חג הפסח.
קורבן זה היה מיועד למבוגרים בלבד ונאכל בדממה מוחלטת; ילדים לא נטלו חלק בשחיטת קורבן הפסח ואכילתו. התורה אינה מגבילה את אכילת הפסח בגיל מסוים. אולם, בספר היובלים נאמר בקשר לקורבן הפסח (מט 17):
כל איש אשר בא ביומו יאכלהו בבית מקדש אלוהיכם לפני ה' מבן עשרים שנה ומעלה כי כן נכתב והוחק לאכלו בבית מקדש ה'.
דרישה זהה נמצאה בגדולה שבמגילות קומראן; מגילת המקדש יז 6–8:
ועשו בארבעה עשר בחודש הריאשון בין הערביים פסח לה', וזבחו לפני מנחת הערב יזבחוהו, כל זכר מבן עשרים שנה ומעלהיעשו אותו ואכלוהו בלילה.
וכן במגילה 2654Q קטע 3:
אל יואכל נער זאטוט ואשה בזבח הפסח.
אפשר להבין את הגבלת גיל המשתתפים בקורבן הפסח. חובת שמירת הטהרה, איסור שבירת עצם ואיסור נותר; מתאימים לציבור בוגר. קשה מאוד להבטיח את שמירת חוקת הפסח כאשר ילדים מתרוצצים בין סועדי הקורבן. יש לוודא שאף ילד לא ישבור עצם, יזרוק שארית בשר או יגע בגורם טומאה במהלך הערב.
סביר להניח, שהפרושים הכירו מנהגים אלו שרווחו, כנראה, בקרב קבוצות שוליים בעם ישראל - כתות בית שני. הפרושים ויורשיהם חז"ל, לא נרתעו מלהתמודד עם הקשיים שבשיתוף ילדים בקרבן הפסח. להיפך, דווקא בחג הפסח, הם העצימו והעמידו במרכז את בני הדור הצעיר. כך קבעו חז"ל בתלמוד הבבלי מסכת סוכה דף מב עמוד ב:
קטן ... יכול לאכול כזית צלי - שוחטין עליו את הפסח, שנאמר (שמות יב) איש לפי אכלו.
לימים, כאשר ליל הסדר החליף את קורבן הפסח, העצימו עוד יותר את מקומם של הילדים בערב זה, וכיוונו רבים ממנהגיו בהתאמה לילדים דווקא. כך למדנו בפרק העשירי במסכת פסחים, בבלי קט ע"א ואילך:
אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו. תניא, רבי אליעזר אומר: חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו ... ודקאמרת תרי טיבולי למה לי - כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות ... למה עוקרין את השולחן? אמרי דבי רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות וישאלו ... מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
עיקר מצוותו של ליל הסדר היא העברת סיפור הגאולה אל בני הדור הצעיר. מאמצים רבים מושקעים במשיכת תשומת הלב של הילדים ובשיתופם המלא. כך מוצאים אנו את הטלת משימת דקלום הקושיות על הצעיר שבחבורה; ואת מנהגם של בני עדות המזרח לערוך הצגת ילדים של יציאת מצרים, בליווי שאלות:
-מאין באת?
-מארץ מצרים!
-ולאן אתה הולך?
-לארץ ישראל!
בדומה לכך, מנהג בני אשכנז בגניבת האפיקומן וניהול משא ומתן להשבתו אל עורך הסדר. כל אלו קבעו מקום של כבוד לילדים בערב זה.
בניגוד קוטבי למנהגנו כיום, בכתות מסוימות סעודת קורבן הפסח הייתה, כנראה; מוקפדת, רצינית, שקטה מאוד וללא ילדים. יתכן שמנהגם של יהודי אתיופיה, טרם עלייתם לישראל, שימר אופי קדום זה, שרווח בקרב כתות מסוימות בעם ישראל.