לוחות שנה בביתא ישראל

 

​

ענייני הלוח וקביעת המועדים בביתא ישראל היו בסמכותם הבלעדית של הקסים. רובם המוחלט של בני העדה לא הכיר את חישובי הלוח, שהיו כולם בעל פה; לוחות כתובים לא היו. בני העדה השתמשו בערבוביה בלוח האתיופי הכללי (הנוצרי) ובלוח האתיופי היהודי. 

הלוח היהודי שנהג בביתא ישראל מונה את החודשים במספר סודר מניסן, בדומה למקרא. ראש החודש נקבע לפי המופע החדש של הירח, ועל פיו נקבעו כל החגים והמועדים. בנוסף לתצפית על הירח נהגו לספור ספירות שונות [כגון כמה ימים חלפו מאז הירח המלא].אחת למספר שנים הוסיפו חודש נוסף לפני ניסן, בדומה לשנה מעוברת. לא היה חישוב קבוע לעיבור השנה. הוספת חודש היתה נתונה להחלטתם של מנהיגי העדה, שנתקבלה לפי התבוננות בטבע - באקלים ובהבשלת היבולים.

הלוח החבשי האזרחי, הוא לוח שמשי ביסודו. יש בו 12 חודשים בני 30 יום ועוד חודש אחד קצר בן 5/6 ימים המשלים לשנת חמה ([12*30]+5=365). לצרכי מסחר ובכל הקשור לסביבה הנוצרית, נהגו להשתמש בשם האתיופי של החודש השמשי המקביל בערך לחודש הירחי של ביתא ישראל. לעיתים נוצר בלבול, כגון כשנשאלים באיזה יום בחודש יוצא חג מסוים ועונים שהתאריך משתנה. כוונתם כמובן לתאריך הלועזי, שהרי אין למועדי ישראל תאריך קבוע בלוח חבשי-שמשי. להלן שמות החודשים, כפי שנמסרו לאנטואן ד'אבדי מפי הקס הנזיר אבא יצחק בקווארה בשנת 1848. כמובן שההקבלה לחודש העברי אינה מדויקת:

 

 

 

 

יישר כוח על המאמר המעניין.

אין ספק כי הלוח האתיופי היהודי דומה ללוח היהודי המתואר במשנה ובתלמוד.

הלוח החבשי האזרחי מקורו כנראה בלוח המצרי, כפי שהוא מתועד בצו קנופוס שנכתב בימי תלמי השלישי במצרים (238 לפסה"נ): 12 חודשים של שלושים יום, ועוד חמישה ימים, ועוד יום אחד שמוסיפים פעם בארבע שנים.

לפני צו קנופוס הייתה השנה המצרית בת 365 ימים בלבד: 12 חודשים של 30 יום ועוד 5 ימים שנקראו "אפיגומנה". יש להניח שזהו מקור השם האתיופי "פגימן".

הרודוטוס שביקר במצרים במאה החמישית לפסה"נ (הרבה לפני צו קנופוס) כתב כי "המצרים, המחשבים 30 יום לכל אחד מ-12 החודשים, מוסיפים בכל שנה חמישה ימים מעל ומעבר למניין הרגיל, וכך מעגל העונות סובב וחוזר לאותה נקודה". (הרודוטוס, היסטוריה ב, 4; התרגום של שימרון וצלניק עמ' 112).

כל טוב! יוסי ברוכי
_____

והלוח הקופטי הנוצרי מבוסס על לוח מצרי קדום.

תודה שהדגשת את ענין העונות:

חג השבועות מדגים היטב את השפעת עונות השנה על עיתוי החגים. באתיופיה עונות השנה הפוכות מארץ-ישראל. 50 יום אחרי סוכות נחגג חג הקציר (הידר מיירר), מעין חג שבועות שני, מפני שחג השבועות עצמו (סניי מיירר, הנחגג בי"ב בסיון למנהגם, 50 יום אחרי אחרון של פסח) חל בעונת הזריעה שם.
_____

החל משנות החמישים המוקדמות (1953 ואילך) ערך יונה בוגלה ז"ל במימון המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של הסוכנות היהודית, לוח שנתי באמהרית לעדת ביתא ישראל. הלוח היה מבוסס על הלוח העברי המקובל והפך, למעשה, ללוח השנה המחייב בעדה מבחינת שמירת המסורת היהודית.

אגב, למשרד התיירות האתיופי היה פירסום שקרא לתיירים לבקר באתיופיה שיש בה 13 חודשים בשנה. הכוונה הייתה, כמובן, לחודש הנוסף הקצר הקיים בלוח השנה האתיופי.
______

תודה על המאמר המעניין ותודה גם לחברים על התגובות וההוספות החשובות.

מעבר לנושא לוח השנה שהוא מעניין כשלעצמו, מרתקת בעיני העובדה שאיסוף המידע, סידורו ותיעודו נעשה רק עכשיו, פה בארץ, ולא בהיות יהודי אתיופיה שם. אני משער שהמסורת החיה וקיומה היומיומי לא הזדקקו לרישום ולתיעוד מדויק, המידע הנחוץ היה קיים במרוצת החיים עצמם. נראה שאורח החיים אפשר גם מידה רבה של גמישות וריבוי התנהגויות. ורק עם תום התקופה יש צורך לתיעוד היסטורי ודיוק עובדתי.

תהליך זה דומה בעיני לפרשיות רבות אחרות בתולדות התורה שבעל פה שהסוגיות מתבהרות ונקבעות על פי מודלים אידיאליים בדיעבד ולא בעוד המציאות מתהווה ומשתנה. [דוגמה:

הסוגיות הנלמדות בדף היומי בהן התנאים והאמוראים דנים בהלכות בית המקדש עשרות ומאות שנים אחרי החורבן].  חודש טוב ושבת שלום, מיכאל